דורות הראשונים/כרך ג/פרק לב
כשנתבונן בהתקנות אשר באו על שם רבן יוחנן בן זכאי לאחר החרבן, נמצא כי רובם דבר אין להם עם מובן של "תקנות" במובנם הרגיל.
לפי שרוב התקנות האלה אינם לא לסייג וגדר, בתור של משמרת למשמרתי, וגם אינם בתור של תקנות לתוספת מצוה,
וענינם הם, הוא ענין אחר לגמרי, מה שהעמיד רבן יוחנן בן זכאי הדבר על עיקר הדין אשר צריך להיות כאשר נחרב המקדש.
כמו שהוא בדבר חדש, שבאין מקרש ואין עומר נקרב אסור חדש כל היום.
ודרש ברבים והודיע איך ינהגו מעתה בבוא יום הקרבת העומר.
ובמס' ראש השנה דף ל"א בחשבם את התקנות האלה בא "שית דהאי פירקא וחדא דפירקא קמא״.
וחדא דפירקא קמא הוא כמו שכתב רש״י ז"ל שם ״חדא דפירקא קמא שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד״.
ולשון המשנה מזה בראש השנה ד׳ כ"א "על שני חדשים מחללין (העדים) את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן שלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות וכשהי׳ בית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן (קרבן מוסף של ר"ח).
ובברייתא בגמ׳ שם "תנו רבנן בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב בית המקרש אמר להן רבן יוהנן בן זבאי וכי יש קרבן התקינו שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד".
ובמקום הזה גם לא הוזכר במשנה כל שם תקנה, ולא הוזכר על זה גם שם רבן יוחנן בן זכאי ובא בלשון דין גמור "על שני חדשים מחללין וכו׳ וכשהי׳ בית המקדש קיים מחללין אף על כולן״ וכו׳.
לפי שכל הדבר אין לו ענין כלל עם תקנה כי אם הוראה פשוטה שבזמן המקדש חללו מפני תקנת הקרבן, אבל משחרב בית המקדש שאין כאן תקנת קרבן, אין מחללין אלא על ניסן ותשרי שיש כאן תקנת המועדות.
והברייתא תקרא זה בשם "התקינו" כדברי הגמ׳ על חדש "מאי התקין דרש והתקין" והיינו שהודיע לרבים בהודעה כוללת שעתה שאין קרבן אין העדים רשאין לחלל השבת על שאר החדשים זולת ניסן ותשרי שיש שם תקנת המועדות.
ובכל זה עשה זה רבן יוחנן בן זכאי רק יחד עם חביריו בבית הועד, ובלשון הברייתא "התקינו שלא יהיו מחללין אלא" וכו׳.
וכן דבר התקנה במשנה ראש השנה ד׳ ל׳ "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, משהרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום".
והדבר מבואר מעצמו שאין כאן תקנה במובן הרגיל של תקנות, שהרי מה שעשה רבן יוחנן בן זכאי לא הי׳ רק זאת שהשיב הדבר לעיקר הדין.
שכל התקנה "שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה״ לא הי׳ כי אם מפני שנתקלקלו הלוים בשיר, ומשחרב בית המקדש שאין מקום לזה שבו לעיקר הדין.
והלשון התקין הוא רק כדברי הגמ׳ "מאי התקין דרש והתקין" הודיע לרבים, וכי גם אף שבטל הטעם צריך מניין אחר להתירו.
ויותר מכל זה שגם עיקר התקנה הראשונה בזמן המקדש "שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה יהיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש" זה לא בטל רבן יוחנן בן זכאי כלל.
וכמו שהוא בביצה ד׳ ה׳ בסוף הסוגיא "רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש",
וכלשונו של רש"י שם ״מי לא מודה וכו׳ אבל מלעשות יום טוב שני לא נעקרה תקנה ראשונה כלל".
והתקנה במשנה ראש השנה ד׳ כ״ט ״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש שם בית דין",
כבר נתבאר כל ענינה, ומצד הדין עצמו הי׳ צריך לתקוע בכל מקום, והתקנה הראשונה שאסרו זה הי׳ שמא ישכח ויעביר ד׳ אמות ברשות הרבים ובמקום בית דין שאין חשש זה לא גזרו.
ועל כן אחת הוא היכן הבית דין יושבין והתקנה הראשונה נשארה כולה כמו שהוא וכלשונו של הרמב"ם בפ"ב מה׳ שופר ״כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין."
