דורות הראשונים/כרך א/פרק יח
והדבר הזה את אשר הי׳ חסר לכל חוקרי אשכנז כולם לדעת כי בני בתירא בשעתם לא עמדו כלל בראש חכמי התורה נתנה להם מקום לבנות מבצרים ברוח.
ובהיותם רחוקים מכל חקירה בהדברים עצמם ובלקחם להם כל פעם איזה אגדה לבנות באויר את כל יסודי דברי חכמת ישראל, בנו גם על המעשה הזאת מבני בתירא מצודים גדולים בכל הנוגע לתורה לא לבד בימי הלל ובני בתירא, כי גם בנוגע לשמעיה ואבטליון אשר דבר לא הי׳ להם בזה.
והחכם ווייס ח"א עמוד 152יעמוד ויאמר:
"פגישת קורות שונות אשה ברעותה בקרב חיי חכמים אלה (שמעיה ואבטליון) הולידה והצמיחה פירוד הדעות גם בין הפרושים וכו׳ כבר אחרי מות שמעיה ואבטליון עמדו שני אנשים בראש הסנהדרין והם בני בתירא אשר לא היו מבאי בית מדרשם פסחים ס״ו וירושלמי שם וכו׳ ומבני בתירא יסופר כי אירע פעם אחת בעת היותם לראשים בהסנהדרין שחל ערב פסח להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם הפסח דוחה את השבת אמרו אדם אחד יש והלל הבבלי שמו, והי׳ הלל דורש להם במדות שהתורה נדרשת בהן להביא ראיה שהפסח דוחה את השבת ולא קבלו ממנו עד שאמר כך קבלתי משמעיה ואבטליון. מזה אנו רואים כי הם לא היו רוצים במדרש על פי המדות, אבל נחה דעתם כששמעו מפי הלל כי ההלכה הנזכרת היא מקובלת אצלו מאת שמעיה ואבטליון. מחיבור המאורעות האלה נבין כי בימי שמעיה ואבטליון החלו לפלס מסלות חדשות בדרישת התורה וכו׳ אך המסילות החדשות אשר סללו שמעיה ואבטליון במדרש התורה היו אבלות אחר מותם, והמתנגדים נשאו ראש כי מקרבם נבחרו בני בתירא להקימם על לשבת ראש בסנהדרין" אלה דבריו.
ואך תמהון הוא לראות עד כמה לא שמעו את אשר ידברו.
הן יסוד גבובי דבריו אשר יוציא מהמעשה הזאת הוא כי שמעיה ואבטליון הם בראו מסלות חדשות וכי ההתחדשות הזאת מצאה מערערים בקרב הפרושים ובמות שמעיה ואבטליון נשאו מתנגדיהם ראש ויבחרו מקרבם את בני בתירא.
אבל הנה המתנגדים ההם עצמם בראותם את הלל ראש כל ההולכים במסלות החדשות, מהרו וימסרו בידו משרת ראש הסנהדרין.
והוא כי בראות המתנגדים האלה אשר נשאו ראש את מתנגדם היותר גדול, את הלל, מהרו ויקימו אותו לראש עליהם. ורק דבר פלא הוא איך אפשר לאיש החושש לדבריו לבלי לשמוע את אשר ידבר באופן כזה. וזה שבני בתירא הם עצמם השיבו את הלל בראש נאמר בהברייתא עצמה שם פסחים ס"ו:
"מיד הושיבוהו בראש ומנוהו נשיא עליהם.״
ומפורש יותר במס׳ בבא מציעא ד׳ פ״ה. והיינו דאמר רבי שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן שאול. רבן שמעון בן גמליאל הא דאמרן, בני בתירא דאמר מר הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהם, יונתן בן שאול דקאמר ליה לדוד ואתה תמלוך על ישראל ואני אהי' לך למשנה. ובירושלמי כתובות פי"ב ה"ג נאמר רבי הוה עינוון סגין והוה אמר כל מה דיימר לי בר נש אנא עביד חוץ ממה שעשו זקני בתירא לזקני דשרון נרמון ומנוניה.
