דורות הראשונים/כרך ג/פרק כט
הסנהדרין ביבנה ובהמתיבתות בכלל.
אמנם דבר הבית דין של שבעים ואחד אשר היה ביבנה כמו שמפורש במשנה ריש מסכת זבחים "אמר בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן" ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה״. ודבר הסנהדרין אחר זה בכל המתיבתות עד שהתמידו גם כל ימי הגאונים, זה הוא ענין אחר לגמרי.
ואף שדבר לא הי׳ להם לא עם כל הענינים המיוחדים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית ולא עם הסנהדרין של כל עיר ועיר בימי הבית,
הי׳ להם בכל זה ענין כללי גדול מאד, ענין כללי עצמי מיוחד, וזה הוא:
הננו רואים מדברי התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט שרצון התורה היה אשר בספק הנופל בדברי תורה ישאלו לבית דין של כל ישראל, ואף שלא חייבה תורה מיתה לזקן ממרא כי אם כשהמרה לבית דין הגדול היושב במקום אשר יבחר ד' לשכן שמו שם,
זה הוא רק בנוגע לדבר מות האיש ההוא שגם כל דיני נפשות אינם כי אם בזמן שהסנהדרין בלשכת הגזית היינו בזמן שיש להם כל דיני התורה המיוחדים לבית דין הגדול.
אבל דין זה שכל ספק הנופל ישאלו בוועד של כל ראשי חכמי התורה בישבם יחד, אצל כל חכמי ישראל המוסכמים לכל הלאום כלו על זה,
זה דבר אין לו עם משפטי סנהדרי גדולה המיוחדים בתנאי התורה בישבם במקומם אשר יבחר ד' והוא ענין לעצמו, לשאול מהם ספקותיהם, ולסמוך ולקיים דבר הכרעיתם,
ככל דבר התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט.
והן דברי הספרי במקומו שם, ונתפרש בירושלמי סנהדרין פרק הנחנקין הלכה ג׳:
"ובאת לרבות בית דין שביבנה, ר׳ זעירא אומר לשאילה."
והדבר פשוט דבאמרם "בית דין שביבנה״ הכונה לכל בית דין של כל ישראל אשר הי׳ בהמתיבתות אשר יבנה היתה הראשונה וכולם נמשכו ובאו אחריה,
אשר בכל הזמן הזה היו הם הבית דין הגדול של כל ישראל, ראשי כל חכמי התורה, אשר כל ענינם התורה, ודרכי התורה, ואשר נתקבלו אז מכל ישראל לראשי הלאום בכל הנוגע לתורה ובירורי משפטי התורה.
והן דברי ר׳ זעירא לשאילה, והיינו כמו שנתבאר שגם בבית הועד של כל חכמי ישראל אף בזמן שאינם בלשכת הגזית מצוה להציע כל ספק וחובה לשמוע להכרעתם.
והרב פני משה במח"כ נשתבש שם בפי' דברי הירושלמי וכתב:
"לרבות בית דין שביבנה אם היו דנים שם וכדמפרש ר׳ זעירא לשאילה שהיו שואלין שם לפני בית דין הגדול דאלו למיתה הא תנן לקמן אין ממיתין אותו בבית דין שביבנה, אלא שאם שאלו ביבנה בעוד שהי׳ הבית דין הגדול שם ואחר כך חזרו ללשכת הגזית ממיתין אותו אם המרה אחר כך על פי השאלה שביבנה."
ונפלא הדבר לראות דברים מהופכים כאלה.
והנה בא לאמר דאיירי בדין זקן סמרא וכי אין העיקר בזקן ממרא השאלה, כי השאלה תוכל להיות גם בישבם במקום אחר, והעיקר הוא המעשה אחר כך שאז צריך שיהיו בלשכת הגזית.
אבל הלא הדבר להיפך וברייתא מפורשת היא בסנהדרין דף י"ד באין חולק: "מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם."
והפני משה ראה דברי הגמ׳ אלה, רק שבמח"כ טעה שם בפשט הפשוט וכתב בתוספותיו:
"ר׳ זעירא אמר לשאילה כדפרישית דהמראה צריך שיהי׳ נם כן כשהן יושבין בלשכת הנזית כדאמרינן בבבלי פ״ק מצאן אבית פגי וכו׳ וקאמר הכא דהשאלה אין צריך שיהי׳ דוקא בלשכת הגזית אלא אפי׳ אם היתה השאלה מהן חוץ ללשכת הגזית כשהיו ביבנה אם חזרו אחר כך ללשכת הגזית והמרה הויא המראה והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ממרים הלכה ז׳ כתב כלישנא דש"ס דילן הנזכר ומשמע נמי דהמראה דוקא קאמר."
