דורות הראשונים/כרך ג/פרק כח
סנהדרין בלשכת הגזית ובהמתיבתות.
דבר מפורש הוא במס' שבת ד׳ ט״ו שלא לבד שביבנה לא דנו דיני נפשות כי אם שמאז עזבו הסנהדרין את לשכת הגזית נתבטלו דיני נפשות מדין התורה אף שישבו עוד בירושלים ובא שם:
"ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנוית למאי הלכתא אמר רב יצחק בר אבדימי לאמר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות ס״ד אלא אימא שלא דנו דיני נפשות."
ורבותינו בעלי התוס׳ בד"ה אלא שלא דנו דיני נפשות כתבו "תימא ד"וקמת ועלית אל המקום" דדרשינן מיניה (סנהדרין ד' פ"ז) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן אבל לדונו יכול אע״פ שאין בי"ד הגדול בלשכת הגזית ואין נראה לומר דבעי שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ויעשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לא".
והנה לא תירצו כלום, ובמס׳ ע"ז ד׳ ח׳ המציאו מעצמם דרשה חדשה לתרץ זה וכתבו שם בד"ה מלמד שהמקום גורם: "וא"ת מנלן קפידא במקום שאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא וי"ל דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות."
והנה מפני דוחק קושיתם המציאו ודרשו דרשה חדשה שאין זכר מזה בגמ'.
ותהי להיפך כי בגמ׳ מפורש שאין זה מדרשה זו, ובא שם בדברי הגמ':
"אמר רב נחמן בר יצחק לא תימא דיני קנסות אלא שלא דנו דיני נפשות מאי טעמא כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם(נג). אבל לא נוכל לדעת מדוע נכנסו רבותינו בעלי התוספות בפרצות דחוקות שהרי דברי הגמ׳ פשוטים וברורים.
ואין אנו צריכים לדרשות כי אם שהדברים מפורשים בדברי התורה.
ומאד תמיהני כי רבותינו העלו יחד שני דברים שונים שאינם ענין זה לזה.
והנה קושיתס היא שהרי כל דברי הגמ׳ בסנהדרין י"ד וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם הוא רק בזקן ממרא שצריך שימרא עליהם במקומם.
וזה ודאי כן הוא, אבל איך העלו רבותינו ענין דברי הגמ׳ שם שידובר על הזמן שמקומם הקכוע של הסנהדרין הגדולה הוא כדין בלשכת הגזית, רק שיצאו משם כולם יחד לצורך שעה, שזה הוא באמת רק בזקן ממרא.
שהרי מקומם הקבוע ־הוא בלשכת הגזית ויש להם כל דיני הבית דין הגדול.
ומה ענין זה להזמן שעזבו מקומם בלשכת הגזית והלכו להם וקבעו מקומם במקום אחר,
שאז אין להם כלל דיני התורה המיוחדים לבית דין הגדול, שזה דוקא בשעה שמקומם קבוע בלשכת הגזית.
שם בסנהדרין דף י"ד אצל זקן ממרא ביחוד ידובר:
"מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.״
ומפורש על זה שם בגמ׳ דאיירי בזמן שהמקום הקבוע הוא בלשכת הגזית ויצאו אבית פגי רק לצורך איזה דבר ובא שם: "דנפוק כמה וכו׳ אלא פשיטא דנפוק כולהו למאי אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי וכו׳ אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי לאו למדידת עגלה וכו׳ אמר ליה אביי לא כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות וכו׳.
ובזה כשמקומם הקבוע הוא כדין בלשכת הגזית אז באמת אין זה כי אם רק בזקן ממרא שמצאן אבית פגי והמרה עליהן אין בזה דין המראה של זקן ממרא אבל סנהדרי קטנה דנין אז דיני נפשות וכן כל דבר, שהרי יש אז בית דין הגדול בישראל.
אבל רבותינו בתוס' ידמו לזה כשגלו מלשכת הגזית וקבעו מקומם בחנות.
וזה פלא שמה ענין זה לזה שהרי אז אין להם עוד דין בית דין הגדול של כל ישראל שעל זה הקפידה תורה שיהי׳ מקומם הקבוע דוקא בלשכת הגזית, היינו במקום המקדש, שהרי זה הוא לשון הכתובים בפרשת שופטים:
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו׳ וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ד׳ אלקיך בו ובאת וכו׳ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבהר ד׳" וכו׳. והאם יכול להיות ספק שענין דברי התורה הם שמקום הבית־דין הגדול של כל ישראל הוא במקום אשר יבחר ד׳.
וכל אריכות דברי התמיהות של רבותינו בעלי התוס׳ שכתבו:
"ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו בית דין בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו."
וכל זה רק פלא, זה ודאי דאין צריכין אצל מחלל שבת או רוצח שיהיו בית דין בשעת עבירה בלשכת הגזית.
אבל זה ודאי שצריך שיהי׳ מקומם הקבוע בלשכת הגזית שאם לא כן אינם בית דין הגדול לכל דיני התורה המיוחדים בהם.
ובשעה שאין בית דין הגדול, בזמן ההוא אין גם דין סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות,
כי הסנהדרין של כ"ג, סנהדרי קטנה שבכל עיר ועיר, אינם כי אם באי כחם של הבית דין הגדול של כל ישראל, ואך מפיהם גם נתמנו.
וכלשון המשנה במסכת סנהדרין פרק א׳ משנה ה׳ "אין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".
ולשונו של הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ה׳ הלכה א׳:
"ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" וכו'.
ועל כן בשעה שבטל כח הבית דין הגדול באותה שעה בטל נם כח סנהדרי קטנה.
והן דברי הגמ׳ המפורשים דישבו להם וקבעו מקומם בחנות ועקרו מקומם מלשכת הגזית: "כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב ניגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם(נד).
והיינו שאז אין בית דין הגדול לכל הדינים המיוחדים להם, וממילא גם בטל כח סנהדרי קטנה לדיני נפשות.
וכל זה אפי׳ בישבם להם בחנות בירושלים ובזמן המקדש רק שלא ישבו במקום המקדש ומי מדבר בעזבם גם את ירושלים והמקדש נחרב, וגלו ליבנה.
ואמנם כי עוד יותר מזה משנה שלמה שנינו, בנוגע ליבנה בשעתה, שגם זקן ממרא אשר המרה בזמן אשר ישבו עוד בלשכת הגזית והורה בעירו וכבר נגמר דינו בשעה שדנו דיני נפשות ולא נהרג עד עתה אין יכולים להורגו ביבנה, ובא במשנה סנהדרין דף פ"ט (פי"א מ״ד):
"אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים."
וברורים בזה מאד דברי התוס׳ יום טוב שם שכתב: "והתוס׳ הקשו קושיות רבות והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלו דיני נפשות ע"כ ולי הי׳ נראה לומר דאלא מעלין אינו חוזר על ולא בבית דין שביבנה אלא על לא בבית דין שבעירו בלבד.“
ובודאי שבעיקר הדבר צדקו דבריו רק שלא ביאר לא איך אין זה חוזר על "ולא בבית דין שביבנה" ולא לאיזה דין בא במשנה "ולא בבית דין שביבנה״.
אבל כבר נתבאר לנו שכל המשנה מראשה לסופה יש שם יסוד המשנה, ודברי התנאים עליה מימי הלל ושמאי ואילך.
וכן הוא גם במקום הזה, כי לשון יסוד המשנה הי׳ כדברי התוס׳ יום טוב רק "בית דין שבעירו" בלבד.
"אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים."
ובבואם ליבנה אשר הוסיפו אז ענינים רבים אצל יסוד המשנה כמו שנתבאר,
הוסיפו אז גם את זה אצל יסוד המשנה "ולא בבית דין שביבנה", ונבאר הדבר יותר.
כי הנה סגנון דברי התוס׳ יום טוב הוא כאלו על פי דבריו אין צריך למה שכתבו התוס׳ "דדוקא כשנגמר דינו קודם״,
וכבודו הגדול במקומו, אבל הלא גם כל דברי המשנה גם "אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים" הולכים גם הם כשכבר נגמר דינו,
שהרי זקן ממרא נידון בעירו על פי בית דין של כ״ג כמו שמפורש במס׳ סנהדרין ד' ט"ז:
"והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא.״
ולשונו של רש״י שם: "דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין לשאול מה יורו וחוזר לעירו ואם הורה לעשות כבתחלה נידון כשאר המומתין בעשרים ושלשה דהא לא תני במתניתין דף ב׳ (פ״א מ"ה) ולא את זקן ממרא."
ומבואר מעצמו שזה שנאמר במשנה "אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים־ היינו רק להמיתו שם למען יפורסם הדבר לכל ישראל,
אבל אחרי אשר כבר דנו דינו לחיוב בבית דין שבעירו.
והן דברי הרמב"ם המפורשים בהלכות ממרים פרק ג׳ הלכה ה׳:
"וכיצד דנין זקן ממרא וכו׳ חזר זה החכם לעירו וכו׳ הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה וכו׳ אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו וכו׳ אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים וכו׳ שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה."
ומבואר ומפורש כי "אלא מעלין אותו לירושלים" היינו אחר שדנו אותו ונגמר דינו בעירו.
וזה הם דברי המשנה "אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה״ היינו אחר שכבר נגמר דינו.
וכדבר פלא הם דברי רבינו הכסף משנה בהלכות סנהדרין פרק ה׳ הלכה א׳ שלא ראה דברי הרמב"ם אלה וכתב שם:
"ובפרק קמא דסנהדרין ד׳ ט״ז אמרינן דמיתת זקן ממרא בסנהדרין של עשרים ושלשה והמראתו בעי על פי בית דין של שבעים ואחד ונראה שלזה
נתכוין רבינו שכתב אין עושין זקן ממרא ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק בתרא דסנהדרין גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים.
והנה נשאר בקושיא, אבל הדברים פשוטים ד"אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים", אינו לדונו שם כי אם רק להמיתו שם אחרי שכבר דנוהו למיתה בעירו כמו שמפורש בדברי הרמב״ם בהלכות ממרים שם.
ומבואר שדברי המשנה אין ממיתין אותו לא בבית דין שביבנה הכונה אחר מה שהמרה לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, ואחרי מה שכבר דנו אותו בעירו ונתחייב,
והיינו כדברי התוס׳ יום טוב וכפי מה שנתבארו הדברים כי "ולא בבית דין שביבנה״ הוא תוספת מה שהוסיפו אז אחר החרבן אצל יסוד המשנה, לאמר דאף אם כבר נגמר הכל בימי הבית בכל זה אין ממיתין אותו ביבנה.
והדברים האלה באמת ראוים להרים אותם על נס לדעת מהם אורם ואמתם של ראשי חכמי התורה. כי הנה הוסיפו אצל יסוד המשגה "ולא בבית דין שביבנה" אף שזה לא הי׳ יכול להיות כלל, שהרי הדברים האלה אינם על להבא כי אם על מה שעבר אם המרה בישבם עוד בלשכת הגזית וכבר גם נידון למיתה, וכולנו ידענו כי לא הי׳ שם ביבנה עמהם חכם מופלא אשר כבר שאל מלשכת הגזית והמרה על הוראתם וכבר נידון למיתה בעירו בזמן שדנו דיני נפשות,
ואם כן הנה אין זה בגדר של מציאות רחוק הבא לפעמים כי אם בגדר דבר העבר שלא הי׳ ולא יכול להיות עוד. וכל כונתם בהוסיפם זה בהמשנה לא הי׳ יכול להיות כי אם זאת לפרסם כי יבנה איננה במקום ירושלים לשום דין מדיני התורה. כי כל דבר התלוי במקדש הקדש ובירושלים עברו ובטלו עד אשר ישוב ד׳ וירחם על עמו.
הערות
הערה (נג): וכבר נדחק בזה שם המהרש"א, וגם אחר כל דוחק דבריו זה ודאי שהתוס׳ המציאו דרשה חדשה שאין זכר מזה בגמ'.
הערה (נד): ושאלת הגמ׳ "למאי הלכתא״ היא לפי שאי אפשר לאמר שעזכו מקומם בלשכת הגזית והלכו וישבו להם בחנויות מפני יתר דברי המשנה ״אין דנין לא את השבט וכו׳ נביא השקר" וכו׳ שהרי הדברים האלה אינם שכיחים ולא היו אז.