דורות הראשונים/כרך ג/פרק לט


‫התפלות בישראל.

בכל צעדי בני ישראל, ובכל פנות אשר הם פונים עומד אצלם ברום עולמם דבר הכלל כולו, דבר הלאום יחד, צרכי הרבים של האומה כולה, ודבר כל ישראל בכללו.

גם בתפלותיהם של ישראל, התפלה היותר עיקרית תפלת "שמנה עשרה" רוב ענינה וכל סגנונה אינו דבר בקשת יחידים לעצמם, כי אם דבר הצבור בכללו, דבר הלאום וצרכיהם הם.

כי על כן בהשתנות עתה אחר החרבן כל מצבם של ישראל, הי׳ הכרח לתקן הסגנון של הברכות בהתפלה הכוללת הזאת שיהי׳ מתאים עם מעמד האומה ומשאלותיהם עתה.

בהבטל עתה כל ניר של ממשלה אצל בני ישראל לעצמם, כאשר גם נחרבה עיר הקדש ירושלים ונחרב מקדש הקדש, ובהבטל עבודת הכהנים וכל קרבנות חובה ונדבה, ובבוא עתה עול גלות עול ברזל על שכם בני ישראל גם בארצם, הי׳ עתה ההכרח לעשות ולתקן את נוסחי הברכות בתפלת "שמנה עשרה" על פי כל המעשים האלה.

ואף כי בתוך ברכות "שמנה עשרה" יש כאלה אשר נקבעו גם הם בתוך ימי גלותם, בימי גלות בבל (יבואר במקומו), אבל כל זח נגמר ונשתכלל אחר זה בימי הבית השני בימי הכנסיה הגדולה, אשר הם היו גם בכל יתר הדברים הגדולים בישראל "בעלי חיתום האחרון".

וזה נעשה עתה בבית הוועד על פי הוועד הכללי ולא נקרא על שם יחיד העומד בראש, ככל אשר נעשה הדבר מתחלתו על ידי אנשי כנסת הגדולה, ולא נקרא על שם ראש מיוחד.

אבל עוד מלאכה גדולה וארוכה שמו אז עליהם, והוא להקים ולהשיב את הסידור הכללי למקומו ולבלי יהי' כל שינוי נוסחאות בין מדינה למדינה ובין מקום למקום.

והדבר הזה שמו בבית הוועד על שכם הדווקנים המומחים לזה, ושמעון הפקולי בראשם.

כאשר גדל עתה אחר החרבן דבר פזורן של ישראל יתר הרבה מאד, וכאשר גם היו עתה בלי מעמד קבוע ואיתן גם בארצם, יראו חכמי הדור כי יכול לבוא ערבוביא גדולה על ידי שינוי הנוסחאות אשר בא ברבות הימים.

הן נראה גם בימינו לעיניני כי אף שנוסח התפלה ביסודו מקורו אחד אצל האשכנזים והספרדים, בכל זה באו שם שנויים ברוב הימים, גם בתפלת "שמנה עשרה".

אף כי בא הדבר כן והרבה יותר מזה בימים היותר ראשונים, אשר נוסחאות כתובים לא היו והתפללו על פה.

והבית יוסף או"ח סוף סי׳ קי"ג כתב "כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמנה עשרה והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהן כמנין תיבות הברכה וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה ואחר כך נראה לי שאין לו יסוד ולא שרש כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים שמנה עשרה בענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאו ולא לזולתו".

ואם בסוף ימי ספרד הי׳ הדבר כן, אף כי אז לא לבד שהיו סידורים כתובים כי אם שגם כבר נתחברו ספרים רבים עם נוסחאות התפלה לכל פרטיהם, איך הי׳ אפשר להיות בימים היותר ראשונים אשר כל אלה עדין לא היו.

כי על ידי אשר על פי הדין יכולים לחדש בה דבר ורשאים לפי צרכיהם להוסיף בכל ברכה וברכה מעין כל ברכה, לא הי׳ אפשר כלל להעמיד הדברים בחזקת שימור, ועל ידי כל זה גם לא נשמרו.

ועל כן אחר החרבן אשר כל מעמד העם נהרס, היתה השעה היותר נחוצה להשיב הסדר בכל זה למקומו הראשון,

והן דברי הגמרא בברכות ד׳ כ"ח:

"תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברבות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.״

ותלמידי רבינו יונה כתבו שם על זה שמתחלה לא היו מתפללין אותה על הסדר אלא כל אחד ואחד הברכה שהיתה צריכה לו ובא שמעון הפקולי לסדור אותם אחר כך על הסדר ולמד הסדר מכח הפסוקים כדאיתא בגמ׳ דמגילה ד׳ י"ז.״

וכבודם הגדול במקומו, כי לא חקרו בדברים כאלה, אבל דבריהם תמוהים, כי שמעון הפקולי לא עשה בזה דבר ולא חידש כל מאומה, וגם לפני זה מימי אנשי כנסת הגדולה התפללו אותה על הסדר ולא כל אחד ואחד הברכה שהיתה

צריכה לו, וכל השתדלותו ומעשיו של שמעון הפקולי הי' רק זאת לברר הדברים ולההזיר הדבר לישנו ולמה שהי׳ מתחלתו.

והדברים מפורשים שם כן במגילה ד׳ י״ז והלשון שם:

"דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, אמר ר׳ יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאיס תקנו שמנה עשרה ברבות על הסדר."

ובמגילה שם ד׳ י"ח אחרי כל הסמיכות על הפסוקים נאמר על זה:

"וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרם."

ומבואר כי שמעון הפקולי לא עשה בזה דבר, כל מעשיו היו להשיב הדבר על מכונו אחרי שנוי נוסחאות וסדרי התיבות והברכות אשר באו בהכרח בשנות מאות רבות.

ורבינו הגדול הרמב"ם ז״ל באמת לא הביא דבר שמעון הפקולי כי אם דבר התקנה הראשונה, כי אחריה לא נתחדש דבר ביסוד הדבר עצמו וסדרו, וכתב בפ"א מה׳ תפלה ה״ד "וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר."

לפי שאנו אין לנו ביסוד הדבר ובסדרו כי אם הנעשה מאנשי כנסת הגדולה. ושמעון הפקולי גם לא "למד הסדר מכח הפסוקים" כלשונם של תלמידי רבינו יונה(סט)‪,

כי אם שהוא בראש מיוחדים לזה מחכמי הוועד בררו את הסדר אשר הי׳ בתחלה, בין בנוגע לסדרי התיבות ונוסחם בין בנוגע לסדרי הברכות עצמן זה אחר זה, וביררו כל זה בכל דרכי הבירור,

כמו שבירר רבי בזמנו את נוסחאות המשנה כמו שהוא במס׳ עירובין ד׳ נ״ג אמר רבי(ע) אי איכא דמשאיל להו לבני יהודה דדייקי לישני מאברין תנן או‬ ‫מעברין תנן אכוזו תנן או עכוזו תנן", וכן בירושלמי מעשר שני ריש פרק ה׳ "זונין שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקון שאלון לר׳ יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא".

וכן ממש ביררו אז אחר החרבן סגנון תפלת "שמנה עשרה״ על ידי בקיאים ודווקנין ומומחין אשר מזה הי׳ גם שמעון הפקולי עצמו.

ומכל ענין הברייתא במס' ברכות שם אשר כל לשונה הוא:

"תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם יודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה."

הננו רואים שני דברים כוללים בזה, האחת, כי לא עשה זה שמעון הפקולי לעצמו כי אם בבית הוועד,

וזאת שנית, והוא עיקר הכל, את אשר הננו רואים בזה כי שמעון הפקולי רק הסדיר התיבות והברכות על סגנונם וסדרם אבל לא הי׳ ענינו לחדש שום דבר.

כי אלו הי׳ דבר שמעון הפקולי אז לתקן גם ענינים חדשים בתפלת "שמנה עשרה" ולא לבד אלו תקן ברכות חדשות, כי אם אלו הי׳ ענינו גם לחדש דבר הנוסחאות כפי הצורך בעת אחר החרבן, איזה ענין יש לשאלת רבן גמליאל "אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים".

והרי שמעון הפקולי עמד לפניו והוא "הסדיר לפניו" ומי שעשה עתה כל זה הוא יעשה גם את זה, והנה לפניו האיש אשר הוא מבקש.

והננו רואים כי גם בעצמו של דבר לא נמסר זה לשמעון הפקולי כי אם לאחר, "עמד שמואל הקטן ותקנה".

והדברים מעידים על עצמם שכל מה שעשה שמעון הפקולי, וכל מה שסמכו עליו בבית הוועד, וכל מה שמסרו לו, הי' רק להעמיד ולברר סגנון התיבות והברכות על הסדר הקדום, הסדר הראשון אשר הי׳ להם, כמו שהנם כן באמת ‬‫דברי הברייתא והמפורשים.

"שמעון הפקולי הסדיר וכו׳ לפני רבן גמליאל על הסדר" וכו׳ וכמו שהוא גם לשון הגמ׳ על מעשיו ״שכחום וחזר וסדרם".

אבל כשנדרש להם אז תקון ברכה חדשה ברכת המינים חפש רבן גמליאל בין החכמים "כלום יש אדם" ונתפרש כי תקנה שמואל הקטן.

ומזה גם נוכל להבין כי דבר הנוסחאות החדשות לפי צורך השעה עתה אחר החרבן, בהכרח כי נעשה בבית הוועד הכללי מחכמי הוועד עצמם.

ומזה עצמו את אשר נתפרש בנוגע לברכת המינים "אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה",

הננו שבים לדעת בברור שאין אחריו כלום כי רק ברכת המינים היא לבדה נתקנה אז, ולשון הגמרא בברכות שם על המשנה:

"הני תמני סרי תשסרי הוויין אמר ר׳ לוי ברכת המינים ביבנה תקנוה."

וכל הדברים פשוטים ומבוארים כי עצם תפלת "שמנה עשרה" לבד ברכת המינים, הוא דבר אשר הי׳ בישראל מהימים הראשונים מימי אנשי כנסת הגדולה ובני ישראל התפללו כן מאז ואילך, בבתי כנסיות אשר הי׳ להם, ופשט בכל ישראל, לתפלות הצבור.

אבל בדברי ימי ישראל ההכרח לבאר גם דברים היותר פשוטים, והבולמוס אשר אחז את החוקרים החדשים לאמר יחד עם חוקרי העמים כי אך תמול אנחנו, הביאם לראות בכל מקום רק את מחשבת לבם.

וגם במקום הזה גמגמו ויגלגלו ויתהפכו בלשונם מצד אל צד עד כי יכלו לאמר כי רבן גמליאל הוא שתקן את כל דבר התפלה בישראל וכי ראשי הוועד גם התנגדו לו התנגדות גמורה, ככל סגנון דרכי החוקרים האלה בכל מקום.

כי על כן ההכרח להסיר כל מכשול מדרך החקירה ולברר הדברים ולהעמידם על מה שהם.

‫ואחרי אשר המאסף לכל המחנות החכם ווייס כלל כל דברי החוקרים האחרונים יחד, עלינו לראות דבריו מה הם.

הערות

הערה (סט): ודברי הברייתא במגילה י"ז בסמיכות סדר הברכות על הפסוקים גם הם הולכים‬ ‫לאסמכתות על מעשי אנשי כנסת הגדולה, ובאו שם במגילה אחר דברי ר׳ יוחנן ״מאה ועשרים זקנים ומהם‬ ‫כמה נביאים תקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר״.

הערה (ע): בגמ׳ לפנינו בא שם ט"ס וכתוב‬ "ר' ‫אבא״ וכבר נתבאר לנו בח״ב עמוד ‪ 87‬שעיקר הגירסא שם הוא ״רבי״ כמו שכתב רב שרירא גאון באגרתו.