דורות הראשונים/כרך ג/פרק יא
קוראים אנחנו את הדברים הקצרים אשר נמסרו לנו מהדבר הגדול הזה, מבלי להרגיש את כל רוחב הדבר ואת כל ענינו, ובא במס׳ גיטין דף נ"ו: "כי מטא להתם (לקיסרין) אמר שלמא וכו׳ אלא בעי מנאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לר׳ צדוק."
ובאבות דר׳ נתן פרק רביעי הסגנון "אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מח אתן לך אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה אמר לו לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה". ודברי הגמ׳ "יבנה וחכמיה" ודברי אבות דר׳ נתן "אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי" אחת הם.
כי לבד מה שבזקנותו הגדולה והמופלגת הי׳ יכול להטביע שם "תלמידי" על כל ראשי הדור, הנה גם באמת כן הדבר כי כל חכמי המתיבתא נחשבו לתלמידי הראש מתיבתא עד כי יאזעפוס יקרא את שמאי הזקן בשם תלמידו של הלל (אלטטי׳ XV, I, 1 ועי׳ דברינו בכרך שלישי עמוד 44).
ובמדרש איכה א׳ על הכתוב היו צריה לראש בא שם שאמר לו אספסינוס:
"אי אית לך דרחים לך או בר נש דאת קריב ליה שלח ואייתיה" וכו׳. ועל כן באמת אסף אז את כל חכמי ישראל אשר היו פזורים בכל המקומות אשר נדחו שם בימים הרעים ההם.
והבאים היו דור שלם של ראשי זקני הדור ההוא, ואלה אשר נוכל לדעת
בבירור הם:
ר׳ חנינא סגן הכהנים, ר׳ שמעון איש המצפה (אשר כבר הי׳ גדול ורב
בימי רבן גמליאל הזקן), נחום המדי, אשר הי׳ מדייני גזירות בירושלים, ר׳ חנינא
בן אנטיגנוס, ר׳ אליעזר בן יעקב הראשון, כל בית הנשיאים ורבן גמליאל
בראשם, האחים זקני בני בתירא ר׳ יהודה ר׳ שמעון ר׳ יהושע, שמואל הקטן, ר׳
דוסא בן הרכינס, ר׳ צדוק, ר׳ פפייס, ר׳ זכריה בן קבוטל, חמישה תלמידי רבן
יוחנן בן זכאי הגדולים, הידועים, אשר גם הם היו אז למעלה מימי השחרות
והעמידה.
ובידענו כי גם בכל הדורות נודעים לנו בשמם אך מעטים, ורק יחידי
ראשי הסגולה בין חכמי הדור, נוכל להבין כי נקבצו באו אז ליבנה לעזור לכונן
אחדות האומה דור שלם של חכמים אנשי הסגולה היותר מפורסמים.
והלשון באבות דר׳ נתן בבקשת רבן יוחנן בן זכאי לפני אספסינוס "איני
מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה
ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה״ לא יוכל להיות ספק כי גם דבריו
ובקשתו "ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל המצות" היו לעשות כל זה גם לרבים,
כמו דבר יבנה וחכמיה "אלך ואשנה בה לתלמידי".
וביותר כי הדבר ידוע אשר גם לפני זה היתה יבנה מרובה באוכלסי
ישראל ,ומסודרת בכל סדרי קהלות ישראל היותר גדולות.
וכבר בימי הלל הזקן אחרי אשר לפני זה בטל גאבינוס את הסנהדרין הגדולה בירושלים, ותחתיהם חלק את הארץ ויסד חמשה סנהדראות בחמשה מקומות, בירושלים, גדרה, אמטהוס, יריחו וצפורי (עיין דברינו בכרך שלישי עמוד 53). הנה אף כי לא עשה כן ביבנה לפי שכבר לפני זה קרע פאמפיוס את יבנה מעל ארץ יהודה (אלטטי׳ XIV, 4, 4).
בכל זה כאשר הלכו יחד כל ראשי חכמי המתיבתא לראשי הערים להוועד שם באו גם הם אז ליבנה.
ובתוספתא סוטה פרק י"ג נאמר:
"משמתו נביאים אחרונים וכו׳ ואף על פי כן היו משמיעין להם על פי בת קול מעשה שנכנסו חכמים לעלית בן גוריא ביריחו יצתה בת קול ואמרה להן יש כאן אדם וכו' נתנו עיניהם בהלל הזקן וכו׳ שוב מעשה שנתכנסו חכמים ביבנה ויצאת בת קול ואמרה להם יש כאן אדם וכו׳ ונתנו עיניהם בהלל הזקן וכו׳ (יח).