"ובמח"כ טעה בפשט דברי הגמ׳, והי׳ סבור דמצאן אבית פאגי והמרה בהן הכוונה שכבר שאל מהם ההוראה, רק שבבית פאגי המרה ועשה נגד הוראתן.
והוא טעות פשוט דמצאן אבית פני והמרה בהן היינו על השאלה ששם שאל מהם הדין, והם השיבו לו שם בבית פגי והוא המרה בהן אחר זה בעירו.
והוא מפורש שם גם בדברי הגמ׳ שהכונה ששם בבית פגי היתה השאלה, ונאמר שם:
״ת״ש מצאן אבית פאגי והמרה בהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם דנפוק במה אילימא מקצתן דלמא הנך דאיבא גוואי קיימו כוותיה אלא פשיטא דנפוק כולהו" וכו׳.
ומבואר ומפורש דבהשאילה איירי ששאל מהם בשעה שהיו אבית פגי ועל כן אמרינן "דילמא הנך דאיכא בפנים קיימי כוותיה״ בעיקר השאלה.
ואין זה צריך לפנים שהרי משנתינו היא זו בסנהדרין דף פ"ו:
"ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאה תורה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ד׳ חזר לעירו שנה ולמד כדרך שהי׳ למד פטור ואם הורה לעשות חייב שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות."
והדברים מפורשים דההמראה אף שהיתה בעירו חייב אם רק הורה לעשות וכל מה שבא על הבית דין הגדול בלשכת הגזית אינו כי אם השאלה,
שגם אם ההרה בהן אחר זה אין זה דין זקן ממרא למיתה כי אם כשהשאלה היתה בלשכת הגזית.
והפני משה בא ויאמר שמדברי הרמב"ם בפ"ג מה׳ ממרים הלכה ז׳ "משמע נמי דההמראה דוקא קאמר".
ולא ידעתי איך לא ראה דברי הרמב"ם שם מיד אחר זה בהלכה ח׳ שכתב גם הוא:
"וכיצד דנין זקן ממרא בעת שיפלא דבר וכו׳ הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים וכו׳ ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ד׳ ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור הורה לעשות או שעשה בהוראתו חייב מיתה וכו׳ כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו."
הנה הדברים ברורים ומפורשים דההמראה תוכל להיות גם בעירו ואין צריך שתהי׳ לא אצל בית דין הגדול ולא במקומן. כל מה שצריך להיות אצל בית דין הגדול ודוקא בישבם במקדש הוא דבר השאלה עצמה.
אבל פירוש דברי הירושלמי "לשאילה" הוא כמו שנתבאר, לאמר שאף שאין דין זקן ממרא למיתה כי אם, אם המרה על פסק בית דין הגדול שבלשכת הגזית,
אבל עצם הדין של "כי יפלא ממך דבר למשפט״ הוא גם בבית דין הגדול של כל ישראל אף ביבנה לאמר גם בבית דין הגדול של כל ישראל אשר בהמתיבתות והיינו לשאול ולשמור ולעשות ולקיים.
וזה הי׳ תחלה ביבנה ואחר זה באושא שפרעם בית שערים צפורי וטבריא, ולבסוף בפומבדיתא וסורא.
ובא לפנינו על ידי חתימת המשנה וחתימת התלמוד וקבלת כל ישראל.
וסוף דבר כי לא לבד אשר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו לא באו לעשות מיבנה לשכת הגזית ומקדש הקדש ככל אשר בדו להם חוקרי תהו מתוך חסרון ידיעה,
כי אם שראשי זקני הדור אחר החרבן הם עצמם לפרסם ולהודיע כי יבנה אינה כלום נגד לשכת הגזית קבעו אצל יסוד המשנה דבר שלא הי׳ יכול להיות רק להודיע ולפרסם כי יבנה לא יוכלה אפילו לגמור את אשר כבר הותחל ונעשה בלשכת הגזית.
ועל כן גם לא הי׳ ליבנה אפילו דין של סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות, לפי שהי׳ חסר אז דין סנהדרי גדולה לכל הדינים המיוחדים לסנהדרי גדולה וכמבואר.