דורות הראשונים/כרך ג/פרק מ


בעמוד ‪ 73‬מח"ב יעמוד החכם ווייס ויקרא:

"תקנה נחוצה בעתו תקן (רבן גמליאל) בבחינת עבודת אלקים הן אמנם כבר מקדם נהגו העם להתפלל שלש פעמים והגיעה אלינו הקבלה כי בהיות ישראל בגולה בבבל הי׳ מנהגם כן (דניאל ו' י"א) גם בימי הבית נהגו הכהנים והעם להתפלל קצת תפלות בעת קרבן השחר (תמיד פ"ד מ"א) ואולי גם בעת קרבן התמיד של בין הערבים אבל לא מצאנו רמז כי בעוד עבודת הקרבנות על מכונה שהי' חק קבוע להתפלל שלש פעמים ביום, ואף שלא יסופק שהיחידים התפללו איש איש בהגיון לבו מכל מקום לא היתה עבודת צבור תמידית וקבועה בתפלה כי העבודה הקבועה היתה עבודת הקרבנות, אמנם אחרי שחרב הבית ונהרסו המזבחות ופסקו הקרבנות הלא שבתה עבודת הצבור על כן ראה רבן גמליאל למנות החסרון הזה ביסדו עבודת התפלה תחת העבודה שפסקה" וכו׳ אלה דבריו.

וכמה מאושרים הם החוקרים האלה, עד כי גם כל תהפוכות וזרות ילכו אצלם למשרים.

ובכל אשר הנהו מוכרח להתהפך בלשונו למען השמט מלפני הקורא, ובכל אשר הוכרח להודות כי כבר היו מקצת תפלות, באשר ידעו גם בעלי אסופות אלה מדברי המשנה תמיד פ"ה, ובכל אשר על ידי זה הוכרח לאמר "גם בימי הבית נהגו הכהנים והעם להתפלל קצת תפלות בעת קרבן השחר (תמיד פ"ה),

בכל זה מצא את לבבו ישר לשכוח גם את המעט הזה, ולהכריז ולאמר כי כל עבודת הצבור בתפלה היא רק חדשה בישראל, ולפני החרבן לא ידעו מזה בני ישראל, ויעמוד ויקרא:

"אחרי שחרב הבית ונהרסו המזבחות ופסקו הקרבנות הלא שבתה עבודת הצבור על כן ראה רבן גמליאל למנות החסרון הזה ביסד‬ו עבודת התפלה תחת העבודה שפסקה."

ובעמוד ‪ 92‬כבר יאמר זה החכם ווייס להלכה פסוקה, וחלומו שם כבר שב ויהי׳ לדבר שכבר בא לו האות והמופת ויאמר:

"כבר ראינו כי תחת נשיאותו של רבן גמליאל נוסדה תפלת שמנה עשרה ונקבע שתהי׳ עתה עבודת התפלה תחת עבודת הקרבנות."

ומה נעשה להם לכל החוקרים האלה כי נשאו מדברותיהם, גם מבלי לדעת את דברי ימי ישראל.

כי הדבר הולך ומתבאר כי לא לבד אשר היתה עבודת הצבור בתפלה בכל מובנה היותר רחב לפני ימי רבן גמליאל ולפני ימי החרבן בכל ימי הבית,

כי אם שהי׳ הדבר כן מימי עולם גם עוד לפני ימי הבית השני בימי גלות בבל.

ויותר מזה שהי' הדבר כן גם עוד בכל ימי הבית הראשון. ולא איזה מקצת תפלות היו לבני ישראל בימי הבית השני כי אם כל התפלות כולם "שמנה עשרה" לחול, ו"תפלת שבע" לשבתות וימים טובים, ואפילו הזכרת ראש חדש (יעלה ויבוא) וחול המועד, חנוכה ופורים, והזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם בברכת תחית המתים ושאלת ותן "טל ומטר" בברכת השנים.

ולא לבד שאך בטעות יאמר ווייס "כי לא מצאנו רמז כי בעוד עבודת הקרבנות על מכונה הי׳ חק קבוע להתפלל שלש פעמים ביום",

כי אם שהדברים חיים ופרושים לפנינו אשר התפללו אז גם אפילו תפלת המוספים,

וכל זה הנם דברים מפורשים ועומדים חיים לפנינו.