והרי אלו היינו צריכים ראיה נגד החלום הזה אשר חלם כי שמעיה ואבטליון יסדו מסילות הדשות ,ועל ידי זה באו פלנות בין הפרושים עצמם ומתנגדיהם נשאו ראש ובני בתירא נבהרו בראש הסנהדרין ,אלו היינו צריכים ראיה לבטל הלום זה ,הרי הי׳ זה יכול להיות לראיה היותר טובה ויותר ברורה שאין הדבר כן ,בראותינו שאך מצאו את האיש אשר הם מבקשים את הלל ההולך בדרכי שמעיה ואבטליון מהרו הם וימסרו משרתם בידו.
עכשיו הנה הוא עוצם את עיניו ומהפך הדברים ולוקח את המעשה הזאת עצמה, לבנות עוד ממנה את יסוד דבריו, אשר ידע כי אין להם שחר.
אמנם כי החכם ווייס לקח דבריו מתוך דברי החכם גרעץ, ובשנותו את הסגנון נכשל עוד יותר, אבל גרעץ בנה לו מצודתו הגדולה הזאת על שמעיה ואבטליון והלל יחד.
ובח״ג עמוד 211יאמר החכם גרעץ המדות הללו אשר יכול להיות כי חלק מהם כבר יצאו משמעיה ואבטליון רבותיו של הלל אבל הלל הי׳ הראשון שהביאם בסדר לא נתקבלו בתחלה, מפורש נאמר כי הלל הביא את דבר המדות לפני הסנהדרין של בני בתירא אבל הם לא רצה נפשם בם, ונראה מזה או שעוד לא הבינו זה או שחלקו על עיקר הדבר של השימוש בהמדות, וזה לא היתה לא פעם ראשונה ולא פעם אחרון שדבר חדש בכל אמיתתו לא ימצא אזניס קשובות אצל חכמים בינונים. ובהמאנט'ש של פראנקעל שנה ראשונה עמוד 158אחרי אשר יאמר שם כי הלל הביא תקופה חדשה בהשתלשלות התורה(מ"ג) יאמר:
"בהשקפה שטחית יתראה כאלו ההשתמשות בהמדות הי׳ אז דבר ההוה ונודע מימים מקדם, אבל אם הי׳ הדבר כן מדוע לא סמבו בני בתירא אז על זה ורק כאשר אמר להם הלל קבלה פשוטה וחלוטה של הדין עצמו רק אז נתישבה דעתם, ועוד יותר יפלא כי הג״ש אשר אמר הלל "במועדו במועדו״ באה במשנה ובכל כח של לימוד ממנה, אבל רק אז נוכל להבין את המראה הזאת כאשר נחליט "כי המדות אשר אחר זה היו למקובלים וחלוטים נשמעו אז בפעם ראשונה מפי הלל״ ואך הוא חדש אותם ולפניו לא נודעו. ומה נעשה להם לאלה שהרשו לעצמם לדבר ביסודי דברי ימינו וחכמת ישראל מתוך גבובי דברים, בלי חקירה של כלום, ובלי כל ידיעה.
וממש בסגנון הזה עצמו שבא כאן בין בני בתירא והלל יש לנו במשנה בין ר׳ שמעון וחכמים.
ובמשנה יבמות פרק ח׳ משנה ג׳ ר׳ שמעון מתיר את הנקבות מיד אמר ר׳ שמעון קל והומר הדברים ומה אם במקום וכו׳ אמרו לו אם הלכה (אם היא קבלה פשוטה) נקבל ואם לדין יש תשובה.
וממש כן הן גם דברי בני בתירא להלל בירושלמי פסחים פ״ו שם.