ועל כן זה ודאי שגם טרם בוא רבן יוחנן לשם, מזה ימים רבים מאד אשר היו שם בתי כנסיות לתפלה גדולים וטובים ככל אשר הי׳ אז בכל מושבי בני ישראל וככל אשר יתבאר זה לפנינו מפרק ל"ב ולהלן. אבל בקשתו "ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה" היתה רשיון כי יקובץ הצבור אליו מכל מקום אשר ישאם לבם לבוא להתפלל עמו יחד. והדבר הזה הי' גדול יתר מאד וכונתו היתה כי על ידי רשיון זה יוכלו בני ישראל להקבץ שם יחד מכל עריהם וד׳ נתן חנו בעיני אספסינוס וירשהו על כל זה.
והן דברי הברייתא במס׳ ראש השנה דף כ״ט:
"תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע אמרו לו נדון אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמע קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה."
ורש״י ז״ל פי׳ שם "והיו כל הערים שסביבות יבנה מתכנסים לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילים כן בירושלים״. ודברי רבינו הגדול תמוהים מאד ואיך זה יכלו העם שבהערים מסביב לחשוב שיתקעו ביבנה כמו בירושלים והרי לא לבד שהעם הנאסף ליבנה לא עלה זה על דעתם כי אם שגם בבית הוועד לא חשב איש מזה זולתי רבן יוחנן בן זכאי לבדו.
והרי אפילו זקני בני בתירא מראשוני ראשי הוועד ביבנה אשר אך אליהם פנה רבן יוחנן בן זכאי גם הם לא עלה זה על דעתם לפני ראש השנה עד שהציע זה לפניהם רבן יוחנן ביום ראש השנה עצמו.
אבל הדברים פשוטים, כי אחר החרבן היתה יבנה לא רק מקום תורה לראשי זקני החכמים והתלמידים,
כי אם גם מקום כנוס לכל הצבור הגדול בימי החגים והמועדות כי שם פקחו על כל עניניהם בכל הנוגע לצרכי הרבים בכלל וצרכי עיר ועיר בפרט ככל אשר עשו לפני זה בירושלים.
ורבינו הגדול רש״י ז״ל על פי דרכו חשב שנתכנסו רק הערים מסביב, אבל הדברים מפורשים "והיו כל הערים מתכנסין".
והדבר מפורש כן גם במקומות אחרים כי כן ערכו וסדרו הדבר ביבנה כי יבוא העם שם בימי הרגלים.
ובא במס׳ פרה פרק ז׳ משנה ו׳: "המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול זה הלך ליבנה שלשה מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה.״
ובמס׳ חולין דף מ״ח "תניא נמי הכי וכו׳ התליע כבד שלה זה הי׳ מעשה ועלו עליה בני עסיא שלש רגלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם״.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שעלית בני עסיא לא היתה רק זה לבד לדעת אם כשרה היא בהמה זו שהרי תוך זמן ארוך של שלש רגלים כבר נאכלה לכלבים.
וכי גם אם רק בנוגע להדין הזה בלבד הלא לא היו עולים כל השלשה פעמים דוקא ברגל.
אבל הכונה כי בני עסיא בבואם גם בלא זה כפעם בפעם בימי הרגלים ליבנה בתוך כל העם כולו, הציעו שם השאלה, ולא הוכרעה עד בואם לרגל שלישי.
ונמצא על בני עסיא כזאת ביבנה גם בתוספתא מקואות פ״ד: ״קסטלין המחלק מים לכרכין אם הי׳ נקוב וכו׳ הלכה זו עלו עליה בני אסיא שלש רגלים ליבנה ולרגל השלישי הכשירוהו אפילו נקוב כמחט וכו׳ (יט). ומכל זה הדבר מבואר כי קבעו שם אסיפת כל העם לרגל. וכמו שהוא באמת הלשון בראש השנה שם "והיו כל הערים מתכנסין".
ועל ידי זה עלו בידם שני דברים גדולים יחד, האחת לשוב לחזק עתה אחדות העם מדן ועד באר שבע וכי גם ידעו איש את אחיו ויכונו לבם בהנהגת הערים לטובת האומה יחד.