ועל כן הי׳ כל דבר רבן יוחנן בן זכאי לפרסם ולהודיע את דבר ההוראה הזאת בקבלתו איך היתה התקנה הזאת וענינה.
והתקנה שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד לשון המשנה בפ"ד משנה ד׳:
"אמר ר׳ יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפי׳ ראש בית דין בבל מקום שלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הוועד."
כבר נתבאר לנו (בפרק ח"י) שהי׳ זה רק מפני שרבן יוחנן בן זכאי קבע מקומו במקום אחר ומגודל כבודו בעיני כל העם ובהיותו האב בית דין התחילו העדים ללכת למקומו,
על כן פרסם שלא לעשות כן, ושיהי׳ הדבר נוהג גם להבא כמו שהי׳ מאז ומעולם שהעדים הלכו למקום הוועד, ולא נתן להם לעשות חדשה בישראל.
ודבר כרם רבעי שהי׳ עולה לירושלים מהלך יום אחד מכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים, ולאחר החרבן שלא לבד שלא הי׳ מקום לעטר שוקי ירושלים כי אם שה׳ גם סכנה בדבר בהיות רק חיל הרומיים נחתים שם.
וכבר אמרו במס׳ ביצה ד׳ ה׳ דכל מה שנמנו בזה רבן יוחנן בן זכאי וחביריו הי׳ רק משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם.
"ובכל זה מבואר במשנה מעשר שני פרק ה׳ משנה ב׳ דר׳ יוסי שהלכה כמותו יאמר שם:
"ותנאי הי׳ אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהי'."
הנה גם לא בטלו את התקנה כל עיקר וכל מעשי רבן יוחנן וחביריו הי׳ רק זאת כי עתה, אשר לבד שבטל הטעם הוא גם דבר שאי אפשר, בכל זה צריך מניין להתירו.
ודבר גר שנתגייר לשון הגמ׳ על זה:
"ואידך דתניא גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו אמר ר׳ שמעון בן אלעזר כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה."
והנה מפורש בזה שכל הדבר גם מתחלתו הי׳ רק "בזמן הזה" דהיינו אחר החרבן.
אבל זה ודאי שלא היתה זה לתקנה אחר החרבן, שהרי אין דעת רבן יוחנן בן זכאי כן, ואיך אפשר שעשו אז דבר נגד דעת רבן יוחנן בן זכאי.
והצעת הדבר זה הוא: אחר החרבן התחילו בבית הוועד להורות גר שנתגייר אז צריך להפריש רובע לקנו(ס),
וכאשר שמע מזה רבן יוהנן בן זכאי נמנה על זה בבית הועד ובטל הדבר.
וכלשונו של ר׳ שמעון בן אלעזר "כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי ובטלה."
וכל התקנות האלו אינם ענין לתקנות במובן הרגיל.
לבד תקנת "שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן".
וכל הדברים האלו נעשו בהזמן היותר קרוב אחר החרבן וכבר נתבאר כי שיהי׳ לולב ניטל במדינה ושיהי׳ יום הנף אסור נעשו מיד אחר החרבן שניהם יחד.
אבל כן באו אז גם שאר התקנות זו אחר זו, כמו התקנה שלא יהיו העדים מחללין שבת על שאר החדשים חוץ מניסן ותשרי, שבא על זה "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן" שאין ספק שאמר זה בפעם הראשון שחל זה בשבת, וכן גם כל יתר הדברים כל אחת בשעתו.
והתקנה "שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד״,
כבר נתבאר (עמוד 68) שהי׳ זה אחרי אשר נסדרו הדברים ביבנה, אשר אז הניח רבן יוחנן בן זכאי את יבנה והתיישב בברור חיל אשר איננה רחוקה משם. ונבוא למצב הדברים בהמדינה בכלל.
הערות
הערה (ס): וראוי להעיר על הדבר הנפלא הזה שגם מיד אחר החרבן, בכל היות אז בני ישראל סחופים ומדולדלים ,בכל זה כבר פשטה אז קדושת תורתם ואצילות אמונתם עד כי גם אז נמצאו רבים מהגוים אשר נתגיירו.
וזה הי׳ אז כל דבר המלחמה הקשה אשר לחמו הידועים נגד בני ישראל, והדברים ארוכים מאד.