ונבאר את הדברים האלה, על הסדר ונדבר בראשונה בנוגע לדבר עבודת תפלה בצבור בישראל מימי עולם ונתחיל דברינו מהנוגע להזמן אשר לפני ימי החרבן בימי הבית השני.

והדברים מפורשים כי הי׳ להם גם אז בתי כנסיות לתפלה רבים מאר בכל עריהם להתפלל תפלה בצבור בעבודה קבועה.

ולא נדבר בכל זה מהאמור בגמ׳ ומדרשים כמו בכתובות דף ק״ה "אמר ר׳ פנחס אמר ר׳ אושעי׳ שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים וכנגדן בתי כנסיות וכנגדן בתי מדרשות",

כי אם שגם בהספרים הכתובים יונית הנאמנים ביותר אצל כל החוקרים האלה, גם משם הדבר ידוע ומפורסם כי בימי הבית השני היו בתי כנסיות לצבור בכל ערי ישראל.

ויאזעפום לפני מלחמת החרבן יספר מאת אשר הי׳ בין היהודים והיונים בקיסרין העיר ההומי׳ אשר בנה הורדוס האדומי רק לבני הנכר, כי הריב שם בין היונים והיהודים איזה שנים לפני החרבן יצא בראש הומיות רק על ידי דבר בית הכנסת לצבור אשר היתה שם לבני ישראל.

ויאמר במלחמת היהודים ‪II, 14, 4‬:

"בתוך כך עלה בידי היונים מקיסרין לפעול אצל הקיסר נערא וכו׳ ובזה הותחלה המלחמה וכו׳ היהודים אשר בקיסרין הי׳ להם בית הכנסת אשר עמדה על מגרש אחד היונים, הרבה פעמים נסו היהודים לקנות את המגרש הזה, אבל היוני לא הטה אזנו להם, ועוד פעל ועשה המון דברים להכעיס את היהודים ויבן שם על המגרש הזה בנינים הרבה, ולא הניח להיהודים כי אם משעול צר ללכת וכו׳ לא נשאר לפני היהודים עצה אחרת כי אם לשחד את הנציב פלארוס ויתנו לו שמנה טאלאנטים, אבל הוא קבל הכסף ויסע מקיסרין ולמחרת היום ההוא ביום השבת בשעה שהיו כל היהודים נאספים בבית הכנסת העמיד אחד היונים וכו׳ שר הצבא הרומי התערב בדבר אבל לא יכול להועיל מאומה, אז מהרו היהודים ויוציאו מבית הכנסת את ספרי התורה וילכו לעיר נארבאטא הסמוכה אשר היתה מיושבת כולה מיהודים" וכו׳.

ופהילא האלכסנדרוני בספרו המלאכות אל קאיוס, בספרו שם המעשים אשר היו באלכסנדריא בימי הקיסר קאיוס קאליגולא יאמר:

"ובידי הנציב הי׳ חיל ועוז די להשקיט את שאון המתקוממים האלה על נקלה אבל הוא ראה און ולא שם לב וכו' וגם חזק לב מרעים וכו׳ אז החליפו

היונים כח ויבואו בקרדומות להרוס את המון בתי כנסיות אשר הי' לנו למרבה בחלק העיר ההוא מקצתם ערו עד היסוד בידיהם ומקצתם שלהו באש" וכו'.

וכל הדברים האלה הנם עדות לישראל כי מראשית הימים היו להם לבני ישראל עבודת תפלה בצבור והמון בתי כנסיות לפי ערך הערים הגדולות והקטנות ככל הנהוג בקהלות ישראל בימינו אלה.

והמון בתי כנסיות באלכסנדריא לא נבנו אז בימי הקיסר קאליגולא, כי אם שהי׳ נהוג ובא כן בישראל מראשית ימי התישבם שם.

ואחר זה בספרו שם יוסיף פהילא לאמר:

"ויוסיפו היונים לעשות חונף להקיסר קאיוס ויטמאו עוד גם את יתר בתי כנסיות, אשר לא היו לבער, ואשר לא יכלו להרסם, כי הגינו עליהם היהודים הדרים שם סביבותיהם, ויוסיפו היונים ויציגו בהם צלמי הקיסר למען טמאום ובהגדול אשר בתוכם הציגו מצבת ברזל גדולה נשואה במרכבה עומדת על ארבעה סוסים" וכו׳.