וזאת שנית כי יהי׳ אפשר לראשי ישראל לפקח על כל עניניהם בין בנוגע לעניניהם מבחוץ עם הממשלה אשר רבו אז מאד (יבואר לפנינו) ובין בנוגע בינם לעצמם.
והדבר מבואר כי שם ביבנה לא עסקו בנוגע לצרכי האומה בדרך של אקראי, ולא רק יחידי הדור כרבן גמליאל ור׳ יהושע לעצמם, כי אם הסנהדרין הכללית בכללה ככל הדרוש להנהגה גדולה כוללת של האומה כולה.
ובתוספתא ברכות פרק ב׳ בא:
"מפסיקין לקרות שמע ואין מפסיקין לתפלה וכו׳ אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק כשהיה רבן גמליאל ובית דינו ביבנה היו עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבם."
וההנהגה היתה גדולה ורחבה מאד, עד כי גם ראשי הערים הוקמו על ידי הנשיא (דהיינו בראש בית הוועד).
ובמשנה ראש השנה פרק א׳ משנה ו׳ בא: "מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן ר׳ עקיבא בלוד שלה לו רבן גמליאל" וכו׳.
ועל זה בא בגמ׳ שם דף כ"ב "תניא אמר ר׳ יהודה חס ושלום שר׳ עקיבא עיכבן אלא שזפר ראשה של גדר עיכבן ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו״.
ואף שלא נתבאר זמן המעשה הזאת הנה דבר שאין צריך לאמר הוא כי בימי דאמיטיאן איש הדמים לא הרחיבו חוג פעולתם ובהכרח שנמשך הדבר כן גם מימי אספסינוס וטיטוס, היינו מאז שקטה הארץ אחרי המלחמה והחרבן. וגם אם נרצה לאמר כי בני הערים הם עצמם בחרו להם ראשיהם, הנה הדבר מבואר שעמד כל זה תחת ההנהגה העליונה של הנשיאות.
ואמנם ידע רבן יוחנן בן זכאי כי כל הדברים האלה הנם אפשר רק אם יהי׳ שם דבר אחד לדור והוא הנשיא וההנהגה הכללית תחת ידו.
אבל בידעו כי זה ודאי אשר לא יסכים הרומי הלז להקים ברשיונו דבר נשיאות כללית בישראל, השכיל בחכמתו הגדולה להבליט את בקשתו זאת בתוך בקשה של זעיר אנפין מבלי לגעת בדבר הנשיאות ומשרתה.
ותהי בקשתו רק זאת לבלי לגעת לרעה בשושילתא דרבן גמליאל (הזקן) אשר היו באמנה את הרומיים (כ).
"תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל" (כא).
והיינו שיהיו שושילתא דרבן גמליאל כל נכדיו וביתו שלוים, וכי יוכלו לישב בשלות השקט ביבנה עם רבן יוחנן בן זכאי. ידע רבן יוחנן כי אם רק לא ירגיזו הרומיים את בית הנשיאים, הנה גם אם לא יוכרז על רבן גמליאל הנשיא החדש שם נשיא בפומבי בתוך העם, יהי׳ גם מעצמו נשיא העם ומוליכם, והעם יביטו אליו ונהרו, בהיותו כבר דור חמישי בנשיאות מאב לבן, נכדם של הלל הזקן ורבן גמליאל הזקן, אשר נשאו בחוצן את כלל ישראל, ובהיותו גם הוא עצמו מראשי חכמי התורה אשר ידע כל העם עד כמה ימסרו נפשם לרווחתם של ישראל ולישועתם.
ונראה ונשתומם על רוממות נפשו הגדולה של רבן יוחנן בן זכאי, כי לא הי׳ די לו בזה לבד את אשר הוא נשאר גס עתה רק אב בית דין, ורבן גמליאל הי׳ לנשיא (כמו שיבואר לפנינו) כי אם שגם עשה יותר הרבה כי למען לתת ידים לפעלו של רבן גמליאל אשר לא הי׳ כי אם תלמידו, הלך רבן יוחנן בן זכאי והתישב במקום אחד (יבואר לפנינו) והוא בא ליבנה בזקנותו הגדולה לימי הרגלים וימי הוועד ככל דבר הראש בית דין. למען אשר יהי׳ אפשר להנשיא החדש לנהוג נשיאותו ברמים, ולהכבד על פני כל העם ולהיות הראש והמנהיג בהמתיבתא הכללית מה שלא הי׳ אפשר אם ישב שם גם זקן הדור, תלמידו של הלל הזקן, האיש אשר קפל את כל ימי הדורות האלה מימי הורדוס עד היום ואשר יחד עם זח הנהו ראש כל הדור בתורה, וכל חכמי הדור נחשבו רק כתלמידיו, ונוסף לזה אך מידו ועל ידו באו עתה כל הסדרים של משען ומשענה.
