דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק מ
אבל מחשבתו הגדולה של ר׳ אלעזר בן עזריה להשיב שבות המתיבתא ולקומם הריסות בית הוועד לא באה ותקותם היתה מפח נפש.
ר׳ אלעזר בן עזריה וחביריו חשבו כי הממשלה רדפה את בית הנשיאים ולא נתנה אותם לנהוג בית הוועד וקיבוץ כללי מפני שהמלשינים והמינים הראו עליהם בתור נצר ממשפחת בית דוד.
אבל כבר עבר הדבר למדרגה כללית והממשלה לא רצתה בבית הוועד וקיבוץ כללי מפני שכבר החלו לשמור צעדי בני ישראל בכלל בראותם כי העם הגדול הזה ריפא את שבריו וכל אחדות האומה בארץ ישראל שב למקומו, והעם שב ויקם על רגליו.
וכבר הערנו כי בהיות מבטי טראיאן לכבוש את בבל, שם לבו ביחוד לדכא תחת רגליו את היהודים לבלי יפלו לו הם מאחוריו.
ועל כן קבלו פקידי הממשלה לרדוף באף כל תנועת יד ורגל אצל היהודים.
כי על כן כאשר הרגישו איזה תנועה בלוד, וכאשר הלשינו עליהם המינים הידועים רודפיהם ויביאו דבתם רעה,
אז הנה סערת הממשלה חמה יצאה באף וקצף גדול עד כי הוכרחו גם ר׳ אלעזד בן עזריה גם בית הנשיאים של רבן גמליאל וגם רבים מחכמי הדור לעזוב לגמרי את ארץ יהודה וללכת לארץ הגליל.
וגם שם בארץ הגליל הוכרחו לשבת בהחבא ובסתר.
והן דברי התוספתא במס' כלים בבא בתרא פרק ב':
"אמר ר׳ יוסי מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים אצל ר' אלעזר בן עזריה חרש בצפורי ר׳ חוצפית המתורגמן ור' ישבב ור׳ חלפתא ור׳ יוחנן בן נורי הביאו לפניהם ראש כלונס וכו'.
וידוע כי ר׳ חוצפית המתורגמן הי' לפנים מתורגמנו של רבן גמליאל כמו שהוא במס׳ ברכות כ"ז.
ועתה ישב בסתר עם ר׳ אלעזר בן עזריה אשר הי' מתורגמנו אחרי מות רבן גמליאל וישב גם הוא עמו בלוד, ועתה ברחו כולם להגליל וישבו בההבא בעיר צפורי.
ופראנקעל בדרכי המשנה עמוד 133 הערה 2 בערך ר' אלעזר בן מתיא כתב:
"ובתוספתא כלים ב"ב פ״ב איתא אמר ר׳ יוסי מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין אצל ר׳ אלעזר בן עזריה חרש בצפורי וכו' והך ר׳ אלעזר בן עזריה חרש אין לו הבנה ואפשר שצריך להיות ר׳ אליעזר בן מתיא בן חרש ואם כן יהי׳ ר' אליעזר זה בן ר׳ מתיא אשר הי' מושבו ברומי עי' לעיל ר׳ מתיא בן חרש".
והנה היו רחוקים כל כך מכל חקירה עד אשר בכל מקום נתהפבו להם הדברים לתהו ובהו.
וכפי הנראה נשתבש בדברים בטלים האלה מפני שהשב כי היש הוא תואר השם או השם עצמו על ר׳ אלעזר בן עזריה ,ועל כן יאמר ״והך ר־ אלעזר בן עזריה חרש אין לו הבנה".
וטעה בדברים היותר פשוטים כי "חרש" אינו תואר על ר' אלעזר בן עזריה כי אם יסוב על "היו יושבים״,
לאמר כי הארבעה זקנים האלה ישבו אצל ר׳ אלעזר בן עזריה מסתתרים עמו מפני אימת המלכות.
והלשון הזה "חרש" הוא כמו ביהושע ב׳ א׳ "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים חרש לאמר לכו וכו'״.
והיינו ששלחם בשתיקה ובסתר וכן הם גם ענין הדברים במקום הזה.
ועי׳ תוספתא מגילה פרק ב' הלכה ב':
"אמר ר' יוסי מעשה בר׳ יוחנן בן נורי שקראה בצפורי בלילה אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה״.
וכן הדבר כי בהיות ר׳ יוחנן בן נורי בצפורי כבר הי׳ שעת הסכנה כמבואר.
ובימים ההם באו להגליל גם בית הנשיאים ורבן שמעון בן גמליאל בראשם, ומפני שלא הי' עדין לנשיא הי' נקרא אז בשם ״בן הנשיא“.
והן דברי ר׳ יהודה בתוספתא עירובין פרק ה' הלכה ו׳:
"אמר ר' יהודה מעשה בבן נשיא שהיו לו חמשה חצרות באושא ולא הי׳ אוסר אלא מקום דירתו בלבד״(נח). ולא יוכל להיות ספק שר' יהודה יביא ראי' מהוראת רבותיו שהיו שם באמת בזמן שאחר זה ככל אשר יבואר עוד.
ועם בית הנשיאים בא אז להגליל גם ר׳ אלעזר בר' צדוק אשר כידוע (ויבואר לפנינו) הי׳ הוא ואביו הממונים בבית הנשיא עד שגם הם ביערו שם החמץ (עי׳ פסחים מ"ט) והי' זה מוטל עליהם שם.
והערנו על זה במקום הזה מפני כי מזה גם נוכל לצמצם את זמן המאורעות האלה.
כי לפנינו בימי "שלפי השמד" יבואר לנו כי אך בטעות חשבו החוקרים החדשים מתוך פלפולו של הסדר הדורות כי היו שם שני ר' אלעזר בר׳ צדוק ובאמת לא הי' שם כי אם אחד.
ור׳ אלעזר בר' צדוק חי ערך תשעים וחמש שנה, ובבוא השיירא הראשונה מבבל עם ר׳ נתן הבבלי לחזק עמודי המתיבתא, ואשר עמהם הי׳ גם אייבו אבוה דרב אחיו הגדול של ר׳ חייא, הי׳ ר׳ אלעזר בר׳ צדוק עדין חי, ושם יבואר לנו כל זה לכל פרטיו.
ובסוכה ד׳ מ"ד בא בגמ':
״אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר׳ צדוק אתא לקמיה ההוא גברא אמר ליה קרייתא אית לי כרמיא אית לי זיתא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך אמר ליה לא אריך הוה קא שביק ליה ואזל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין הדר אתא ואמר ליה וכו'״.
והדברים האלה יבארו ויצמצמו לנו את כל דבר המעשים הכוללים בימים ההם.
ולפנינו יבואר כי גם אחרי מות אדריאנוס לא נתבטלו עוד לא השמד ולא הרדיפות ונמשכו גם איזה שנים בימי אנטונינוס פיוס עד ערך שנת ע"ד—ע"ה אחר החרבן.
ועל כן הנה שתים שלש שנים אחר שלפי השמד דהיינו בערך ע״ח אחר החרבן הי׳ ערך כארבעים שנה מאז ברחו מלוד לארץ הגליל.
והן דברי ר׳ אלעזר בר׳ צדוק ״כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין״.
וגליל נחשבה לאנשי ארץ יהודה כארץ אחרת, כמו שהוא גם לשון המשנה בשביעית פרק ט׳ משנה ב' "שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל״.
וכן הוא גם לשון המשנה בכתובות פרק י"ג משנה י׳ ״שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל״.
וכן גם במס׳ בבא בתרא פ"ג משנה ב׳ ״שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל".
וזה הוא גם לשונו של ר׳ אלעזר בר׳ צדוק והדברים ברורים.
ומזה הננו יודעים כי זמן בריחתם מלוד לארץ הגליל הי׳ בערך שנת שמנה ושלשים אחר החרבן.
ומות רבן גמליאל בערך ארבע או חמש ושלשים אחר החרבן.
ואמנם כי גם כאשר הוכרח ר' אלעזר בן עזריה ובית הנשיאים של רבן גמליאל לעזוב את לוד ולשבת בהגליל, התחזקו זקני ישראל להשאר עוד בלוד.
אחדים מהם עזבו גם הם את לוד, אם מאונס כמו ר׳ חוצפית המתורגמן או מרצון כר' ישבב ור׳ יוחנן בן נורי.
אבל רבים מזקני הדור נסו להשאר בלוד, ולקיים אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח.
ואף כי לא יכלו גם הם להתאסף יחד בבית המדרש, וגם לא בבית ר׳ טרפון, קבעו להם מקום כינוס בבית איש פרטי, בית נתזה בלוד.
ובתוספתא שבת פרק ב' ובמס׳ שבת כ"ט:
״אמר ר' יהודה פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנהנוה על פי הנר והי׳ שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו משם ראי' שאני בית נתזה דזריזין הן".
והנה הדבר ידוע כי ר׳ טרפון הי׳ מושבו הקבוע בלוד, והי' שם ביתו, והוא הי' עשיר גדול, וכבודה רבה.
ובכל זה הי׳ שובת בבית נתזה יחד עם הזקנים ״פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזה בלוד וכו׳ והי׳ שם ר׳ טרפון וזקנים".
וכל זה יורה לנו את עמלם הגדול והנפלא להחזיק את עמוד התורה בכל אופן האפשר, ולהשתדל לבלי יהי׳ כלה ונחרצה פיזור החכמים.
ונראה ונשתומם עוד כאשר נראה כי גם בבית איש פרטי לא יכלו לשבת יחד לדון בהלכה, ועל כן התחכמו לתת לישיבתם יחד שם תואר של מסובים לאכול יחד.
ובא בקדושין ד׳ מ׳ ובספרי (דברים פרשה עקב על הכתוב והי׳ אם שמוע):
״וכבר היו ר׳ טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאל שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר׳ טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר׳ עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ומזה הננו יודעים כי נשארו שם גם אז עוד הרבה זקנים מראשי חכמי התורה, וגם גבור האומה ר׳ עקיבא נשאר שם אז גם הוא ויחד כולם השתדלו לבלי יבוטל התמיד אצל חכמי התורה.
ואם כי אז עדין לא הי׳ שם שמד ואונס ליחידים על מעשי המצות, אבל ראו חכמי התורה והרגישו את עב הענן אשר עולה ומחשיך, ועל כן עמדו אז למנין גם על זה, ובא בסנהדרין ד' ע"ד:
״אמר ר׳ יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבר ואל יהרג חוץ מעכו״ם וגילוי עריות ושפיכת דמים".
והחוקרים האחרונים טעו לחשוב כי הי׳ זה אחר ביתר בימי השמד, והחכם גרעץ (חלק ד׳ נאטע 17) בנה על זה מצדדים גדולים בדברי תהו. ואין זה כי אם טעות על טעות, אחרי ימי ביתר בימי השמד לא הי' עוד ר׳ טרפון בחיים, ואין זכרונו בא לפנינו בשום מקום לא בימי השמד ולא לפני זה בימי המלחמה, ולא גם לפני זה בימי אושא.
וזאת שנית כי אחרי ימי ביתר בימי השמד לא יכלו לשבת בלוד בארץ יהודה והשרידים נמצאו רק בהגליל ככל אשר יבואר כל זה לפנינו.
והחוקרים האלה גם לא ידעו לא דרכי רבותינו חכמי התורה ולא מעשי הימים בדברי ימי ישראל.
וחשבו כי חכמי ישראל יכלו לעסוק בדין זה רק בשעת השמד, מבלי לדעת כי אפי׳ בדיני הקרכנות והמקדש עסקו ממש בדרך זה עצמו אשר עסקו בהלכות שבת ויום טוב.
אבל יותר מזה, שמאז אשר באו ימי הרדיפות הי׳ זה דין של הלכה למעשה.
והננו רואים כי בבבל ובימי רבא אשר אז בודאי לא הי' כל שמד בבבל בכל זה בא במס׳ פסחים ד׳ כ"ה:
"כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא וכו'".
כי בכל העתים ובכל הזמנים בימי גלות ישראל קרה שם כזאת וכזאת.
רק כי זה ודאי אשר דבר מעשיהם הפעם הי׳ בעת רעה ההוא בימי טראיאן שהרי הדבר מפורש שלא הי׳ זה לא בשבתם במתיבתא וגם לא בישבם בבית המדרש כי אם ״נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד".
ואף כי הי' לוד מקומו וביתו של ר׳ טרפון בכל זה שבת בבית נתזה והננו רואים תשובת החכמים לר׳ יהודה ״שאני בית נתזה דזריזין הן".
והדבר ידוע כי מעולם לא חילקו בדין בין זה לזה(נט) והכונה ״שאני בית נתזה דזריזין הן״ לא יוכל להיות כי אם זה שמפני שהיו שם אז חכמי הדור בקביעות וחזני הכנסת עמהם הי׳ לזה אז דין מקום זריזין.