קטגוריה:דברים כז א

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וענין המצוה הזאת הוא שצוה הש"י שבהכנסם לארץ יעשו רושם נפלא לשיכירו וידעו בני אדם תכלית המכוון בהכנסתם שמה. כי אינו רק כדי שישמרו המצות האלהיות וכמו שרצה שזקני כל עיר ועיר ישתתפו עם מביאי הבכורים לפרסם תועלתם והמכוון בהם כמו שזכרתי, כן רצה שישתתפו זקני ישראל בדבור הראשון הזה והכהנים והלויים בדבור הנמשך כי הם אשר יאריכו ימים אחריו ואשר יעמידו הפעל הזה על מתכנתו, וענין הפסוקים וכונתם הוא, שישראל אם יתנהגו כדרך הנלחמים הבאים לרשת משכנות לא להם, אין ספק שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברי' לאות ולזכרון ובדמות חזק שבאו אל הארץ ההיא בכח גדול וביד חזקה, בשנת כך ובירח כך כמו שהיו עושים הרומיים כי בבואם אל ארץ לא להם יציבו להם ציונים אם בדרכים ואם בהכנסת הערים לשם ולתפארת, ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא, וצוה משה רבינו ע"ה לישראל שאותו הדבר שהם כדרך הלוחמים יעשו מפאת עצמם יעשו אותו לשם מצוה, ולכבוד הגבוה ולא לגסות הרוח, כיון שלה' הישועה והמה לא בחרבם ירשו ארץ, ועתה ראה זה מפורש בכתובים והנה התחיל שמור את כל המצוה, ואין זה צווי שישמרו את כל המצות כי לכן לא אמר שמרו כי אם שמור במקור לאמר שזה עתה אשר יצוה אותם הוא אשר צוה לעשות בשמיר' המצות, כי זהו מחלקי הברית והסייג לשמירת המצות. וכן שאר הדברים שיזכור מהברית כי על הכל אמר שמור את כל מצות התורה. אבל אין זה צווי על שמירתן כי אם להודיעם הפעל שיעשו לשמירתן, כאלו אמר מה שראוי שתעשו כדי לשמור כל המצוה הוא מה שאומר, והם ראשונה ענין האבנים והותר בזה הספק הרביעי:

ואמרו והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' והקמות לך וגו' אינה מצות הקמת האבנים ולא אמרו ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך מצות שידתם וכתיבתם, אבל הוא הגדה מה שיהיה כפי הנהוג וכפי מנהג הלוחמים, יאמר הלא ידעתם כי לפי דרך בני אדם ביום אשר תעברו את הירדן לרשת את הארץ תקימו לכם רוצה לומר מעצמכם ומפני כבודכם אבנים גדולות ותשידו אותם בשיד, לפי שהאבנים לא יקבלו הכתיבה ולא יסבלה אם לא ישידו אותם בשיד הנקרא בלשון לעז זי"ש וכדי לחתוך בו אותיות הכתיבה, הנה כל זה הוא כמגיד מה שיעשו הם מעצמן, ולכן אמר והקמות לך בלשון הגדת מה שיהיה, ולא אמר תקימו בלשון צווי, וכן ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם, הוא ספור שהם מעצמן ירצו לעשות כל זה כדי לכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך, ואין פי' את כל דברי התורה הזאת על המצות וגם אין פי' בעברך כאשר תעבור את הירדן כי כבר נאמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן אבל ענינו שירצה לכתוב על האבנים את כל דברי התורה. רוצה לומר איך יצאו ממצרים והלכו במדבר מ' שנה ונלחמו עם סיחון ועוג והשמידום ועברו את הירדן. הנה אם כן אמרו בעברך הוא פירוש את כל דברי התורה הזאת כלומר כל דברי התורה וספורה בענין העברתך. ואמרו למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך אינו שכר הפעל והמצוה כדברי המפרשים, אבל הוא טעם הכתיבה רוצה לומר והיה הכתיבה הזאת באבנים לכם לפי שתבאו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך ומדרך הכובשים ארץ לא להם שיכתבו שמותם עלי אדמות. הנה כל מה שזכר בזה אינו עצם המצוה אבל הוא הגדת מה שיעשו בהכנסם לארץ בדרך מנהגו של עולם ודרך הלוחמים. ואמר אחרי זה והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה וגומר הוא עצמות המצוה, יאמר כיון שאתה בעצמך עתיד לעשות הקמת האבנים וכתיבתם אנכי מצוך שתעשה אותו לשם המצוה ולכבוד האלוה יתברך ותהלתו ולא לגסות הרוח. והוסיף בפעל ההוא דברים נאותים לענין המצוה:

