תוספתא/סוטה/יג

הלכה א

משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד ונגנז עמו [קרסיו] קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. [ואעפ"כ] שלא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה לא היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

הלכה ב

משנגנז [ארון] נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה פרחיה וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלהי ישראל.

כלם היו בבית [קדש הקדשים ומשנגנז ארון נגנז עמו דבריה. ומי גנזו]? יאשיה המלך [גנזו]. מה ראה? כיון שראה שכתוב בתורה (דברים, כח) "יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'" פקד ללוים וגנזוהו שנאמר (דה"ב לה, ג) "ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל [הקדשים לה'] תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף". אמר להם גנזו אותו שלא יעלה לבבל כשאר כל הכלים [שתחזירהו למקומן] שנאמר (שם) "עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל". מיד גנזו.

ר"א אומר ארון גלה לבבל שנאמר (ישעיהו לט, ו) "לא יותר דבר אמר ה'" ואין [דבר] אלא דברות שבו. רש"א הרי הוא אומר (דה"ב לו, י) "לתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" -- זהו ארון. ר' יהודה בן לקיש אומר ארון במקומו נגנז שנאמר (מלכים א, ה) "ויאריכו הבדים ויראו וגו' ויהיו שם עד היום הזה".

הלכה ג

משחרב בית המקדש [בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים ופסקו ערי מגרש] שנאמר (עזרא, ב) "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד הכהן לאורים ותומים", כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים או עד שיבא [אליהו].

הלכה ד

[משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש מישראל. ואעפ"כ היו משמיעין להם על בת קול. מעשה שנכנסו חכמים לעלית בן גוריא ביריחו, יצתה בת קול ואמרה להן יש כאן אדם ביניכם שראוי לרוה"ק אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן. בשעת מיתתו היו אומרים אי עניו אי חסיד תלמידו של עזרא].

הלכה ה

[שוב מעשה שנתכנסו חכמים ביבנה ויצאת בת קול ואמרה להן יש כאן אדם שראוי לרוה"ק אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן. וכשמת אמרו הא עניו הא חסיד תלמידו של עזרא.

שוב פעם אחת היו יושבין ביבנה ושמעו בת קול אומר יש כאן אדם שראוי לרוח הקדש אלא שאין הדור ראוי לכך. ונתנו עיניהם בשמואל הקטן. בשעת מיתתו מה היו אומרים אי עניו אי חסיד תלמידו של הלל הזקן.

אף הוא אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לקטלא, ושאר חברוהי לחרבא, ושאר עמא לביזא, ועקן רברבן יהויין לאחר דינא בלשון ארמי אמרן.

אף על ר' יהודה בן בבא התקינו שיהיו אומרין עליו הא עניו הא חסיד תלמידו של שמואל הקטן אלא שנטרפה שעה].

הלכה ו

יוחנן כהן גדול שמע דבר מבית קדש הקדשים "נצחין טליא דאזלי לאגחא קרבא באנטוכת", וכתבו אותה [שעה] ואותו היום וכוונו. ואותה שעה היתה שנצחו.

שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדש הקדשים "בטילת עבידתא דיאמר סנאה [לתתאה] להיכלא ונהרג גסקלנוס ובטלו גזירותיו". ובלשון ארמי שמע.

הלכה ז

כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים [היתה] נר מערבי תדיר. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מכאן ואילך מוצאין אותה -- פעמים כבה, פעמים [דולק].

כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היתה מערכה תדירה כשמסדרין אותה בשחרית היתה מתגברת והולכות כל היום כולו והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גזרי עצים עם תמיד של בין הערבים כדי לקיים מצות [עצים] שנאמר (ויקרא, ו) "ובער עליה הכהן". משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה, כשמסדרין אותה [משחרית] לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו.

כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים -- ברכה נכנסת בשתי [הלחם] ובלחם הפנים. שתי הלחם מתחלקת בעצרת לכהנים ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות [לאנשי משמר]. יש מהן שאוכלין ושובעין, ויש שאוכלין ומותירין. ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית. משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים. הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנין חולקין ביניהם. ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול. מעשה בכהן אחד מצפורי שנטל חלקו וחלק חבירו ואעפ"כ לא עלה בידו אלא כפול והיו קורין אותו בן [חמסן] עד היום.

הלכה ח

שנה שמת בה שמעון הצדיק [אמר להם בשנה זו אני] מת. אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם כל ימות הכפורים היה זקן [אחד לובש] בגדים לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי [ויוצא] עמי, שנה זו נכנס עמי ולא יצא. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת.

משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם ס"א [נמנעו אחיו מלברך בשם].

הלכה ט

"מעוררין" -- אלו הלוים [שאומר] על הדוכן (תהלים, מד) "עורה למה תישן ה' [וגו']". אמר להן ר' יוחנן בן זכאי וכי יש שינה לפניו? והלא כבר נאמר (תהילים, קכא) "הנה לא ינום ולא יישן", אלא כל זמן שישראל שרוין בצער ועובדי כוכבים [שרוין בשלוה כביכול] עורה למה תישן.

"נוקפין" -- אלו [שמכין את העגל] בין קרניו כדרך שעושין לעבודת כוכבים. אמר להם יוחנן [כהן גדול] עד מתי אתם מאכילין [את המזבח טריפות].

הלכה י

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד. אף הוא גזר על הודאי וביטל את הדמאי. לפי ששלח [לכל עיירות ישראל, מצאן שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. מעשר ראשון ומעשר שני -- מקצתן מפרישין ומקצתן אין מפרישין. אמר להם יוחנן כהן גדול הואיל ותרומה גדולה עון מיתה ותרומת מעשר טבל עון מיתה יהא אדם קורא שם לתרומה תרומת מעשר ונותנן לכהן ומעשר שני מחללו על המעות והשאר מעשר ומעשר עני] המוציא מחבירו עליו הראיה.