גור אריה על רש"י שמות ט

<< · גור אריה על רש"י · שמות · ט · >>

פסוק ח

[ב] וכל דבר הנזרק בכח וכו'. אף על גב דלא כתיב בקרא בהדיא שזרקו בכח, מכל מקום מדכתיב לשון זריקה, ולא כתיב לשון השלכה, רוצה לומר זריקה בכח, וזה החלוק יש בין זריקה ובין השלכה. ואין לומר אפכא, דהא מצאנו לשון זריקה בדבר הנזרק בכח 'זורק חץ' (כתובות דף לא.), 'זורק אבן' (סנהדרין דף ס:) שכלם נזרקים בכח:

פסוק י

[ג] הירא את דבר ה'. וקשיא למה לא כתב כאן 'הירא את דבר ה כמו שכתב גבי ברד (פסוק כ), ועוד קשיא למה לא אמר משה גם כן "ועתה שלח העז וגומר" (פסוק יט), ויראה לומר דגבי ברד התרה בם מפני שהמכה של הברד ירד על כל דבר, רק מי שהיה מבריח את הבהמות לבתים היה נצל, אבל כאן לא התרה, דאם היו הכל מכניסים לבתים לא היה נראה המכה כלל, וזה לא היה בברד, דהרי נראה הברד בעצמו, ובכל שאר הדברים דאי אפשר לכנוס. ולפיכך כתב שם (פסוק כ) "הירא את דבר ה'", כי זה נראה שלא חש לדבר ה', שהרי הקב"ה אמר לו להכניס והוא לא עשה, אבל כאן כיון דאין כאן אזהרה להכניס את הבהמות, בשביל שיהיה נראה המכה, אין לומר על מי שהיה מניח בהמותיו בשדה שהוא אינו ירא דבר ה', דאדרבא דבר ה' היה שיהיה בשדה, שהרי לא אמר להכניסם בבית. ומכל מקום אותם שהיו מכניסים בהמותיהם לבתים היו יראים את ה', ולא אמר שאין ממש בדבריו, אבל לא שייך בזה לכתוב "הירא את דבר ה'" שהיה משמע שהוא עושה דבר ה', ולא היה זה דבר ה' להיות מכניס לבתים, רק שהוא ירא את דברו, שכל אשר השם יתברך מדבר הוא עושה, ועל זה לא כתב "הירא את דבר ה'" רק כאשר ירא דבר ה' שאמר "ועתה שלח העז". ומה שאמר במכילתא שהיו הבהמות מן 'הירא את דבר ה, שם בודאי פירושו אותו שהיה ירא את דברו והיה מאמין בו שתבא המכה, ולא כתב בזה "הירא את דבר ה'" מפני שלא היה רצון הקב"ה שיכניס אותם לבית. ובספר גבורות ה' (פל"ג) שם נתבאר עוד:

פסוק יד

[ד] מכת בכורות. וקשה מה ענין מכות בכורות לכאן שרמז לך הכתוב כאן מכת בכורות, ומפרשים 'מכת בכורות' מלשון ביכורים, דהיינו כל הפירות שהיו עומדים בביכורים שלהם נלקה. וכך פירש לקמן (רש"י פסוק לא) "כי השעורה אביב" 'וכבר בכרה', דמשמע דכל אשר בכרה - נלקו, כך מפרשים. ואני אומר כי פירוש זה לא יתכן כלל, דהא רש"י פירש בפרשת שמות אצל "הנני הורג בנך בכורך" (ר' ד, כג) כי מכת בכורות היא הקשה ובה התרה תחלה, ואיך נאמר שמכות ברד שקולה נגד כל המכות, ויהיו דבריו סותרים. ועוד, איך יתכן שיהיה מביא עליהם מכה שקולה נגד כל המכות ולא יניח אותם לצאת, ואחר כך יביא עליו מכה שהיא יותר קלה ויניח אותם לצאת, דבר זה לא יתכן. לכן מה שאמר כי 'מכות בכורות שקולה נגד כל המכות' היינו מכת בכורות כמשמעו. והא דכתיב "כי בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי", "בפעם הזאת" רוצה לומר בענין זה שאני אומר לך לשלוח את ישראל ואין אתה רוצה לשלוח - דבר זה נקרא "בפעם הזאת", ואדרבא מדכתיב "בפעם הזאת" ולא כתיב כך בשאר התראות, אלא לכך כתב "בפעם הזאת" שאין פירושו כמו שאר התראות שיביא המכה עליו מיד, אבל כאן אומר "בפעם הזאת" כלומר בענין זה שאני אומר לך לשלוח את ישראל, ולא היה זה מיד לגמרי, והרי כך כתיב גם כן (ר' לעיל ד, כג) "הנני אומר לך לשלח את בני ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך", ולא היה זה מיד, אלא רוצה לומר בענין הזה שאני מתעסק עמך לשלוח את ישראל "בפעם הזאת אני שולח וגו'":

ומה שהוצרך להזכיר מכת בכורות אצל מכת הברד, כך הפירוש; בפעם הזאת אני שולח לך מכה קשה שהיא שקולה נגד כל המכות, והיא מכת בכורות, לכך אל תחשוב כי מה שלא הכיתי אותך ואת עמך בדבר מפני שאין אני רוצה להביא מכה קשה יותר מן מכת הדבר שהיתה בבהמות לבד, ולכך לא רציתי להכות אותך ואת עמך, שזה אינו, שהרי אני מביא עליך מכה שהיא שקולה נגד כל המכות, מכה שהיא גדולה עד מאוד. ואם כן למה לא כליתי אותך ואת עמך בדבר, והיה עוצר הדבר שלא יהיה באדם, ולמה עשה זה הקב"ה והוצרך לבסוף להביא עליו מכת בכורות, לא יעצור את הדבר ויכה אדם ובהמה ולא יצטרך להביא מכת בכורות, אלא "כי עתה שלחתי ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך" (פסוקים טו, טז), ולא רציתי לגמור המכה "כדי לספר שמי בכל הארץ" (שם), להרבות במכות, וכל זה יש לך לחשוב, ואתה עודך מסתולל על כל זאת בעמי, ואינך רוצה לשלח, הנני אקיים את זה, ואביא עליך מכת הברד אשר כמוה לא נהיה, ועל ידה יסופר שמי מאחר שכמוה לא נהיה. ולפיכך זכר זה אצל מכת ברד מה שאמר "בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי", כי מכת הברד נאמר בה "כמוהו לא נהיה" (ר' פסוק יח), והיה אומר לו שלכך לא היה הדבר מכלה אותו כדי שיבוא עליו מכות למען ספר שמו, וכל הכתובים מקושרים יפה מאד בלי פקפוק כלל:

ועוד יש לפרש לשון "בפעם הזאת" כמשמעו, כי תמצא במכות אלו בג' הראשונות לא היה פרעה מאמין שהיו מאת השם יתברך, ולכך קרא לחרטומים שיעשו גם כן כך, עד שהביא עליהם מכת כינים, אז אמרו "אצבע אלקים היא" (לעיל ח, טו) כלומר מאת ה' המכה. ומפני שראו כי המכות הם כלליות בכל הארץ, לא נתנו להשם יתברך שהשגחתו פרטית בתחתונים, כי זה מעלה יתירה ורוממות גדול להשגיח בפרטים. אז הביא עליהם סדר השני שהם מכת עד"ש, ובמכת עד"ש אמר "והפליתי ארץ גושן למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (ר' פסוק יח), כלומר שיוכל להבדיל בין דבר לדבר, ובשביל כך נראה שהשגחתו פרטית לא כללית. וכן במכות הדבר כך נאמר שם בפירוש. ובסדר באח"ב נאמר עוד ענין יותר מזה, "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (פסוקנו), כלומר כי בסדר עד"ש לא היו יודעים רק שהוא בקרב הארץ, אבל שאין כמוהו והוא יחיד על הכל לא היו יודעים, ולפיכך כאשר הביא עליהם באח"ב, מכות מופלאות שלא היו מעולם, היו מעידים שאין כמוהו עוד. ולפיכך מחלק ר' יהודה (בהגדה של פסח) המכות לג' חלקים, דצ"ך עד"ש באח"ב, וכן תמצא בפירוש בכתוב:

ולפיכך סדר באח"ב הוא ענין אחד. לכן כאשר רצה להביא עליהם ברד שהיא מכה ראשונה מן באח"ב, וכל ענין באח"ב הם אחד, שכלם אחרונות, ולא היו כמותם, והם מורים על שאין כמוהו, שכן כתיב בברד (פסוק יח) "לא היה כמוהו" וכן בארבה (להלן י, ד), והכל מורה שמי שמביא עליהם המכה אין כמוהו, ומכל שכן חושך. ובמכת בכורות נאמר גם כן (ר' להלן יא, ו) "והיתה צעקה גדולה אשר לא נהיית", וכל המכות האלו הם ענין אחד. ולפיכך אמר "בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי" במכות ברד, וחשובים כל אלו ד' מכות שהם באח"ב ענין אחד, לכך אמר "כי בפעם הזאת אני שולח כל מגיפותי" כאשר יתחיל בסדר באח"ב. ואמר "כל מגפותי" כנגד מכת בכורות שהיא שקולה נגד כל המכות. אבל אין לומר על ברד או על ארבה שהיא שקולה נגד כל המכות, דהא בודאי מכת בכורות קשה מכל המכות, דמכה אחרונה יותר קשה תמיד, אלא על מכת בכורות אמר שהיא שקולה נגד כל המכות, ולכך אמר "אני שולח כל מגפותי וכו', וזהו פשוט מאד. וליכא לאוקמה דכתיב "כל מגפותי" על כל באח"ב ביחד, אבל אחת מהם אינם "כל מגפותי", זה לא יתכן, דהא לא היו מתחברים ביחד - כשבא האחרת סרה הראשונה. ואין לומר שכל אחת מן באח"ב שקולה נגד כל המכות שאם כן למה לא יצאו בראשונה מן באח"ב, כיון שגם כן היא שקולה נגד כל המכות, לכך צריך לומר דמכת בכורות, שבה יצאו, שקולה נגד כל המכות:

פסוק טו

[ה] כי עתה שלחתי כי אילו רציתי וכו'. דאין לומר כמשמעו, דהא לא שלח ידו להכחיד אותם, אלא 'אילו רציתי':

[ו] אותך ואת עמך עם הבהמות. דאם לא כן מאי קאמר "כי עתה שלחתי את ידי" 'כי אילו רציתי וכו, פשיטא אם היה הקב"ה רוצה יכול לעשות לו כל זמן שירצה, אפילו בלא דבר, ולמה אמר "כי עתה", אלא כך אמר שהייתי מכחיד אותך ואת עמך עם הבהמות, ולא היה צריך מכה מיוחדת, ובמכה אחת נעשה הכל:

פסוק יח

[ז] שרט לו שריטה. דאם לא כן למה אמר כאן "כעת מחר" ובדבר אמר "מחר יהיה האות הזה" (ר' פסוק ה), אלא שכאן שרט לו שריטה, ואמר "כעת" הזאת כאשר תגיע החמה לשריטה הזאת, אבל גבי דבר לא קבע לו זמן בשריטת כותל, בשביל כך קאמר סתם "מחר יהיה". ומה שלא קבע לו שריטה גבי דבר, מפני שהבהמות היו בשדה, ולא נראה רגע מיתת הבהמות, ולא תועיל השריטה:

פסוק ל

[ט] ידעתי כי עדיין אינכם יראים. שאין לפרש "תראון" לשון עתיד, דהא לא שייך לשון עתיד רק לשון הוה, שעדיין אינם יראים את ה':

פסוק לא

[י] ולא יתכן לפרש לשון הכאה וכו'. אף על גב דגם הכאה שרשו 'נכה', וכן הסכימו כל החכמים המדקדקים, ואין חלוק ביניהם, רק "נכו" (פסוק לב) הוא מן הדגושים, והכאה מבנין הפעיל (קושית הרא"ם), מכל מקום רש"י סובר דחלוק גדול יש ביניהם, דהכאה אף על גב דשרשו 'נכה', מפני שהוא יסוד נופל, שהוא נופל ממנו לפעמים, לפיכך אין נחשב הנו"ן מן השורש, אבל בשורש "נכו" הנו"ן יסוד ואינו נופל, כאילו היה גזרה אחרת. וכן צריך לפרש בפרשת שמות אצל "ונצלתם" (לעיל ג, כב), ושם מפורש גם כן:

פסוק לב

[יא] ויש מרבותינו שנדחקו על זאת. פירוש שהוקשה להם (תנחומא וארא טז) והלא כל עשב השדה שבר, ואם כן מאי אהני ליה שהיו אפילות, ונדחקו כי 'פלאי פלאות נעשו להם'. והקשה הרא"ם דעדיין קשה דכתיב (פסוק לא) "והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול" משמע שאם לא היה גבעול לא היה נכה, ואמאי, הרי "כל עשב השדה הכה הברד" (פסוק כה), ויראה דלא קשה מידי, דהכי פירושו, ד"הפשתה והשעורה נכתה" רוצה לומר נכו לגמרי, כי מחמת שהפשתה והשעורה אביב - רק כשהגיע אליהם הברד נכו ומשתברים, אבל העשב אשר הוא רך מאוד ונכה מחמת חוזק הברד, אינו נכה לגמרי, ואף אם היה נופל על העלים אינו מכה את הכל רק מקצת, אבל הפשתה והשעורה שהם אביב ועומדים בקלחם - נכו לגמרי, כי מיד שירד הברד עליהם היו משתברים. ומה שכתוב "והחטה והכסמת לא נכו", משמע לא נכו לגמרי, דאם בא לומר לא נכו כולו אבל מקצת נכו - זה לא יתכן, דזה נקרא "נכו", דהא כתיב "את כל עשב השדה הכה הברד", שמע מינה דנקרא "הכה הברד" אף על גב דלא נכו מכל וכל, והשתא הוקשה לרז"ל למה אמר "החטה והכסמת לא נכו מפני שהם אפילות", דהא שאר עשב אף על גב שהוא רך - אי אפשר מחמת חוזק הברד שלא יהיה נכה במקצת, אלא ד'פלאי פלאות נעשו' לחטה וכסמת שלא נלקו:

ועוד דהכי פירושו, "והפשתה והשעורה נכתה" ולא נעשה להם הנס כי גבעול הוא, ולפיכך אף שנעשה נס בברד היינו לדבר שאינו גבעול, שלא יהיה נכה מחמת חוזק הברד, אבל לדבר שהוא גבעול לא נעשה לו נס שלא יהיה נשבר, וזה כי מיד שהברד נופל על דבר שהוא קשה הוא נשבר, נס גדול כזה לא היה נעשה רק אל החטה והכסמת שהיא לא נכתה, "כי אפילות הנה". אף על גב שכל עשב השדה נלקה, זה הוי 'פלאי פלאות', אבל דבר שהוא קשה אי אפשר לעמוד בשום פנים בפני הברד, לא נעשה נס גדול כזה. וכן אמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא סוף קו.) 'נהי דלניסא רבא לא הוינא חזי, לניסא זוטא הוינא חזי', אף על גב דנס כאן היה נס גדול, דהא 'פלאי פלאות' נעשה אל החטה והכסמת שלא נלקה, אם לא היה נלקה הפשתה והשעורה - כשהוא קשה - היה יותר פלא: