גור אריה על רש"י בראשית לא
<< · גור אריה על רש"י · בראשית · לא · >>
[א] ושם אהיה עמך וכו'. ואין פירושו כי אהיה עמך לשמור אותך בדרך (קושית הרא"ם), שאילו על השמירה - דרך הכתוב לומר השמירה "והנה אנכי עמך ושמרתיך" (לעיל כח, טו), אבל "ואהיה עמך" בכל מילי, והשתא קשה דלמה לא יהיה עמו כאן, וקאמר 'אבל בעודך וכו. ומה שפירש בפרשת וישלח (להלן לב, ט) 'שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי ואחת בבית לבן ושם אמרת "שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך" בשתי הבטחות האלה אני בא וכו, דמשמע דהבטחה הזאת היתה לשמור אותו בדרך (קושית הרא"ם), אין זה קשיא, דכיון דסתמא כתיב "ואהיה עמך" דבר זה יכלול הכל:
[ב] אין מנין בפחות מעשרה. משום דדרך בני אדם לספור עד עשרה ואחר כך חוזרים למנות 'אחד שנים', ולפיכך "עשרת מונים" הם עשר מנינים. ואם תאמר למה לא אמר 'ותחלף משכרתי מאה', ויש לומר דכך היה אומר - כמו שדרך המונים מונים עד עשרה וחוזרים למנות 'אחד שנים', כך היה עושה לבן, אמר "נקודים יהיה שכרך" (פסוק ח) ואחר כך 'טלואים' - עד עשרה פעמים היה משנה, אחר כך חוזר לומר לא יהיה כך שכרך אלא "נקודים יהיה שכרך" כמו שאמר בראשונה, וזה גנאי גדול לו ורשעה גדולה, דאילו היה אומר 'מידי אחריני יהיה שכרך' היה לו קצת טענה לומר 'טעיתי ודבר זה יהי שכרך', אבל עכשיו כי מתחלה אמר 'עקודים' וחזר לומר 'נקודים' ואחר כך 'טלואים' ואחר כך 'ברודים', וחזר לומר 'עקודים' ואחר כך חזר עוד ממנו - זה היה גנאי גדול לו:
[ג] אף על פי שהבדילם כו'. תימה מה היה צריך להביאם מן עדר לבן, דהא אף בעדר יעקב היו הרבה נקודים וטלואים, ושמא רש"י סבירא ליה דזה היה קודם מעשה המקלות. אבל קשה דאין הכתוב משמע רק שהיה דבר זה של דבר המלאך רק בסוף שני העבודה, דכתיב שם (פסוק יג) "אנכי האל בית אל וגו' שוב אל ארץ מולדתך", וזה היה בסוף שני העבודה, דודאי אילו היה בתחלת שני העבודה איך יעבור דברי ה' שהיה אומר שוב אל ארץ אבותיך, אלא אחר כך היה, ויש לתרץ שהיה מעשה זה מן העתודים תדיר משעה ראשונה עד אחרונה, והביאן מעדר לבן - מפני שבתחלה עדיין לא היו נקודים טלואים בעדר יעקב:
[ד] כמו אל בית אל הה"א יתירה. דהא "אל בית אל" סמוך הוא, ומכיון דהוא סמוך לא תבוא עליו הה"א הידיעה:
[ה] לשון ריבוי וגדולה. דאין לפרש משיחה ממש, דלא שייך משיחה בשמן גבי מצבת אבן כי אם גבי מנחות שייך משיחה, אבל גבי אבן מה שייך בו משיחה, אלא לשון רבוי וגדולה:
[ו] וצריך אתה לשלמו. דאם לא כן "אשר נדרת" למה לי (כ"ה ברא"ם):
[ז] כי זה משמש לשון אלא. שלא יתכן לפרש כמשמעו, דהרי אינה נתינת טעם למעלה:
[ח] עשו הקדים כו'. וטעם הדבר כי עשו היו לו נשיו עיקר, כי נשאן לשם זנות, ולכך היה מקדים נשיו קודם בניו, דנשיו היו עיקר דעתו, רק כי הבנים יצאו ממנו בסבת תאות נשיו. אבל יעקב לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות י"ב שבטים (רש"י לעיל כט, כא), ובניו היו גורמים לישא אשה, לכך בניו קודמים, שהם הסבה לנשיו. ועשו - הנשים הם סבה לבניו, כדלעיל. ועוד כי תולדות יעקב - השם יתברך היה חפץ בהם קודם שנבראו, והם היו גורמים שישא יעקב נשיו כדי שיולדו אלו הבנים, לפיכך ראוי להקדים הבנים ואחר כך הנשים. אבל עשו מפני שנשא נשים - הוליד תולדות מהם, ולפיכך מקדים הנשים לתולדות. ובמשה דכתיב (ר' שמות ד, כ) "וירכב אשתו ובניו על החמור" דמקדים אשתו תחילה, התם בניו קטנים היו, שהיו צריכין לאמן, ואי אפשר להם בלא אם, לכך מקדים הכתוב אשתו תחילה. אך קשה מהא דכתיב בפרשת וישלח (ר' להלן לב, כב) "ויקח יעקב את נשיו ואת אחד עשר ילדיו" אם כן מקדים "נשיו" אצל "ילדיו", ויראה דאין זה קשיא, כי הכתוב מספר שם איך העביר אותם הנחל, ודרך להקדים תמיד דבר שלא היה כל כך טורח אליו להעביר את הנחל, ובניו קטנים יותר טורח מנשים, לכך מקדים הנשים תחלה. אמנם נראה לי דאין חלוק זה רק כשהוא מדבר שהביא בניו אל ארץ שמתיישב שם, כי האשה היא ישוב העולם, גם הבנים הם ישוב העולם. וביעקב מקדים הבנים שהם קודמים, ובעשו הנשים - לטעם שנתבאר למעלה, אבל כשאינו מדבר רק שהעביר אותם הנחל - לא שייך חלוק זה כלל:
[ט] שנתן ביד בניו. כלומר שאין זה הצאן של לבן שהיו ביד יעקב, שאותן הצאן היו עם יעקב, ולא היה יכול יעקב לברוח, אלא הצאן שנתן ביד בניו דרך ג' ימים (לעיל ל, לו), שאז היה יכול לברוח:
[י] לפרוש אותו מעבודה זרה נתכוונה. כך פירשו בב"ר (עד, ה), ודרשו כך דאם לא כן איך שייך כי תגנוב רחל חס ושלום, ובפרט דבר כזה שהם תרפים שהם עבודה זרה, ואפילו אם תאמר דאין זה עבודה זרה גמורה רק כמו שפירש הרמב"ן דהיו מכוונין בהם השעות, דאם לא כן איך מצאנו תרפים בבית דוד אם היה עבודה זרה בהם, סוף סוף היה לבן עובד אותם, כדכתיב בקרא בפירוש (ר' פסוק לב) "את אשר תמצא את אלקיך לא יחיה", ואם כן עבודה זרה היה לו, ואיך תעכב בביתה דבר שהיה נעבד, ולפיכך דרשו שלא היתה מכוונת רק להפריש אותו מעבודה זרה. ואם תאמר היה לשרוף אותם או להשליך אותם בנהר, ואין זה קשיא, דסבורה היתה שמא ירדוף אחריהם ולא יהיה מאמין להם אם תאמר שלא גנבה אותם, ויעכב אותם, לפיכך לא שרפם כי אז תחזיר את התרפים:
[יא] ובשביעי השיגו. אף על גב דביום ד' היה כשהגיעו, כי לא יצא יעקב רק מביתו, ולא היה כאן רק מהלך ד' ימים שהלך יעקב, רק אל לבן היה מהלך ז' ימים, דהיה רחוק מביתו ג' ימים אצל הצאן שביד בניו, יש לפרש 'יום הז שיצא לבן מביתו, כי לבן הלך ג' ימים לצאנו, ואז הלך יעקב מיד, דודאי לא היה ממתין יעקב עד איזה ימים - דשמא בתוך כך יחזור לבן, ועוד דכתיב (פסוק כב) "ויגד ללבן ביום השלישי", וכל שלשה ימים אלו הלך יעקב בהם, ונמצא כי לבן היה מהלך ג' ימים לגזז את הצאן, ויעקב הלך מהלך שלשה ימים גם כן, נמצא שהם רחוקים ו' ימים, וביום הג' להליכת יעקב נודע לו שברח יעקב ורדף אחריו, נמצא כי הלך לבן ביום אחד מה שהלך יעקב בשבעה ימים. אף על גב דלא הלך יעקב כי אם ד' ימים, מכל מקום הך הליכה - הרחקה מלבן קאמר, כלומר מה שהיה יעקב מתרחק ממנו בז' ימים כמו שאמרנו, דכל ג' ימים דהלך לבן לגזוז צאנו - היה יעקב מתרחק ממנו:
ויש לפרש גם כן מה שאמר 'מה שהלך יעקב בז' ימים' פירוש אילו היה יעקב במקום שהיה לבן גוזז הצאן היה הולך ז' ימים, וכך פירש הרא"ם. והראשון יותר נראה, כי הליכה דהכא - הריחוק, שכל דבר שיתרחק זה מזה נקרא 'הליכה':
ואם תאמר ומנא ליה דהיה עדר לבן שלשת ימים רחוק לצד אחר, כגון שהלך יעקב לדרום ולבן היה לצד צפון, שמא לא היה לבן רק למזרח, דהשתא לא היה צריך לומר שהיה רודף שבעה ימים ביום אחד, ויש לומר חדא - דלקח אחיו עמו, ואיך מצא את אחיו כאשר גזז את צאנו, אלא שחזר לביתו קודם. ועוד - אם לא היה צאן לבן אל צד אחר לגמרי - מה בא הכתוב (פסוק כב) לומר כי הוגד ללבן ביום השלישי, אם בא לומר הכתוב דכבר הלך יעקב מביתו ג' ימים והיה רחוק ממנו, אכתי לא ידעינן, דאפשר שלא היה לבן ממנו רק יום אחד אם היו הצאן לאותו הצד שהלך יעקב, אלא על כרחך לא היה לבן רק לצד אחר לגמרי של הליכת יעקב, והשתא אתי שפיר "ויוגד ללבן ביום השלישי" (שם), ובאותו זמן היה יעקב רחוק ו' ימים:
[יב] כל חיל הבא למלחמה וכו'. דאם לא כן איך שייך "כשבויות חרב", דאין שבין את השבויים בחרב - אך הורגין בחרב, אלא כל חיל הבא למלחמה אף לשבות נקרא "חרב":
[יג] ומאותה קללה מתה וכו'. דאם לא כן היכן מקויים קללת צדיק, דאין לפרש "לא יחיה" אלא תומת בידים, הוי ליה למכתב 'את אשר תמצא אלקיך יומת', מה "לא יחיה", אלא קללה היא זאת. ומה שאמר "לא יחיה" ולא אמר 'ימות', משום דהוי לשון נקיה יותר שלא להזכיר מיתה. והשתא איך נתקיים הקללה של יעקב, לפיכך אומר דמאותה קללה מתה בדרך. ואבן עזרא הקשה על דברי חכמים (ב"ר עד, ד) כי אם מאותה קללה מתה, מי המית אשת פנחס, כלתו של עלי, שמתה בהקשותה ללדת (שמואל א ד', י"ט), ודברי הבאי הן אלו, כי אינה דומה רחל, שהיא אחת מן האמהות (ברכות דף טז:), והכתוב מדבר בצדקתה דכתיב בקרא (לעיל ל, כב) "ויזכר אלקים את רחל", ואיך יספר הכתוב מיתתה בדרך בלידתה, ואיך לא תהיה נשמרת מן הרע. ומשלימות התורה שתהיה שלימה, וכאשר נכתב בתורה "ויזכר אלקים את רחל" שזכרה לטובה, ומיד יהיה נזכר הפך זה - שמתה בלידתה, ולכך הוצרך להיות נזכר הסיבה בתורה, ומצאו חכמים מה שאמר יעקב "לא יחיה", ואם ברכת יצחק חשובה שעל כל פנים היא באה, איך לא נחשבת קללת יעקב בחור שבאבות:
[יד] באהל יעקב הוא אהל רחל. ומה שכתוב "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל", כי אחר שיצא מאוהל לאה חזר אל אהל רחל (כ"ה ברא"ם). ומה שהוכרח לומר כי אהל יעקב הוא אהל רחל, דקשיא איך יצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, דמשמע דאהל לאה היתה קודם לרחל, וזה לא יתכן, דאהל רחל היתה בודאי קודם אהל לאה, שהיא היתה עקרת הבית (רש"י פסוק ד), ובקרא משמע דהחשוב קודם סמוך ליעקב, כדכתיב "ויבא באהל לאה ובאהל שתי האמהות", אם כן החשוב קודם סמוך ליעקב, ואם כן רחל קודמת היתה ללאה, ואיך יצא מאהל של לאה ובא אל אהל רחל, ועל כרחך צריך לפרש שחזר אל אהל רחל אחר שיצא מאהל לאה, ואם כן למה לא נזכר קודם שבא אל אהל רחל, אלא על כרחך 'אהל יעקב הוא אהל רחל'. ואין זה ראיה מוכרחת, כי אף על גב דאצל יעקב היתה רחל עיקר - לא היה כך אצל לבן, ולפיכך לבן כאשר היה מחפש "בגדול החל ובקטון כלה" (עפ"י להלן מג, יב), ולכך יצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. והא דלא כתיב למעלה מיד 'ויבא באהל לאה ובאהל רחל', מפני שהכתוב בא לומר "וימשש לבן את כל האהל ולא מצא" (פסוק לד), כי אהלה היה ממשש יותר, אולי הכיר בה שהיא ממשמשנית כמו שפירש רש"י, ובשאר לא חפש כל כך, לכך סמך כולם ביחד לומר "ויבא באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל וימשש את כל האהל", והשתא הוי כפשוטו, ואין צריך לדחוק:
[טו] איל בן יומו נקרא איל. דאם לא כן 'אילים הוא דלא אכל אבל כבשים אכל', אלא שנקרא 'איל' אפילו בן יומו, כך איתא במרובה (בבא קמא דף סה:). ואף על גב דלענין קרבן לא הוי איל רק בן שתי שנים, בודאי היכי דשני בלשני למכתב, כמו אצל קרבן נכתב "כבשים" (במדבר כ"ט, י"ג) ונכתב "אילים" (שם), בודאי שם פירושו דהוא איל לגמרי, פירושו כשהוא קשה, וכשהוא בן שתים אז שפיר נקרא 'איל' מפני שהוא קשה, כי 'איל' הוא לשון קשה, מגזרת "ואת אילי הארץ לקח", אבל בכל מקום דכתיב סתמא - אפילו בן יומו נקרא 'איל', אף על גב דהשתא אינו קשה, מכל מקום מין קשה הוא, וסופו להיות כך:
[טז] גנובתי יום וגנובתי לילה גנובת יום וגנובת לילה. פירוש היו"ד היא יתירה, דהוי ליה למכתב 'גנובת יום וגנובת לילה'. ואין לומר כי היו"ד סימן הפעול, שאין זה כך, שאם הוא פעול עם כנוי המדבר הוי ליה לכתוב 'גנובתי יום', ואם הוא שם הוי למכתב 'גנובתי' הב' בקמ"ץ, אלא היו"ד יתירה, כמו "רבתי" (איכה א', א') דהוי למכתב 'רבות', וכן "שרתי" (שם):
[יח] לשון תוכחה ולא לשון הוכחה. שאם היה לשון הוכחה שהוא לשון בירור - היה פירושו כי השם יתברך ראה יגיע כפו ועניו וברר דבר זה, שראה הקב"ה את עניו ויגיע כפו, ואין צריך לזה בירור והוכחה, כי מה שהיה אומר לו שראה יגיע כפו אין צריך לזה בירור, אך פירושו לשון תוכחה (כ"ה ברא"ם):
[יט] איך יעלה על לבי. פירוש מה שכתב "מה אעשה להם" לא שהיה מסופק מה יעשה להם, אלא פירוש המלה הזאת - כאשר אדם ירצה לומר שאין לעלות על הדעת לעשות להם דבר רע שייך לשון "מה", כלומר מה שייך לעשות, שיעלה על המחשבה לעשות:
[כא] לאחיו הם בניו. דאם לא כן מאי "אחיו" דקאמר, דאין לומר שהם אחיו של לבן כדכתיב לקמן (פסוק נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם", דהכא לא שייך לומר שיאמר לאחיו של לבן שיעשו גל, דאין זה דרך כבוד שיאמר לאחרים עשו מלאכה זאת, ואם אין זה מלאכה נחשבת, לפי שהוא לעשות ברית, אם כן היה לו לומר גם כן ללבן שיעשה גל. ועוד דלא יתכן לפרש "לאחיו" שבאו עם לבן, שלמה יקרא אותם "אחיו" והם היו רודפים אחריו להרגו, בשלמא אחר שכרתו ברית שייך לקרותם "אחיו", לכך כתיב לקמן (פסוק נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם" וזהו אחר הברית, אבל קודם הברית לא יתכן זה כלל:
[כב] לפי שאמר כל אחד יצף כו'. ומה שלא פירש לפי שאמר לבן "יצף ה' ביני וביניך", דאין סברא שיקרא הכתוב "מצפה" מפני שאמר לבן, דמאי לנו ללבן, דהכתוב משמע כי לכך נקרא "מצפה" מפני שאמר וכו', ואין הכתוב קורא לו "מצפה" בשבילו, לפיכך פירושו מפני שכל אחד אמר. אך קשיא דאם "אשר אמר" פירושו כל אחד אמר, איך יפרש אחריו (פסוק נ) "אם תענה את בנותי", שהרי זו דברי לבן (קושית הרא"ם), וצריך לפרש דקרא ד"אם תענה את בנותי" חוזר למעלה (פסוק מח) לדברי לבן, וכן פירוש הכתוב; "ויאמר לבן הגל הזה עד וגומר", וכמו שהגל הזה נקרא כך בשביל שיהיה עד, גם כן נקרא כך "מצפה גלעד" (שופטים י"א, כ"ט), שאמר כל אחד ["יצף ה' ביני ובינך"] וגו', וחוזר "אם תענה את בנותי" למה שאמר (פסוק מח) "ויאמר לבן":
[כג] ולא נראה איש את רעהו. דאין לפרש סתירה ממש, רק "כי נסתר" ולא יהיה רואה אחד את חבירו מחמת המרחק שביניהם:
[כד] הרי אם משמש בלשון אשר. דלא יתכן לפרש כמשמעו - ויהיה פירושו דהגל הזה יהיה מעיד עלי אם אקיים את הדבר הזה שאני לא אעבור, דזה לא יתכן, דאיך תעיד הגל על זה, אלא פירוש שהגל הזה אני עושה עד על דבר זה שאמרתי שאני לא אעבור אליך, ועל הדבר הזה אני עושה את הגל לעד:
[כה] שחט בהמה למשתה. לא ששחט זבחים לקרבנות, דחס ושלום להאכיל קדשים לגויים עובדי עבודה זרה, דכתיב אחריו "ויקרא לאחיו וגומר":