דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק יד
לשון המשנה במס׳ פרה פרק א׳ שם הוא:
"כיוצא בו אמר (ר׳ יהושע) אמרו האוכל בבית המנוגע פרס (זה הוא מככר) משלש לקב אמרו לו אמור משמנה עשר לסאה אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה משלש לקב אין בו חלה וכו'״.
והמפרשים ז״ל לא עמדו לפרש לנו את ענין הדברים האלה.
והדברים כמו שהם תמוהים ומפליאים, כי הלא בפשוטו הדבר להיפך, שר׳ יהושע אמר כהוגן והם יבקשו ממנו מדוע לא יאמר שלא כסגנון, ונגד הסגנון.
שהרי בשיעור כזה "שליש של קב" כן ראוי לשער בקב ולאמר "משלש לקב" ולא לתפוס שיעור גדול של סאה ולאמר ״משמנה עשר לסאה״.
והאם יוכל להיות ספק שמדרכי הלשון הוא, במדה של שליש הקב לשער בקב ולא לאמר ״משמנה עשר לסאה".
והננו רואים כי לא לבד שהם שאלוהו על זה כי אם שר׳ יהושע גם הצטדק והשיב "כך שמעתי סתם".
ובן עזאי גם יפרש זה מדוע מסרו רבותיו של ר׳ יהושע כן ״משלש לקב" לא "משמנה עשר לסאה״.
אשר כל זה יורה לנו כי ר׳ יהושע עשה שלא כנדרש, אבל לא נתברר מה זה, ולא נודע פשר הדבר.
ובתוספות חדשים על המשניות כתבו שם:
"ואם תאמר מאי נפקא מינה מזה, יש לאמר משום דג׳ לקב יש לטעות בו כר׳ יוחנן דסבירא ליה ד׳ לקב אבל בי״ח לסאה הוה ליה לר' יוחנן כ"ד ואין לטעות כולי האי, גם שיש שני מספרים ועוד שיש ליתן סימן בנקודת של סאה כמ"ש במלכים״. ומה אפשר לאמר לדברים כאלה אשר אין להם שחר, וגם כל החלום הזה בא לו מפני שהמדפיסים הדפיסו תחת שלש ג׳ וחשב שכן אמר גם ר׳ יהושע.
אבל ענין הדבר זה הוא.
המשנה בלשונה וכל סגנונה הקבוע הי׳ כבר לא לבד לפני ימי ר׳ יהושע ורבותיו, כי אם גם הרבה לפני ימי הלל, מימי אנשי כנסת הגדולה ככל אשר כבר נתבאר.
ומאז ואילך נשמרו מכל משמר לבלי לשנות הסגנון גם כנוגע לדבריהם הם על יסוד המשנה.
עד כי גם אצל דברי הלל הבבלי על דברי יסוד המשנה כבר הוצרכו להצטדק על זה, והן דברי המשנה בעדיות פרק א׳ משנה ג׳:
"הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, אלא שחייב אדם לאמר בלשון רבו״.
והיינו שהוצרכו לפרש מדוע שינה הלל סגנון הלשון, והשתמש בהין, וכלשונו של רש״י ז"ל במס׳ שבת ד׳ ט״ו על זה "כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה".
וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי עמוד 95שדברי המשנה "שחייב אדם לאמר בלשון רבו" הכונה לרבותיו של הלל בבבל, אשר שם היו מדות אחרות מאשר בארץ ישראל ועל כן בפרשם שם לתלמידיהם גדרי "יסוד המשנה" הוכרחו להשתמש בלשון התורה הידוע לכל, למען אשר לא יהי׳ מקום לטעות, וככל אשר נתברר לנו ענין הדברים שם.
והננו רואים כי אף שרבותיו של הלל תפסו לשון תורה, בכל זה הוצרכו לפרש כי הלל עשה כן מפני שחייב אדם לאמר בלשון רבו, לבלי יפלא כי שנה מסגנון דרך המשנה.
וזה עצמו היתה שאלת חכמי הוועד לר׳ יהושע והוא השיב "כך שמעתי" והנהו אומר כלשון רבו, אבל מדוע אמרו רבותיו כן זה פירש בן עזאי "אמר בן עזאי אני אפרש".
וכל זה לפי שביסוד המשנה לא השתמשו בקב לשער בו כי אם בסאה.
ואף שיש במשנה גם קב גם חצי קב וגם לוג "רבע הקב"(יז), כל זה בא שם לא לשער בהם מדה אחרת כי אם במקום שידובר מהמדה ההיא עצמה, היינו מקב עצמו, או חצי קב עצמו.
לא כן שליש הקב שזה אינה מדה לעצמה, והאומר "משלש לקב" אין כונתו למדה זו עצמה, שהרי אין שם מדה כזאת, וכונתו רק לשער במדת הקב.
זה אינו סגנון של יסוד המשנה, לפי ששם השתמשו בסאה ולא בקב, כמו שהוא בכל מקום במשנה.
והננו רואים אפי׳ בדיני תערובות תרומה בחולין בפרק ד׳ וכל פרק ח׳ ממס׳ תרומות, שאף שעצם הדין הוא רק זאת, שאם נתערב בפחות ממאה הכל אסור ובמאה של חולין מותר, בכל זה באו שם כל האופנים רק בסגנון של סאה בין ביסוד המשנה, בין בדברי התנאים, בכולם באו הדברים, על "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין או שנפלה למאה". ואין אנו צריכים בזה לראיות מבחוץ כי נראה כן מפורש בענין הזה עצמו במשנה עירובין פ״ח משנה ב׳.
"וכמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד מזונו לחול ולא לשבת דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר לשבת ולא לחול ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד׳ סאין בסלע ר׳ שמעון אומר וכו׳."
אבל הלא ד׳ סאין בסלע הנם קב במעה כסף, שהרי ד׳ סאין הם כ"ד קבין, והסלע ד׳ דינרין וכל דינר שש מעין.
והלא יכול הי׳ לאמר "מככר בפונדיון מקב למעה״ וזה הי׳ שיעור קרוב, בלי חשבונות רבים.
אבל הוא אמר "מככר בפונדיון מד׳ סאין בסלע" מפני שכן השתמשו בסגנוני המשנה.
והן באמת דברי חכמי הוועד לר׳ יהישע "אמור משמנה עשר לסאה."
לפי שכל מקום שנאמר קב תחת סאה יוצא מן הכלל, וצריך טעם, וזה פירש בן עזאי.
וכן הדבר כי מאחרי ימי סידור "יסוד המשנה" ואילך דקדקו לשמור בכל דבריהם את סגנון יסוד המשנה, ולבלי לשנות מזה, עד כי גם אצל ר׳ יהושע וגם אצל הלל הבבלי הוכרחו לפרש, מה הי׳ הדבר אשר שנו מלשון וסגנון יסוד המשנה.
ואין דברינו להוסיף ראיות על הענין הגדול של יסוד המשנה הקבועה וטבועה מימי אנשי כנסת הגדולה וכי כל דברי התנאים הנם רק עליה.
כי כל זה כבר נתבאר לנו בכרך שלישי באופן שאינו משאיר כל ספק.
תכלית דברינו במקום הזה הוא רק לשוב ולהראות את כל הבירור הגדול בימי יבנה בכל הנוגע ליסוד המשנה, וכי אך זה הי' אז כל ענין דבריהם.
הערות
הערה (יז): והוזכר גם במלכים ב׳ ו' כ״ה ויהי רעב גדול בשומרון והנה צרים עליה עד היות ראש חמור בשמונים כסף (חמור חי הי׳ מקחו שמונים כסף) ורבע הקב חריונים בחמשה כסף.