כי על כן התרחק הוא עצמו מיבנה ויתן ידים לרבן גמליאל. אבל בהיות הימים ההם ימי האסונות היותר גדולים, ופיזור העם נורא מאד, וההנהגה דורשת עצה רבה, ואומן העם כלו, ורבן גמליאל עוד לא שימש בנשיאות ולפני זה ,וראשית דרכו בימי המהפכה היותר נוראה והתלאות היותר גדולות,
כי על כן הושיב רבן יוחנן בן זכאי לעובדים עמו יחד ותומכי ידיו את "זקני בני בתירא״ ר׳ יהודה ר׳ שמעון ור׳ יהושע, ראשי המשפחה הגדולה אשר במשך זמן יותר ממאה שנה היתה בריתם עם בית הנשיאים ואשר לפני מאה שנה מסרו הם את הנשיאות להלל הזקן ראש משפחת רבן גמליאל, ואשר מאז על ידם הם הותחלה דבר נשיאותם.
כל המעשים האלה בחכמה יתירה תבונה ודעת עשה אז ראש הדור רבן יוהנן בן זכאי ויבוארו לנו על סדרם וענינם לפנינו.
הערות
הערה (יח): ודבר שמואל הקטן בירושלמי סוטה פ״ט הל׳ י׳׳ג הוא מעשה לעצמה אשר בא אחר זה בתוספתא שם ולחנם הגיהו, והרי אצל הלל נאמר בתוספתא גם בפעם שניה ״שנתכנסו חכמים ליבנה״ והיינו שמקומם הקבוע הי׳ אז במקום אחר, ואצל שמואל הקטן נאמר בתוספתא ״היו יושבין ביבנה״ ויבואר כל זה לפנינו בדברינו על שמואל הקטן, ועיין בבלי סנהדרין דף י"א ויבוא לפנינו שם.
הערה (יט): ומתוך הנעשה אז ביבנה על כלל העם נשאר הדבר בהמתיבתות גם אחר זה, אם שלא היה זה באופן כללי כמו ביבנה.
וכמו במס׳ ע״ז ד׳ נ״ו :״ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועובד כוכבים לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מאי טעמא אילימא וכו׳ אלא דאי משכחנא תנא (מהבאים אז) דשרי כר׳ שמעון אישרייה אפילו בשתייה״.
ובנדרים ד׳ כ״ג ״והתניא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני ר׳ יוסי אמר לו אילו היית״ וכו׳.
אבל ביבמות ד׳ קכ״ב הוא ענין אחר כי לא בא שם שהלכו שלש רגלים כי אם שמעה דביתהו ואתאי לקמיה דאביי שהיתא תלתא ריגלי ולא פשט לה ע״ש והכונה שם רק זאת שעבר זמן רב תלתא ריגלי אשר בתוך זה היו חכמי הדור נאספים ובכל זה לא פשט ולא הורה עד דפשט לה רב יוסף. ומזה הוא גם עובדא דמדרש קהלת ריש פרשה י״א ותיבת ״ירושלים״ טעות סופר שם גם בלא זה שהרי הי׳ זה על כיף ימא וידוע כי ירושלים אינה על כיף ימא. הערה (כ): לפנינו בפרק ד' הניגא סגן הבפנים יבואר כי רבן שמעון בן גמליאל הזקן לא נהרג על ידי הרומיים, ומת על מטתו או נהרג על ידי שמעון בן גיורא.
וזה עצמו את אשר בקש רבן יוחנן בן זכאי לבלי ליגע לרעה בביתו ודבריו נשמעו ישוב ויורה לנו את אשר כבר נתבאר כי אף שהתערב רבן שמעון בהמלחמה לא היו מעשיו נגד הרומיים עצמם כי אם נגד אגריפא וחבר האבירים.
הערה (כא): ולהקטין עוד יותר את אימת בקשותיו ולעשותם בעיני הרומי עוד יותר לדברים פרטים שאינם כלום סיים דבריו בבקשת "ואסוותא ליה לר׳ צדוק".