אמרו לו וכו׳ היקש שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד וכו׳ קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת וכו' גזירה שוה שאמרת אין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
והנה היו החוקרים האלה וויס וגרעץ יכולים ללכת בדרכם הלאה מהלל, וללמוד לנו שלר׳ שמעון ובני דורו עוד לא היו המדות נודעים, ורק אחרי ימיהם נתחדשו, ובסגנון הזה עצמו אשר הוכיחו זה מהלל ובני בתירא ,ויכולים היו לאמר ממש כן:
"בהשקפה שטחית יתראה כאלו ההשתמשות במדות הי׳ בימי ר׳ שמעון דבר ההוה ונודע מימים מקדם, אבל אחר העיון והחקירה אי אפשר לאמר כן, שאם הי׳ הדבר כן מדוע לא סמכו על זה החכמים החולקים על ר׳ שמעון, ומדוע בקשו ממנו קבלה חלוטה, ורק אז נוכל להבין את המראה הזאת באשר נחליט כי המדות אשר היו אחר זה למקובלים וחלוטים נשמעו אז בפעם הראשונה מפי ר' שמעון.״
או לסיים בנוסחו של החכם ווייס "מזה הננו רואים כי הם לא היו רוצים במדרש על פי המדות“. והאם יש קץ לדברי רוח, ותכלית לדרכי תהו כאלה אשר קראו לזה גם שם חקירה, מבלי לדעת ענינם. וכל כך היו רחוקים מידיעת סדרי הדברים עד שחשבו, שאם נולד ספק לחכמי התורה ביסוד גדול, הנה אם בא אחד מהם ורצה לדרוש הדבר מתוך אחת ממדות שהתורה נדרשת בהן, מיד החליטו הדבר ממנו גם להלכה גם למעשה, ויצוו לכל הצבור לעשות כן.
ולא ידעו כי המדות שהתורה נדרשת בהן אינם כי אם דרכי הלימוד, ולא הכרעת הלימוד, ההכרעה תלויה כל פעם ברוב חכמי התורה, בית דין הגדול של ישראל, אחרי ההשואה מקבלותיהם ביסודי הדבר וגדרו ככל אשר קבלו רובם, וככל אשר יתבאר הדבר לפנינו במקומו.
ובירושלמי פסחים ריש פ"ו אמר ר׳ יוסי בי ר׳ בון בשם ר׳ בא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה וכו׳.
ובבבלי עירובין ד׳ י״ג: אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן תלמיד הי׳ לו לר׳ מאיר וסומכוס שמו שהי׳ אומר על כל דבר וכו׳ תנא תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי׳ מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים וכו׳.
המדות אינם כי אם דרכי התורה לדון על פיהם, אבל ההכרעה תלויה בהקבלה, אם קבלה גמורה ופשוטה בדין זה עצמו, או קבלה גמורה של יסוד הדבר וככל אשר יבואר זה עוד, וכל זה מתוך הכרעת הרבים כולם ולא של יחיד יהי׳ מי שיהי׳ שאין זה כלום ביסוד של תורה.
וכמו שהוא שם במשנה יבמות, אף כן הוא גם במשנה במס׳ כריתות פ"ג משנה ט׳.
ועוד שאלן ר׳ עקיבא (לרבן גמליאל ור׳ יהושע) השוחט ה׳ זבחים וכו׳ אמרו לו לא שמענו אמר ר׳ יהושע שמעתי באוכל מזבח וכו׳ משום מעילה ורואה אני שהדברים קל וחומר וכו׳ אמר ר׳ עקיבא אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה וכו׳. וזו היא גם תשובתם של רבן גמליאל ור׳ יהושע לשאלת ר׳ עקיבא "לא שמענו״ שאין להם קבלה על זה עצמו אבל אפשר הדבר ללמוד בקל וחומר ממה שקבלו, ור׳ עקיבא השיב כתשובת בני בתירא להלל, שאם אין לו קבלה חלוטה בזה, אי אפשר לסמוך על זה.
