דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק ב
יסוד הדברים אצל כל החוקרים החדשים בנוגע לכל מעשי הדור הגדול הזה הניח להם פראנקעל בדרכי המשנה עמוד 68 ובבואו לימי הדור הזה בנה לו במה גדולה ומשם ישמיע קולו ויאמר:
"בדור הזה בא לימוד ההלכה במעמד חדש (נייע פאזע) ההלכות נאמרות לרוב על שם אומרם וכו' אך מה שנתפשטו כלל דברי היחידים חוץ לבית המדרש "ולא עמדו למנין וביטלום (לבטלם) כמקדם" הוא מה שנתחדש בדור הזה כי קמו אנשים גדולים אשר לבם כלב הארי בדרכי התורה והמדרש וראו כי בהיות הרשות נתונה (כלומר אם ינתן רשות) לכל חכם מישראל לדרוש (דרשות בדברי התורה) כפי סברתו ולחוות דעתו כפי מה שהבין בכח שכלו בלתי הכנע תחת בית אחד יתרבה הלימוד וכל אחד ואחד לפי בינתו יגדיל תורה ויאדיר וכו׳ רבן גמליאל בנו של רשב"ג הזקן נקרא ר״ג דיבנה וכו׳ ואף כי הי׳ מחבב הלימוד עד מאד סגר פתחי בית המדרש מבוא כל איש ואיש מההמון ואמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס והסיבה אשר הניעה את ר"ג נראה כי הנה בזמן רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אחד מהחכמים לעמוד על סברתו (על דעתו) וכמו שזכרנו ומיראתו פן יבואו תלמידים אשר אין עיקר כונתם אהבת התורה כי אם אהבת הכבוד והתפארת להקרא בשם חכם חשב ר"ג מחשבות לעשות גדר ולפתוח פתחי בית המדרש לבד לדורשי התורה באמת.״
ואחריו החרו החזיקו כל החוקרים החדשים, אשר אך זה לבד כל יסוד דבריהם בכל הנוגע להדור הגדול הזה, וישנו רק את הסגנון כל אחד על פי דרכו(א).
אבל אך בחכמת ישראל הי׳ אפשר כדבר הזה לדבר על ענינים גדולים וכוללים כאלה בלי כל חקירה ובלי צל של ראי׳ ובלי כל ידיעה, לדעת שהדבר לגמרי להיפך.
והנה בכל אשר התהפך בלשונו בדבר המסילות החדשות אשר בדה מלבו, לא הצליח בדרכו להסתיר עצה במעמקים, ותכלית דבריו בולטים לאמר:
כי בימי הדור הזה בימי דור רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה חדשה לא נודעה מקדם והמסילה חדשה הזאת היא לבטל הכרעת הרבים, כי אם שהרשות ביד כל חכם לעמוד על דעתו, ולא עמדו עוד למנין.
אבל הלא הדבר להיפך, ודוקא בדור הזה נראה מפורש לפנינו שלא לבד שלא היתה רשות כזה לכל חכם וחכם לעמוד על דעתו וסברתו, נגד חק התורה אחרי רבים להטות,
כי אם שגם אפילו הראש וראשון בכל הדור הגדול הזה ר׳ אליעזר בן הורקנוס, כשקרה פעם אחת בדין חתכו חוליות (במסכת כלים פרק ה׳) שרצה לעמוד על דעתו וסברתו, ברכוהו על זה, והבדילוהו מבית הוועד, כמו שהוא בבבלי במס׳ בבא מציעא דף נ"ט, ומבואר במקומות הרבה בבבלי וירושלמי.
והן דברי ר׳ יהושע שם:
"עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר ר׳ ירמי׳ שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות."
והן גם דברי הירושלמי על זה במסכת מועד קטן פרק ג׳ הלכה א׳ שמקשה שם:
"ולית ר' אליעזר ידע אחרי רבים להטות לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו.״
והן גם דברי הבבלי בבבא מציעא שם:
"אותו היום הכיאו כל טהרות שטיהר ר׳ אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו.״
וענין הדברים האלה ומעשי חכמי הדור ודברי ר׳ אליעזר יבואר לפנינו בדברינו על זה.
והדברים מבוארים כי עשו כן מפני כי אחרת אי אפשר להיות בישראל.
ומבלי כל ידיעה בדברי ימי ישראל וראשי יסודי ההנהגה על פי דברי התורה בא פראנקעל וישמיע לנו הדשות:
"כי הנה בזמן רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה חדשה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אחד מהחכמים לעמוד על סברתו.״
ואם כי בשעת חיקור דין, בשעת השקלא וטריא, הי׳ כל אחד מחכמי הוועד יכול לגלות דעתו ועמד בסברתו עד אשר נתגלה דעת הרוב,
זה הוא דבר אשר הי׳ כן מימי עולם והוא דבר אשר אי אפשר להיות אחרת אצל בני אדם, אשר אין דעות כולם שוות.
וזה הוא עצם דין התורה "אחרי רבים להטות" לאמר כי בחיקור דין ושקלא וטריא של הלכה יגלה כל אחד דעתו וסברתו, ולבסוף יכריעו ככל דעת הרוב, ודעת היחיד נדחית.
ואת אשר הזכירו בכל זה גם דעת היחיד בבית המדרש, וגם קבעו זה כן במשנה זה הי׳ כן כבר מימי הלל ושמאי ואילך, ולא הי׳ יכול להיות אחרת מראשית ימי בירורי יסוד המשנה ואילך. ובמסכת עדיות תדבר המשנה עצמה על זה על הזמן הזה משמאי והלל ואילך, היינו מראשית ימי תקופת התנאים, מראשית ימי הבירורים על יסוד המשנה (עי׳ דברינו בכרך שלישי מחלק זה מעמוד 290).