ומכל דבריו יחד הננו רואים ומבינים את כל סדרי הקהלות אז, כי היו גם אז בתי כנסיות בכל חלקי העיר השונים ובכל רחובותיהם, מהם גדולים ומהם קטנים, ככל הדרוש להרחוב ההוא וכרוב העם באי שעריהם, בכל חוצות העיר ורחובותיה.

וכל זה יורה לנו כי הית׳ אז עבודת תפלה מסודרת לכל פרטיה ככל אשר הוא בערי ישראל היותר טובים בימינו אלה.

ויאזעפוס בספרו ‪ Vita LVI‬בדברו שם מהמעשים בהגליל לפני המלחמה יאמר: "אחד מאנשי טבריא חנניה בשמו הציע בפני העדה (בטבריא) לקרוא צום למחר וכו׳ ואני צויתי לשנים משומרי ראשי וכו׳ וגם אני בעצמי חגרתי חרב מתחת למדי והסתרתיו ככל אשר יכולתי והלכתי לבית הכנסת אבל יהושע הארכאנט לא נתן לכל שומרי ראשי להכנס כי עמד אצל הפתח בביאה ולא הרשה לי להכנס כי אם עם אוהביי, וכאשר כבר כלינו בבית הכנסת את החוקים הדרושים לזה והתחלנו להתפלל קם יהושע" וכו׳.

וכל הדברים הולכים ומבארים את עצמן כי הי׳ אז כל דבר התפלות בצבור בבתי כנסיות וכל עבודת הצבור בכלל מסודרות לכל פרטיהן.

ונשובה ונראה עוד יותר מזה הרבה, כי דבר בתי כנסיות לתפלה בצבור היו מסודרות כל כך בכל ימי המקדש, עד כי גם בהמקדש עצמו במקום הקרבת כל קרבנותיהם של ישראל, גם שם הי׳ בית הכנסת כללית לתפלה בצבור.

ובמשנה יומא דף ס"ה פרקי ז׳ משנה א׳ בא:

"בא לו כהן גדול לקרות אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסנן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העון ועל המקדש

בפני עצמו ועל ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה ועל הכהנים בפני עצמן, ועל שאר התפלה."

וכבר כתב שם רש״י ז"ל "בית הכנסת הי' סמוך לעזרה בהר הבית, חזן הכנסת, שמש, ראש הכנסת, על פיו נחתכין צרכי הכנסת מי מפטיר, מי פורס על שמע, מי עובר לפני התיבה.״

ומבואר לפנינו שאפי׳ בבית המקדש עצמו היתה שם תפלה בצבור מתוקנת כל צרכה לכל פרטיה.

ובהר הבית שם הי׳ בית הכנסת, ובכל סגנון הדברים וסדרו כמו שהוא בידינו היום.

‫לפי שדבר התפלות וכל סדור של תפלה בצבור התפשטד‪ -‬בישראל מדיימים‬ היותר ראשונים ככל אשר עוד יבואר.

‫והננו רואים גם זאת כי אף שבמקדש נעשה כל עבודת הקרבנות האמורים באחרי מות וקרבנות האמורים בחומש הפקודים מוספי היום בכל זה נקראו גם שם הפרשיות האלה בתורה, כדברי המשנה המפורשים "וכהן גדול וכו׳ וקורא אחרי מות ואך בעשור וכו׳ ובעשור שבחומש הפקודים״ וכו'.

‫ובברייתא במס׳ יומא ד׳ ע׳ נאמר כי אחרי אשר גמר הכהן הגדול הברכות "אחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו (ומערב יום הכפורים הביאום שם, רש״י) וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים."

וכל זה הי׳ בבית המקדש עצמו במקום הקרבת הקרבנות.

כי באמת לא הי׳ בכל הדברים האלה חילוק של כלום בין זמן המקדש לבין אחר זה וכל הדברים הלכו כן מסודרים מהימים היותר ראשונים.

ובמס׳ תענית פרק ב׳ משנה ב׳ נאמר:

עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו וכו' ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות שמנה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש ואלו הן זכרונות ושופרות אל ד׳ בצרתה לי קראתי ויענני וכו׳ על הראשונה הוא אומר מי שענה וכו׳ ברוך אתה וכו׳(עא).

ועל זה בא שם במשנה אחר זה:

"מעשה בימי ר' חלפתא ור׳ חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה‬ וגמר את הברכה כולה ולא ענו אחריו אמן תקעו הכהנים תקעו מי שענה וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה וכו׳ וכשבא דבר אצל חכמים (ביבנה) אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית."

וגירסת הרמב״ם וכפי מה שפירשה הר"ן וכתב על זה "כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר התרעות כלום הי׳ נראה לאמר שעל סדר התרעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית,

אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהן בהתרעות וכן דעת הרמב״ם ז"ל בפ״ד מהלכות תענית" וכו׳(עב).

וכל הדברים יתאימו יחד כי כל סדר התפלות כולם באין מחסור דבר לא לבד שהיו מסודרים כן בכל ימי הבית השני בכל ערי ישראל, כי אם שהי׳ כן גם בירושלים וגם במקדש עצמו.

ויאזעפוס בספרו נגד אפיאן ‪I, 22‬ בסופו אשר יעתיק שם דברי היוני אנאטהארכידעס, אשר כתב דבריו נגד כל אמונה ודת בכלל, ויתקלס שם גם בהיהודים ובמעשיהם אשר עשו בימי תלמי לאגי מלך מצרים דהיינו בהזמן אשר מיד אחר אלכסנדר המוקדני בימי שמעון הצדיק יאמר שם:

"היהודים יש להם עיר בצורה מאד אשר תקרא ירושלים, והנם רגילים לשבת ביום השביעי בחבוק ידים וגם לא ישאו חרב ומלחמה ביום ההוא ולא יעשו כל עבודה בשדה כי אם ישבו בבתים מקודשים וישאו את ידיהם קדש עד הערב וכאשר בא תלמי לאגי עם חילו לירושלים" וכו׳.

וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי מחלק זה עמוד ‪ 329‬כי יטעה היוני הזה, כי באמת לא התפללו היהודים כל יום השבת מהבוקר עד הערב, כי אם למדו שם תורתם ככל אשר הי׳ נהוג בכל ישראל מימי הבית הראשון ללמוד עם העם ביום השבת.

אבל הנה אך מזה בא טעותו של היוני הקדמון הזה, מפני שידע מדבר תפלותיהם של ישראל בבתי כנסיות ועל כן חשב שישיבתם בבתי המדרש ביום השבת, אשר היו בנוים אצל בתי הכנסיות, הי׳ כי התפללו גם שם, וכי ביום השבת התפללו כל היום.

כי כן הדבר אשר הרבה עוד לפני ימי תלמי לאגי וגם עוד לפני ימי אנשי כנסת הגדולה כבר היו שם אצל בני ישראל עבודת תפלה בצבור ותפלות קבועות וסדורות לרבים, אשר אנשי כנסת הגדולה בחיתום האחרון השתמשו בהם ויקבעום בסדר "שמנה עשרה" בקצרה, כראוי לסדר תפלה בכל יום, ונבאר הדברים.

הערות

הערה (עא): במשנה שם בא ״ר׳ יהודה אומר לא הי׳ צריך לאמר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן רעב כי יהי׳ בארץ דבר כי יהי׳ בארץ אשר הי׳ דבר ד׳ אל ירמיה על דברי הבצרות ואומר חותמיהן.״

וכבר כתב שם הר"ן ״ולא פליגי ר׳ יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרים זכרונות ושופרות ור׳ יהודה סבר שאומרים תחתיהן רעב כי יהי׳ בארץ וכו׳ אבל מכל מקום הכל מודים שעל כל הצרות עושין כסדר משנתנו וכן נראה עיקר".

ונחלקו רק בדין המשנה עצמה.

הערה (עב): ויש בזה פירושים שונים ע׳ בר״ן שם ובתוספת הרי"ד לתענית, ואין זה נוגע לדברינו. ועי׳ בדברי הרמב"ם הלכות תענית פ״ד הלכה י״ז.