ודברי ר׳ שמעון ביבמות ודברי ר׳ עקיבא בכריתות הלא הנם רק ענינים פרטים ,וכל דין שדנו הלא הי׳ רק להלכה ולא למעשה, בכל זה לא נתקבלו הדברים.
ובמקום הזה בדין הלל ובני בתירא הי׳ זה הרבה יותר שהוצרכו הלכה למעשה לכל קהל ישראל, הלכה למעשה להורות לעם תיכף באותה שעה.
שם הוצרכו אז להוראה למעשה שיהי׳ אפשר לכל הצבור הגדול מכל קהל ישראל לשמוע ולעשות מיד ובאיסור היותר חמור שבתורה איסור שבת, להתיר אבות מלאכות של איסורי שבת ,על פי ההוראה הזאת.
איך הי׳ אפשר להיות אחרת שיבקשו אז דוקא קבלה גמורה פשוטה ומוחלטת על הדין ההוא עצמו, קבלה שאין ספק בה, ולא דברי שקלא וטרי׳, וזה היתה תשובתם הברורה.
"היקש שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד וכו׳ קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת וכו׳ גזירה שוה שאמרת אין אדם דן גזירה שוה מעצמו וכו׳.״
ודבריהם הנם כל כך פשוטים וברורים עד שיפלא להיפך על הלל, והרי ידע גם הוא שאין עתה העת לשקלא וטרי׳ בדין כולל וגדול כזה.
אבל איש כהלל לא הי׳ אפשר לו להתיצב בפני כל העם כהדיוט מן השוק, וכשני גרדיים משער האשפה להעיד סתם שכך קבל משמעיה ואבטליון שפסח דוחה שבת.
ובפרט שבאמת כל קבלה גם היא צריכה דקדוק אחריה, ועל כן רצה שידעו שאפשר לאמר עליו ״חזי מאן גברא רבה דקא מסהיד עלה״.
ובדבר יותר קטן נאמר במס׳ סנהדרין ד׳ ל׳: ר׳ שמעון בן אליקים הוה משתקיד עליה דר׳ יוסי ברבי חנינא למיסמכיה ולא קא מיסתייע מלתא. יומא חד הוה יתיב קמיה דר׳ יוחנן "אמר להו מי איכא דידע הלכה כר׳ יהושע בן קרחה או לא״ אמר ליה ר׳ שמעון בן אליקים דין ידע אמר ליה לימא איזו אמר ליה ליסמכיה מר ברישא סמכיה אמר ליה ״בני אמור לי כיצד שמעת״ אמר ליה כך שמעתי שמודה וכו׳ אמר ליה (וכי) לזה הוצרכתי וכו׳.
ועל כן בחכמתו הגדולה רצה הלל לתקן הדבר מראש שידעו כי עומד לפניהם איש אשר רוח בו, ואשר עדותו נאמנה מאד.
אבל הוא עצמו ידע היטב כי טרם יגיד דבר קבלתו החלוטה לא יסמכו על דבריו ולא יועילו עתה. ובמשנה במס׳ סנהדרין ד׳ פ״ו: (פי״א מ״ב) נאמר ״באין לזה שעל הר הבית ואומר כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך למדתי וכך לימדו חביריי אם שמעו אומרים להם ואם לאו באין להם לאותן שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך וכו׳ אם שמעו אומרים להם ואם לא אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו תורה יוצאה לכל ישראל וכו׳."
וכבר כתב שם התוס׳ יום טוב מתוך דברי הרמב״ם ״לומר שהשני בתי דינין אינם רשאים להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו לא זולת זה״.
והן דברי המשנה "אם שמעו אומרים להם".
ואין הכונה שאינם רשאין לגלות דעתם, אבל הכונה לאמר שאין דבריהם לא מעלין ולא מורידין בדין סוף הכרעת הספק שיהי׳ כן בהחלט.