הראשון אמר והיה בעברכם את הירדן. רוצה לומר מיד כשתעברו בו לא ביום ההוא בלבד כמו שאמר למעלה כי אם בעת ההעברה עצמה. והיה זה לפי שאותן האבנים תקימו מתוך הירדן לשם מצוה ולעבודת האלהים וזהו אשר אנכי מצוך היום. ר"ל שתעשו זה בעבור שאנכי מצוך היום לא לתכלית אחר:

וגם אצוך עוד צווי שני והוא שתהיה הקמתם בהר עיבל כי שמה תקימו האבנים האלה לא במקום אחר. וענין ההקמה שאותם האבנים הגדולות לא תהיינה מושלכות על פני האדמה אבל יקימום למעלה כעין ציון ומגדל:

גם אצוך בזה דבר שלישי והוא שמהאבנים האלה תבנה שם מזבח לה' אלהיך כמצות המזבח בשלמות והוא היותו מזבח אבנים שלא תניף עליהם ברזל. אבל יהיו אבנים שלמות כיון שהוא מזבח לה' אלהיך. וכך היא דרכה של מצוה ושתזבח עליו עולות לה'. וגם כן תזבח שם זבחי שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך באופן שענין האבנים יהיה כלו לעבודת האל יתברך ותכלית אלהי נכבד ולא תכלית מדומה. ויהיה העם עם זה שמח ועלז בהעברתו ונשאר זכרון זה עדי עד. והעיר עם זה שאחר בנין המזבח והעלאת העולות והשלמים יסתור ויהרוס את המזבח ויסיר משם האבנים ויכתוב עליהם לא ענין ההעברה בלבד כי אם כל דברי התורה ומצותיה באר היטב וממה שראינו במאורע שנתקיים על יד יהושע שהכתיבה היתה ספר משנה התורה אלה הדברים או המצות כמספרם כדעת הגאון רב סעדיה. ואמנם אם האבנים האלה אחרי הכתיבה ישארו שמה בהר עיבל. או אם יוליכום ושיושיבום במקום אחר לא צותה התורה כאן עליו כלל. הנך רואה שלא צותה תורה ענין האבנים ב' פעמים. כי אם פעם אחת אבל בראשונה זכר מה שהיה דעתם לעשות. ואחרי כן צוה על מה שיעשו לשם מצוה ולא לתכלית אחר. ועם זה התבאר למה אמר במאמר הראשון והקמות לך. ובמצוה אמר תקימו את האבנים האלה. ולמה אמר בראשונה בעברך ולא אמרו במצוה כי הוא לפי שלא רצה שיכתבו ענין ביאתם והעברתם לארץ כי אם ענין התורה ומצותיה. ולמה ראשונה אמר ביום אשר תעברו את היררן. ובמצוה לא אמר כי אם בעברכם לרמוז שיקחו האבנים מתוך הירדן בעברם בו ממקום הנס לפי שיזכו' הנס תמיד. ולמה בראשונ' אמר למען תבא אל האר' ולא אמרו במצו' לפי שהי' דעתם לכתוב ענין ביאתם לארץ בלבד והש"י לא רצה כי אם שיכתבו המצוה. ולמה בענין המצוה זכר הר עיבל ולא זכרו בראשונה. ובמצוה זכר המזבח ולא זכרו בראשונה לפי שהתורה הוסיפה במעשה המצוה הדברים האלה לפי שהפועל אלהי. האמנם צוה שיקימו ויכתבו על האבנים האלה ויעשו המזבח בהר עיבל ולא בהר גריזים שהוא הר הברכה. אם לפי שיתנו הקללות בהר עיבל על כל עובר המצות הכתובות שמה באבנים. ואם לפייס את השבטים שיעמדו על הקללה בהר עיבל בהיות המזבת והאבנים וכתיבת התורה בתוכם ועם היות הברכות על הר גריזים. ואמנם איך נתקיימה המצוה הזאת על ידי יהושע הלא היא כתובה בפירושי לספר יהושע ושם הרחבתי המאמר בישוב הכתובים וסדר הפרשיות ולא ראיתי לזכרו פה ליראת האריכות. והותרו הספקות ה' ו' וז':