ואחרי אשר באו שם בריש המס׳ השלשה מחלקאות של הלל ושמאי ואשר הוכרע שלא כדברי שניהם "וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא" וכו' בא שם:
"ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם. ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליהם יכו׳ אמר ר' יהודה אם כן למה מזכירים דברי היחיד בין המרובים לבטלם (אלא) שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת."
וכבר נתבאר לנו בכרך ג׳ מעמוד 282ולהלן שזה הוא מפני שמאז הותחלו ימי הבירורים היו דברי היחיד אף שנאמרו על שמו רק דברי רבותיו או מתוך שיטת קבלתו מרבותיו, וכבר נתבאר לנו כל זה שם.
ומבואר מדברי המשנה המפורשים שכן הלך הדבר מימי הלל ושמאי, והוזכרו דבריהם אף שחכמים אמרו והכריעו לא כדברי זה ולא כדברי זה וכן הוזכרו בכל המשנה גם דברי בית שמאי אף שהלכה כבית הלל, והוזכרו דברי עקביא בן מהללאל אף שחכמים נחלקו עליו (ומפורש שם שדברי עקביא קבל מרבותיו ומפי מרובים) ודברי ר׳ חנינא סגן הכהנים אף במקום שחכמים נחלקו עליו ודברי אדמון וחנן גם במקום שאין הדין כן וחכמים נחלקו עליהם.
ותחת מה שטעה פראנקעל לחשוב כי הוזכרו דברי היחידים במשנה מפני שעמדו בסברתם ונתבטל דבר ההכרעה אחרי רבים להטות,
הננו רואים מפורש במשנה שהדבר להיפך, שהוזכרו במשנה בתור יחידים לדעת מזה שהם עצמם לא עמדו בסברתם:
"ולמה מזכירים דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם."
אבל איך ילמדו מזה דורות הבאים ומנין מוכח זה ממה שהוזכרו דברי שמאי והלל.
והדברים פשוטים שמזה עצמו שהוזכרו במשנה רק בתור דעת יחיד הננו יודעים שגם הם עצמם לא עמדו על דבריהם.
לפי שזה הוא כבר דבר פשוט כי חכמי ישראל שומרי משמרת התורה שמרו משמרת התורה "אחרי רבים להטות" ודבריהם מתחלה לא הי׳ כי אם גילוי דעתם.
ולא ידעו החוקרים האלה דברים מפורשים בזה בירושלמי ברכות פרק א׳ הלכה א׳,
כי על המשנה שם: "מעשה שבאו בניו (של רבן גמליאל) מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות"
מקשה שם על זה בירושלמי: "ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה? והא ר' מאיר פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה ור' עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו׳ והן אשכחן דר׳ שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו׳ ורבן גמליאל פליג על רבנן ועביד עובדא כוותיה? שנייא הכא שהיא לשינון.״
ותירוץ הירושלמי הוא דהכא אין זה נגד דברי רבנן לפי שגם לדבריהם אפשר לעשות כן לקרות קריאת שמע בתור דברי תורה ושינון, ועי׳ שם סוף דברי הירושלמי על זה.
ועי׳ בזה דבר נפלא מאד בירושלמי דמאי פ״ג ח"ג, דבמשנה שם נאמר:
"כל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי ר׳ יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו",
ועל זה מביא שם בירושלמי דברי התוספתא דמאי פ"ג "אמר רבן שמעון בן גמליאל שלח לי ר׳ יוסי בי רבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין ולמדתי בו שלשה דברים שהוא ודאי שהוא טמא שלא בא לידו אחר."
ועל זה מקשה בירושלמי שם:
ולא מתניתן היא ר׳ יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתא מימר לך אע"ג דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה."
והיינו שהירושלמי מקשה על רשב"ג וכי מנין הוכיח "שלא בא לידו אחר" דלמא הי׳ בידו של ר׳ יוסי גם אתרוג אחר, ומה שלא עישר ממנו על זה ששלח, ושלח בלתי מעושר, הוא משום מה שהודיע לרשב"ג שהוא טבל ודאי כמו שיאמר רשב"ג בעצמו "ולמדתי בו שלשה דברים שהוא ודאי" וכו׳ ובהודיעו הרי מפורש במשנתינו דר׳ יוסי עצמו מתיר לשלוח שאינו מעושר, כמו שהוא במשנה "ר׳ יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו".
ועל זה משני הירושלמי דרבן שמעון בן גמליאל שפיר הוכיח גם זה "שלא הי׳ בידו אחר" דאלו הי׳ בידו אחר אף שר׳ יוסי עצמו סובר דמותר לשלוח שאינו מעושר ובלבד שיודיענו,
אבל "אף על גב דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה".
והננו רואים כי כל כך הי׳ זה כלל מוסכם כי לא יעשה היחיד כדעתו אם רבים חולקים עליו עד כי רבן שמעון בן גמליאל יאמר בפשיטות "שלא הי׳ בידו אחר".
ואך תמהון הוא לראות כי לא ידעו החוקרים האלה את יסוד ועיקר מעשי הדורות האלה כמו שבבר נתבאר לנו בכרך שלישי ויבואר עוד לפנינו ויבואו ויאמרו ממש ההיפך ממעשיהם.
הערות
הערה (א): כל דבר ודבר מדבריהם יבוארו לפנינו, כל אחת במקומה.