והכרעת החלט אינה כי אם מתוך הוועד הגדול מבית דין של כל ישראל, והכרעתם הם מתוך דברי קבלתם ביסודי הדבר, וזה הוא ענין לשון המשנה עליהם "בית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו תורה יוצאה לכל ישראל״ וככל אשר יבואר לנו ענין הדבר במקומו. ועל כן בימים ההם בימי בני בתירא שהי׳ סנהדרי גדולה בטלה לא הי׳ אפשר להורות לכל ישראל ביסוד גדול וכולל כזה כי אם מתוך קבלה גמורה וחלוטה האמורה על זה עצמו ואינה צריכה עוד לא שקלא וטרי׳ ולא הכרעה.
ומתוך חסרון ידיעת דברים פשוטים כאלה, רצו חוקרי אשכנז לבנות מתוך המעשה הזאת את כל יסודי דברי ימינו כי שמעיה ואבטליון אשר גם לא נמצא מהם שום דרשה, הם בראו מסילות חדשות, וכי על ידי זה נתחלקו אז הפרושים עצמם ונתפרדו זה מזה, והמתנגדים נשאו ראש, או כי הלל הי׳ הראשון אשר ברא כל זאת, והכל מבואר ומפורש להם מתוך המעשה הזאת אשר גם רמז אין בה מכל זה, ואין לה ענין עם כל יסודי הדברים האלה.
ואין ספק שגם הם עצמם ידעו זה, אבל כי לא באו לחקור דברי ימי ישראל כדי לדעתם ולהבינם כי אם להחריב מעיינם ,ולהפכם משרשם.
אבל כמה גדולה וכבירה היא חכמת ישראל, וכמה חזקה ובריאה היא עד שאין דרך לפגוע בה כי אם מתוך פלפולים זרים, וגבובי דברים שלא מענינם.
והחכם ווייס טעה עוד טעות גדול וכתב ״כבר אחרי מות שמעיה ואבטליון עמדו שני אנשים בראש הסנהדרין והם בני בתירא אשר לא היו מבאי בית מדרשם פסחים ס״ו וירושלמי שם״. ועל זה בנה כל יסוד דבריו אבל טעה בדברים פשוטים.
ולשון הגמרא שם הוא: ״מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והי׳ דורש כל היום כלו בהלכות הפסח התחיל מקנטרן בדברים אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהי׳ נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון."
ומבואר מעצמו שהדברים האלה אמר בתוך דרשתו לכל העם "מיד וכו׳ והי׳ דורש כל היום כלו וכו'" ולא אמר זה כלל לבני בתירא כי אם לכל העם הנאספים.
והדברים גם מוכיחין על עצמם שהרי לא מבני בתירא לבד נעלם זה כי אם גם מתלמידי שמעיה ואבטליון לאלפים אשר גם הם היו שם, ומה ענין לדבריו והלא גם תלמידי שמעיה ואבטליון אשר שמשו אותם לא ידעו.
אבל הוא הוכיח את כולם על עצלותם שלא שמשו כדרוש לבלי למנוע עצמם שעה אחת מבית המדרש, ולשמוע ולקבל כל צרכם, והם דבריו המפורשים ״עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם (כראוי) שני גדולי הדור״.
ועוד נשוב לכל הדברים האלה בדברינו על המשנה.
הערות
הערה (מ"ג): על עיקר טעותם הגדול את אשר היו כחולמים ולא ידעו כלל מכל יסוד המשנה ויחשבו כי הלל הי' הראשון למיסדי המשנה, מבלי לדעת כי גם לא הי׳ האחרון מהם, וכבר הי' הכל מוכן לפניהם כמו שהוא לפנינו גם בכל סידור הדברים, כל זה מקומו לפנינו בדברינו על "יסוד המשנה ותקופת התנאים".