וידבר משה אל הכהנים וגו' עד וענו הלויים וגו'. אחשוב שהפסוקים האלה באו בדמות הקדמה והסבת החוש לענין הקללות אשר יזכור בפרשה כלם. לפי שראה מרע"ה שישראל בשמעם הארורים אשר על הר עיבל. וקללות הברית שיזכור אחריהם כלם יחרדו כצפור וירך לבבם לאמר אוי נא לנו מי יצילנו מכל אלות הברית האלה. הנה לזה הקדים לדבר על לבם דברים טובים דברים נחומים ושתף עמו הכהנים הלוים בדבר זה כי לפי שהם היו עתידי' לעשות הברכה והקללה המה יקדימו לומר הסכת ושמע ישראל אל תירא ואל תפחד משמוע הקללו' אשר אנחנו עתידים לדבר באזניכם כי אין זה בשנאת ה' אתכם כי אם לאהבתו אתכם ולחפצו שתשמרו את מצותיו ולכן בקבלתם תהיה היום לכם לה' אלהיך. כי האיש הנושא אשה ירבה תנאים בכתובתה ולא יכתוב ולא יתנה מי שאינו ראוי להשיא. וכן מתוך הקללות האלה יודע לכם כי היום הזה שאתם שומעים אותם נהיית לעם לה' אלהיך. כי קבלת המצות תחייב הברית והחזוק על שמירתם. ואתה תשמע בקול ה' אלהיך ועשית את כל מצותיו ובזה לא תאונה אליך רעה. והארורים והקללות לא יבאו עליך כי הם תנאים לעובר מצות הש"י. ואתה לא תעבור עליהם ותשמור אותם ותנצל מפח יקוש. וזהו שאמר ושמעת בקול ה' אלהיך שהוא יעוד והבטחה לא מצוה. והדברים האלה להיותם הקדמה והצעה לענין הברית בא אחריו מיד אלה יעמדו לברך את העם ואלה יעמדו על הקללה. ולא נשתתפו הכהנים הלויים ולא הזקנים עם משה רבינו עליו השלום כי הוא בלבד אמרו לפי שלא היה ראוי שאדם יפרט את השבטים אשר יעמדו לברך ואשר יעמדו על הקללה כי אם משה אשר לא ישא פנים בדבר. והותר בזה הספק השמיני:

והנה פרט לברך את העם. שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימן. להיות כלם בני הגבירות ד' הראשונים בני לאה. ויוסף ובנימן בני רחל. ולמעלתם נתיחדו לברך העם. אמנם ראובן וזבולן שהיו גם בני לאה הונחו עם שאר השבטים על הקללה להשלים מנין השבטי' ולפי שראובן נתחבר עם גד בנחלתו וארצו לכן נתחברו שניהם בכאן גם כן. ולהשלים מנין האנשי' שהיה צריך שיעמדו על הקללה כמו שאמר בספר יהושע חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל הושם עמהם זבולן להיות הפחות מבני הגבירות כמו שזכר הרלב"ג. ור' אברהם כתב היו על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות והם יחסרו שנים ובני לאה רבים לקחו מהם הקטן והגדול. ואמנם בענין הברכה והקללה אמרו במסכת סוטה פרק אלו נאמרין ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הרי כבר נאמר אלה יעמדו לברך את העם אלא להקדים ברכה לקללה יכול כל הברכות קודמות לכל הקללות. ת"ל את הברכה. ברכה אחת קודמת לקללה אחת ולא כל הברכות קודמות לקללה ונקיש ברכה לקללה. מה קללה בלויים אף ברכה בלויים. מה קללה בקול רם. אף ברכה בקול רם. מה קללה בל' הקדש. אף ברכה בל' הקדש. מה קללה בכלל ופרט אף ברכה בכלל ופרט. ומה קללה אלו ואלו עונין אמן. אף ברכה אלו ואלו עונין אמן. והנה רש"י ממה שאמרו רז"ל בזה המאמר. וממה שנזכר בספר יהושע שעשה בקיום המצוה. כתב ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה להר עיבל והכהנים הלויים באמצע. הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופותחין בברכה. והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופותחים בקללה ואומרים ארור האיש וגו'. וכפי דעתו זאת הברכה והקללה הם כל הארורים והפכם לא זולת זה ושאר הברכות והקללות האמורות בפרשת והיה אם שמוע תשמע ובפרשת אם לא תשמע יהיו דברי משה לא דברי הלויים ולא נאמרו בהר גריזי' ובהר עיבל ולזה נמשך הרלב"ג עם שהוסיף עליו. וכבר העירותיך הספקות שיתחייבו לדעת הזה. ור"א כתב שעל דרך הפשט הברכה היא פרשת והיה אם שמוע תשמע והקללה היא להפך כפי מה שנזכרו בפרשה. ונסתייע בזה ממה שאמר בספר יהושע שקרא הברכה והקללה כמו שכתוב בספר התורה והנה בספר התורה לא נזכרה הברכה שכנגד הארורים. ולכן גזר שאין הקללה הארורים ולא הברכה חלופיהן אבל הברכה היא פרש' והיה אם שמוע. והקללה היא אם לא תשמעו. וכבר יקשה לדעתו אם הברכות והקללות כלם אמרו כל השבטים יחד. או איש אחד משמיע את כלם למה נתיחדו העומדים על הר גריזים לברך את העם והעומדים על הר עיבל לקללה ויקשו עוד אליו שאר הספקות שהעירותי. והרמב"ן בפרשת ראה אנכי כתב דברים אפשר שיפורשו על דעת חז"ל ואפשר שיפורשו כדעת ר"א ומזה כלו יתבאר שהדרושים בענין הזה הם ג':

הא' מה היא הברכה והקללה אם הארורים שנזכרו בפרש' וחלופיהם בלבד שלא נזכרו בדברי רש"י או אם הם שאר הפרשיו' אם תשמ' כדברי ר"א. או אם הם הארורים וחלופיהם והפרשיות גם כן שהוא דעת הרלב"ג מורכב משניהם:

הדרוש הב' הוא. מי הם המברכים אם הם הכהנים הלויים כדברי חז"ל ורש"י והרלב"ג. או אם הם הישראלים עצמם כדברי רבי אברהם ומה שכתב הרמב"ן מוסכם אליו:

הדרוש הג' באיזה דבר ייוחד בו הר גריזים והר עיבל. אם בהפכת פנים המברכים והמקללי' כדברי רש"י זכרונו לברכה והרלב"ג או באופן אחר. כי הנה ר"א והרמב"ן לא דברו בזה:

והנראה אלי בדדוש הזה הוא. שהברכה והקללה היא כדברי ר"א מה שזכרה התורה בפרשת אם שמוע תשמעו ואם לא תשמע. כי הם הברכות והקללות הכוללות. ואמנם מי הם המברכים שהוא הדרוש הב' אחשוב שהשבטים העומדים בראש הר גריזים היו הם המברכים. לפי שהם היו אומרים פרשת הברכות שהיא פרשת והיה אם שמוע שבה הברכות. והשבטים העומדים בהר עיבל היו עומדים על הקללה לפי שהם היו אומרים פרשת אם לא תשמע אשר בה הקללות. לא שהיו ישראל כלם יחד אומרים הברכה והקללה. ולא הלויים ולא איש אחד משמיע לכלם כדברי הרמב"ן כי היה המברך זולת המקלל על כל פנים. ובזה הדבר נתיחד הר גריזים לברכה והר עיבל לקללה שהוא הדרוש הג'. לפי שעל הר עיבל נאמר' הקללה ועל הר גריזים נאמר' הברכה. ואמנם הארורים הפרטיים שנזכרו בפרשה נאמרו על פי הכהנים הלויים שהיו עומדים בין ההרים עם הארון ולא נאמרו על אחד ההרים ולא נאמרו ברכות כנגדם. ועם זה יפורשו הכתובים ויותרו הספקות ט' וי' וי"א וי"ב בזה הדרך:

אם הט' לפי שהשבטים העומדים על הר גריזים יעמדו לברך את העם בעצם כי הם היו אומרים שם פרשת הברכות ואמנם השבטים העומדים בהר עיבל לא נאמר בהם לקלל את העם כדי שלא לפתוח פה לשטן לומר לקלל את העם כי ברוך הוא. אבל אמר אלה יעמדו על הקללה לרמוז כי הם יעמדו עליה והיא לא תעמוד עליהם על דרך (פ' בראשית) והוא ימשול בך. ובברכה אמר לברך את העם כי היא היתה הכונה הראשונה לברכם:

ואם לספק הי' מאשר היה שבט לוי בתוך אשר זכר שיעמדו לברך את העם והנה הוא היה בין ההרים והיה קורא הקללות והארורים. ואמר שבין ההרים היו הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' כמו שזכר בספר יהושע שנאמר (סימן ח') וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' וגו' אלה הכהנים הלויים נושאי הארון היו נותנים הארורים אל כל שאר אנשי השבט של לוי שלא היו נושאים הארון ולא היו מהאומרים הארורים היו למעלה על הר גריזים בתוך השבטים והיו אומרי' עמהם פרשת הברכו' כי מפני זה נתיתחד הר גריזים לברכה לפי שהיו אומרים אותה שמה והר עיבל לקללה שהיתה נאמרת שמה:

ואם לספק הי"א אם הכהנים הלויים היו אומרים הארורים וכנגד הברכות למה לא נזכרו בתורה ונזכרו הארורים אמרתי שעל ההרי' נתנה הברכה והקללה אמנם הלויים אשר בין ההרים היו נותנים הארורים ולא היו אומרים ברכה כלל ולזה לא נכתבה בתורה. והיה זה לפי שמשה אדוננו אחרי שביאר את התורה ראה להקים ברית עליה וצוה שששה השבטים יעמדו על הר גריזים ליעד הברכות לשומרי התורה וששה מהם יעמדו על הר עיבל ליעד בקללות על העובר על התורה והמצות. והיה זה כדי לרמוז שכפי התחלפות ההרים והתנגדותם תהיה הברכה והקללה הנאמרת בהם. ואמנם הכהנים והלויים יעמדו באמצע עם הארון ויאמרו בתחלה הארורים על אשר יעבור עליהם וענו כל העם אמן ואחרי הארורים יתחילו העומדים בהר גריזים ויאמרו פרשת הברכו' ואחריהם היושבים על הר עיבל יאמרו פרשת הקללות. לא שיהיו כלם האומרי' כי אם איש אחד מהם ולזה נזכר בספ' יהושע שיהושע קרא הברכה והקללה. כי הלך אל ההרי' לאמרם שמה הברכה במקומה והקללה במקימה. והוא אמרו ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל ואפשר גם כן לומר שהלויים והכהנים נושאי הארון היו ראשונ' אומרים הארורים ואחר כך היו עולי' עם הארון על הר גריזים ואומרים שמה פרשת הברכות והולכין להר עיבל עם הארון ואומרים שם פרשת הקללות ושזה הוא אמרו וענו הלויים ואמרו וגו'. ארור האיש והיה אם שמע תשמע כי כלו מפיהם אם לא שהיו בחלוף המקומו' רצוני לומר הארורים באמצע. ופרשת הברכות בהר גריזים ופרשת הקללות בהר עיבל והכתובים יורו על זה כמו שיתבאר:

ואם הספק הי"ב ממה שנזכר בספ' יהושע הנה זכר שמה שאחרי בנין המזבח וכתיבת התורה על האבנים עמדו הכהנים הלויים עם הארון באמצע ההרים וכל ישראל מזה ומזה לברך את העם בראשונה רוצה לומר שזו היתה הכונה הראשונ' לברכם לא לקללה חלילה. כי אם לתכלית שיבורך העם כי הקללה תהיה על הכונה השנית למי שיעבור על התורה אבל הכונה הראשונה לברכה הית' וזכר שאחר זה קרא יהושע דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. אם שקראו בעצמו שהוא הלך מהר אל הר והשמיע לעם הברכה כאן והקללה כאן. ואם שצוה לקרותם במצו'. ואמנם הארורים שאמרו הלויים לא נזכרו שמה בספור. כי לא היה דבר מהם מוטל על יהושע והיה מחק הכהנים הלוים ובידוע שהם יעשו המצוה כתקנה. ואמנם אמר שמה שיפנו השבטים אל מול ההרים אינו מדבר בברכה והקללה כי אם בעמידת העם שהיו רבים והיו על ההרים ובשפוליהם: