גבורות ה'/פרק נב

<< · גבורות ה' · פרק נב · >>

פרק נב

ועוקרין השלחן כדי שיתמה התינוק למה עוקרין השלחן והלא היה ראוי לאכול אחר שכבר היינו מסובים, וישיב לו כי יש לנו לספר ביציאת מצרים קודם האכילה. ועכשיו אין נוהגין עקירת השלחן ובמקום זה עוקרין הקערה עם המצות:

ומוזגין כוס שני ומתחיל מה נשתנה ומספר כל השנוים אשר אנו עושים בליל זה. ויש מקשים דלא מצאנו תשובה למאמר מה נשתנה ובשביל כך פירשו דברים רחוקים מן האמת, וכל זה אינו קשיא דודאי התשובה הוא בסוף המאמר שמשיב על פסח מצה ומרור כאשר מגיע לשם, אבל עבדים היינו הוא התחלת הספור, וכן על שאנו מסובין משיב בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו', ומפני שיראה עצמו כאלו יצא ממצרים יש לעשות הסבה שנראה שהוא בן חורין ועל הכל הוא משיב כראוי. אמנם לכל הדברים אלו אין צריך ואין קשיא, כי מאמר מה נשתנה הוא מאמר תלמיד חכם כדאיתא בפרק ערבי פסחים (מסחים קט"ז ע"א) חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו וכו' ואפילו שני תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה וכו' נמצא כי מה נשתנה שאלת תלמיד חכם, וכך פירוש מה נשתנה הלילה וכו' ובודאי ענין אכילת מצה מורה על חירות שהוא תלמיד חכם ויודע הוא זה וכן המרור שהוא מורה על השעבוד וההסבה על החירות, וכן כל הדברים הנזכרים במאמר מה נשתנה אלא ששואל מה ענין זה לנו כי מה קרה לנו שעושין החירות והשעבוד ובאיזה מקום היה זה ומתרץ עבדים היינו לפרעה וגו', והשתא התשובה כסדר וכך הוא עיקר. ולא זכר ארבע כוסות כי לא זכר דבר שהוא תקנת חכמים כמו ארבע כוסות שהוא תקנת חכמים לגמרי, אבל מצה ומרור אינו תקנת חכמים, אף על גב דמזכיר כלנו מסובים שהוא גם כן מדרבנן כיון שהסבה היא למצה שהיא מדאורייתא שהרי מצה צריכה הסבה שפיר שואל על זה. וכן שני טבולין אף על גב דטבול ראשון מדרבנן וגם החרוסת בטבול השני מדרבנן שואל עליו, דפירושו הלילה הזה שני טבולין ובטבול אחד יש מרור שהוא מן התורה, אף על גב דחרוסת גופא מדרבנן הוא כיון שחרוסת הוא למרור שהוא מן התורה שפיר שואל עליו מה נשתנה, אבל ארבע כוסות שהוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה אינו שואל, ועוד דגם בשאר לילה צריך אדם לשתות ואין זה שנוי מה ששותה ארבע כוסות. ובכל הנוסחות שלנו נמצא שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, והרשב"ם והטור הגיהו שאין לגרוס אין אנו חייבים לטבל אלא אין אנו מטבילין וכו' מהא דפריך רב ספרא אטו חיובא לדרדקא ומתרץ אלא הכי קאמר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אלא פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ועל פי זה הגיהו נוסחות שלנו. ויש ליישב גירסא זאת דודאי כאשר טבול ראשון הוא במרור כדתנן במתניתן בהדיא אהא פריך אטו חיובא לדרדקא, דהא במרור שלפני הסעודה יצא ואין טבול שני בא אלא בשביל היכר תינוקות כיון שכבר יצא במצות מרור, אבל כיון דמסיק בגמרא דמצוה לחזור אחר שאר ירקות לטיבול ראשון, ונמצא שיש לו שאר ירקות שפיר דכל טיבול מצוה הוא, דטיבול ראשון הוא כמו שאמרנו למעלה כדי שיהיה ניכר שהטבול השני מצוה, שאף על גב דקיימא לן מצות אין צריכות כונה מכל מקום צריך שיהיה ניכר שהמרור בא לשם מצוה לפיכך טיבול ראשון מצוה וטיבול שני למרור מצוה בודאי, אבל כאשר היה טבול ראשון במרור כבר יצא בטבול ראשון, ולא נוכל לומר כי הטבול השני הוא כדי שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה, דהא המצוה כבר נעשה ואם כן לא הוי רק להיכר לתינוקות שיראו הרבה טבולין וישאלו וזה בודאי לא הוי מצוה כלל. וכבר הוכחנו למעלה מדקאמר בגמרא וכי תימא לאשמועינן שאר ירקות וכו', דצריך לומר שכך פירושו בשלמא כי אמרינן דמצות צריכות כונה לכך בעי טבול ראשון ולא סגי בטבול שני בלבד כדי שיהיה ניכר דטבול שני לשם מצוה כמו שנתבאר למעלה, ולכך כאשר טבול ראשון בשאר ירקות שני טבולין מצוה, טבול ראשון כדי שיהיה מוכח שטבול שני לשם מצוה וטבול שני עיקר מצוה, ולפי פירוש זה הנוסחא שלנו שפיר ואין טעות בה. אמנם כדי שיהיה גירסא אחת בין שיש לו שאר ירקות ובין שאין לו שאר ירקות ראוי לומר אין אנו מטבילין וזהו דעת הטור:

כבר אמרנו למעלה הטעם למה מתחיל מה נשתנה הלילה וכו', ולא מתחיל ביציאת מצרים לומר עבדים היינו לפרעה במצרים בלא שאילת מה נשתנה, כי הידיעה היא נקנית מן המורגש אל המושכל והמצות הם כמו סולם לעלות בהן אל הידיעה השלימה. ולכך יש לו להתחיל מן המורגש מה נשתנה וכן עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וכו':

תנן בערבי פסחים (שם) מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש כל הפרשה כולה מארמי אובד אבי, וקאמר בגמרא מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי ע"ז, שמואל אמר עבדים היינו וכו', ופי' כי אין להתחיל בשבח מיד מבלי שיספר תחלה הגנות, שאז היה משמע שהיתה הוצאה במקרה שכך קרה שנעשה טובה זאת לישראל שלא כיון הפועל אל הפעולה. וזה כי יש שני פועלים, האחד הוא פועל במקרה, והשני הוא פועל בעצם, הפועל במקרה משל זה הבית שהוא נשרף ובא מטר וכבה את השריפה, המטר פועל הכבוי והוא פועל במקרה שלא היה מכוין לכבות ואין המטר נמשך אחר השריפה כלל, השני פועל בעצם ובכונה כגון מי שרואה ביתו נשרף ומכבה אותו זהו פועל בעצם, כיון שהיה כונתו הראשונה שהוא הכבוי מפני השריפה. לפיכך אלו היה מספר הטובה לישראל מבלי הגנות, היה אפשר לחשוב כי במקרה בא הגאולה, לפיכך יתחיל קודם הגנות ויאמר בשביל הגנות שהיה לישראל הקדוש ברוך הוא עשה עמהם מה שעשה, והפעולה היה נמשך אחר הגנות וזה פועל בעצם שהיה מכוין על המעשה שעשה והוא בשביל הגנות שהיה לישראל להציל אותם מן הגנות, לכך סמך דבריו אל הגנות שראה הקדוש ברוך הוא את הגנות והוציאנו ממצרים, לא כמו המטר שהוא מכבה שאינו נמשך אל הדליקה והוא הפסד הבית ומכבה. וכאשר תבין עוד תדע עוד, כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה, וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה, וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו, כאשר היא מדריגה עליונה אלקית, שאין המקבל ראוי אל מעלה הגדולה האלקית שיהיה כך מהתחלתו. לפיכך המעלה אלקית יוקדם לה גנות ולבסוף יעלה אל מעלה האלקית, כי כך ראוי אל מעלה האלקית שלחסרון המקבל אינה נמצאת בו תחלה, וזה נמשך אל הויית העולם הזה שאין בתחלתו נמצא מעלתו, אבל התחלתו הוא בשפלות ומתעלה באחרונה, ולא היה כדאי העולם הזה לקבל המעלה הזאת שיהיה האור בתחלתו, כי האור הוא מעלת המציאות לכך יוקדם לו לילה. ולפיכך תמצא גם כן כי העולם הזה היה נוהג בשפלתו מתחלת בריאתו דומה ללילה, עד שבא אברהם אבינו שהוא היום שאברהם היה כמו אור היום וזהו שאמרו רז"ל (עבודה זרה דף ט.) ב' אלפים תוהו, כלומר שהמציאות חייב להיות תוהו בראשונה להיות נמשך אחר ענין העולם הזה אשר התחלתו תוהו ואין בהתחלתו המעלה העליונה. ולכך דבר זה מורה על המעלה האלקית אשר היה להם תחלה גנות, ואח"כ היה הקדוש ברוך הוא מעלה אותם אל מדריגה האלקית, וזהו כפי סדר העולם כמו שאמרנו. וטעם מחלוקת שלהם, כי לדעת רב מתחלה עובדי ע"ז הוא הגנות, שזהו גנות דבק בנפש כי בודאי שאין הגוף מקבל פחיתת הע"ז כי אם הנשמה, וטעם רב שחשב גנות נפש גנות יותר שהגנות אשר דבק בנפש גורם אבדון כי הנפש אשר תצא מן אשר ראוי לנפש בסוף תלך הנפש לאבדון כדכתיב (ויקרא, כג) והאבדתי את הנפש וגו', ומפני שהוא מביא העדר גמור ראוי להיות נחשב זה גנות יותר. ושמואל סובר שהגנות אשר הוא דבק בגוף הוא יותר, שגנות שלו גנות נמצא ונראה עתה, ולפיכך עבדים היינו הוא עיקר הגנות, גם כי הגנות דבק יותר בגוף במה שהגוף הוא בעל חומר וגנות דבק בו, אבל הנפש אף על גב שהגנות בנפש מביא לידי העדר בסוף, אין זה דרך גנות כמו שהוא בגוף שהגנות שייך בו במה שהוא גוף שפל בעצמו שייך בו גנות וזה ידוע. וי"מ כי לדעת רב מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו הוא הגנות, שזה הגנות קודם שבא אברהם אבינו ואח"כ קרב הקדוש ברוך הוא את אברהם לעבודתו וראוי להזכיר התחלת הגנות, אבל שמואל סובר שהגנות אשר אמרה המשנה יתחיל בגנות ויסיים בשבח הוא גנות הבנים, ודי שיספר הגנות שהיה לבנים וזהו עבדים היינו לפרעה וזהו התחלת הגנות שהיה לבנים, ואין צריך להתחיל גנות קודם שבא אברהם רק בגנות שהיה לבנים, אבל פי' ראשון עיקר כאשר תבין עיקר הדברים. ובודאי הקדוש ברוך הוא עשה לישראל שניהם שהציל אותם מגנות הנפש ומגנות הגוף גם כן, שהיו מתחלה עובדי ע"ז והיה להם גנות הנפש ואח"כ הציל אותם גם כן מגנות הגוף, ולא פליגי רק איזה יותר גנות, ודבר שהוא יותר גנות ראוי שיהיה התחלה. ואנו קיי"ל כשמואל ולפיכך אנו מתחילין עבדים היינו וכו', ואף שמואל מודה שגנות נפשי היה לנו ולפיכך יספר אחריו מתחלה עובדי ע"ז וגו'. ואפשר לומר דאף לרב דאף על גב דעיקר הגנות הוא מתחלה עובדי ע"ז היו וגו', יש להתחיל בעבדים היינו לפרעה במצרים, מפני שראוי להתחיל לספר קודם הטובה שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שבשביל זה ראוי לספר ביציאת מצרים, וכל הדברים עד מתחלה עובדי עבודה זרה ששם הוא מתחיל לספר הגנות הוא הקדמה למה אנו חייבין לספר ביציאת מצרים, נמצא כי ההגדה הזאת הוא בין לרב ובין לשמואל כסדר לגמרי:

ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה. אלו שני דברים ביד חזקה ובזרוע הנטויה יש לפרש, כאשר הכה הקדוש ברוך הוא אותם היה זה ביד חזקה ר"ל בכח גדול, ובזרוע נטויה שהיה זרוע שלו נטויה עליהם כלומר שהמכה נמשכת עליהם זמן מה שכל מכה היה לה המשך, ובאלו שני דברים הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל על ידי המכה הגדולה וגם על ידי המשך המכה. כי פרעה בסור המכה מעליו היה שב לחטא, ולפיכך לא היה אפשר להוציא אותם כי אם על ידי המכה והמשך המכה שאז היה נותן להם רשות ללכת. ואף במכת בכורות שהיתה המכה ברגע אחד בחצי הלילה היה לה המשך המכה ובשביל המשך המכה יצאו ישראל. ובמדרש (תנחומא בא) קומו צאו מתוך עמי אמרו לו וכי גנבים אנחנו בבקר אנו יוצאים אמר להם הרי כל מצרים מת שנאמר כי אמרו כלנו מתים אמרו לו ומבקש אתה לכלות מעליך המכה אמור הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדים של הקדוש ברוך הוא התחיל פרעה לומר לשעבר הייתם עבדי פרעה אבל עכשיו הרי אתם עבדים של הקדוש ברוך הוא ע"כ. הרי כי בשביל שהיתה המכה נמשכת יצאו ישראל ממצרים, וכן כל מכה ומכה היה המשך למכה ובשניהם הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים, וזהו ובזרוע נטויה שהיה זרוע נטויה עליו, כמו מי שמכה אחד וזרוע נטויה עליו שיחזור ואם לא יחזור יכה אותו עוד. ועוד דע כי ראוים היו ישראל להיות עבדים במצרים וראוי היה פרעה להיות מלך משעבד בישראל, וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים היה עומד נגד זה העבדות שראוי לישראל והמלכות של פרעה, וזהו שאמר עבדים היינו והוא נגד העבדות של ישראל, וכנגד שהיה פרעה מלך משעבד בם אמר למלך מצרים, ועל זה אמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה להסיר העבדות, כי נגד שהיו משועבדים ומשוקעין בעבדות היה הקדוש ברוך הוא צריך להוציא אותם ביד חזקה, וכנגד שהיה פרעה מלך עליהם בכח זרוע שלו היה מוציאם בזרוע נטויה, כי דרך מי שבא למחות בדבר נוטה ידו עליו וזהו בזרוע נטויה, משל זה אבן שהוא משוקע בארץ, ואדם בעל זרוע אינו רוצה להניח ליקח אותו משם, הלוקחו נוטה ידו עליו במכות שלא יעכב, והפי' הזה הוא נכון כאשר תדקדק בדבר הזה. ואלו ב' דברים זכרם בב' פסוקים (דברים, ו) או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ובפסוק (שם מ') ויוציא אתכם מכור ברזל כאשר נתבאר למעלה בארוכה. עוד יש ביאור ולקמן אצל ביד לחזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב יתבאר עוד:

ועוד דע כי כל פעל שנעשה בכח כאשר הפועל בעל כח והוא פועל בכחו, וזה כי אדם שהוא בעל כח ומכה בכח הכאה הזאת היא הכאה גדולה שהמכה הוא בעל כח ומכה בכח, וזה שאמר ביד חזקה כי המכה במצרים היה בעל כח כי ידו חזקה היא, וכנגד שהיה מכה בכח אמר בזרוע נטויה שהיה זרוע שלו נטויה להכות בזרוע, כי מה שהיה נוטה הזרוע עליהם מורה שהיה פועל בזרוע ובכח היה מוציאם, וזהו שאמר הכתוב ויוציאך ה' בפניו בכחו הגדול, פירוש כי השם יתברך הוציא אותם בפניו רצה לומר בעצמו הוציאם לא על ידי אחר, שאילו היה על ידי אחר לא היה זה בפניו, ומאחר שהקדוש ברוך הוא הוציאם בעצמו והוא בעל כח מזה נדע כי לא היה חסר מפני שאינו בעל כח, וגם מצד הפעולה בעצמה לא היה חסר כי היה ההוצאה על ידי כחו הגדול, וזה שאמר ובכח גדול הוא זרוע נטויה של הקדוש ברוך הוא וזה אמת גם כן כאשר תדקדק בפירוש זה. וזהו שאמר אחריו ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וכו', ואין הפי' כמו שפירשו בזה שאם לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים עד סוף כל הדורות, כי אפשר אפילו לא יצאו האבות אפשר לבנים לצאת על ידי הקדוש ברוך הוא, ולמה אם לא הוציא את אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. אבל הפירוש שלא תאמר שאף שהיתה ההוצאה על ידי הקדוש ברוך הוא אפשר ויכול להיות ההוצאה על ידי אחר בדורות הבאים, אין זה כן שאם לא עשה הקדוש ברוך הוא את הדבר הזה שהוציא אותם ממצרים אל תאמר שהיתה הוצאה אפשר על ידי זולתו בשום דור בעולם אלא היינו אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. ומה שלא אמר כי אם לא הוציא הקדוש ברוך הוא האבות היו האבות ובניהם משועבדים, דבר זה לא צריך לומר אחר שהיה הקדוש ברוך הוא בעצמו מוציא אותם אם היה אפשר ההוצאה על ידי אחר לא היה הוא מוציא אותם בעצמו, אלא שאף בדורות הבאים לא היה אפשר ההוצאה כי אם על ידי הקדוש ברוך הוא. וכד פירושו ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים בעצמו היינו משועבדים לעולם שאף בדורות הבאים לא היה אפשר היציאה על ידי אחר, ולא תאמר שאף אם לא הוציא הקדוש ברוך הוא בעצמו את ישראל היה אפשר לבנים שיצאו מעצמם או על ידי אחר זה אינו. ומה שלא היו יכולים לצאת כי אם על ידי הקדוש ברוך הוא הוא דבר עמוק, וזהו על דרך שאמרו רז"ל בפרק קמא דתענית (דף ב.) שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח מפתח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים, ומייתי התם קרא לכל אחד ואחד שהקדוש ברוך הוא הוא הפותח. והטעם באלו שלשה דברים כי כל דבר שהוא בכח ויוצא לפעל אין יציאתו לפעל כי אם על ידי הקדוש ברוך הוא שהוא בלבד בפעל הגמור, וזהו מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר שכל ענין החומר הוא בכח וכל אשר יש בו צירוף גשמי אי אפשר שיהיה בפעל הגמור, לכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר והוא בלבד בפעל הגמור. ולא כך המלאכים כי אף שאינם גשמיים מכל מקום יש להם יחוס וקירוב אל הגשם, ולכך אינם בפעל הגמור, ר"ל שאין מדריגתם בתכלית השלימות כי הנמצא שהוא חסר ואינו שלם בתכלית אינו בפעל, כי המציאות בפעל כאשר הוא שלם כבר ואינו חסר, ולפיכך הדברים שכלם הם יציאה לפעל הגמור אי אפשר שיהיה רק על ידי השם יתברך שהוא בפעל הגמור. ומפני כי אלו הדברים השלשה והם מטר חיה תחיה הם אינם בפעל ויוצאים אל הפעל כדמוכח קרא, דכתיב גבי מטר (דברים, כח) יפתח ה' את אוצרו, וגבי חיה (בראשית, ל) ויפתח ה' את רחמה, וגבי תחיה (יחזקאל, לז) בפתחי קברותיכם שזה מורה שכלם דברים יוצאים אל הפעל אחר שלא היו בפעל, הנה הדברים האלו יוצאים מן הכח אל הפועל ואין המוציא רק מי שהוא בפעל לגמרי, וזה השם יתברך שהוא בפעל הגמור, ואם השם יתברך מחדש פעולות אחר שלא היו ונראה כאלו פעולותיו יצאו מן הכח אל הפועל זה שהיה חסרון מצד המקבל, וכאשר היה מוכן המקבל אין צריך הוצאה לפעל ואין דבר במציאות שהוא יציאה לפעל כמו דבר זה כי חיה יציאה לעולם בריאת האדם, וכן התחיה יציאה לפעל לחיים אחר המות, וכן המטר פרנסת העולם שבו תלוי חיות האדם ולפיכך באלו דוקא כתב לשון פתיחה כי אלו דברים נחשבים יציאה לפעל. אבל צמיחת העצים ושאר הויות אינם הויה שלימה, ומפני שאינם הויה שלימה אינם בפעל גמור כי דבר שאינו נשלם אינו נחשב מן המציאות שהוא בפעל כמו שהתבאר וזה ידוע. וראוי שיהיה שלימות העולם הזה מה שהוא בפעל מן השם יתברך שהוא בפעל הגמור והוא המוציא הכל אל הפעל, ולפיכך תולדות האדם שהוא בעולם התחתון על ידי השם יתברך, ומטר השמים מן עולם האמצעי שהרי נקרא מטר השמים, והתחיה הוא השפעת החיות מן עולם העליון וראוי שיהיו על ידי השם יתברך. וכל אלו שלשה דברים מקבל העולם הזה כל אחד ואחד מעולם מיוחד, ולפיכך כל אחד יש לו פתיחה בפני עצמה שהוא היציאה אל הפעל והוא על ידי השם יתברך אשר הוא בפעל הגמור. ובמערבא אמרי אף מפתח של פרנסה זה דבר עוד מופלג בחכמה, וזה שכמו שצריך הוצאה אל הפעל באלו שלשה דברים במה שמקבל העולם הזה, כך צריך הוצאה אל הפעל דבר שהוא קיום העולם והוא הפרנסה שהוא קיומו, ולפיכך אמר שזהו גם כן מפתח רביעי נרמז לך דבר מעט מזעיר, אמנם עיקר הדבר הוא דבר נעלם יותר, גם מפתח של פרנסה יש להבין ממה שיתבאר אצל הלל הגדול בעזה"י. ומפני כי יציאת מצרים שהוציא אותם מבית עבדים להיות לו לעם סגולה הויה גדולה והוא שלימות העולם בודאי, כמו שהתבאר לך כי ישראל שלימות העולם, ולכך יציאת דבר זה לפעל על ידי השם יתברך המוציא הכל אל הפעל ואין המפתח נמסר להיות מוציא אל הפעל רק הוא יתברך. ולדבר זה צריך דברים ארוכים מאוד. כלל הדבר שאלו הדברים היו בכח ויצאו אל הפעל המוציא אותם הוא אשר בפעל ואינו כחני כלל. וכאשר היו ישראל במצרים והוציאם הקדוש ברוך הוא אל הפועל להיות יוצאים מרשותם הרי היו דומים בודאי לעובר הנולד, וכמו שהארכנו מאוד בזה, והיו ישראל יוצאים ונחשבים עם נולד מתחדש עתה לכך לא אפשר יציאתם רק על ידי הקדוש ברוך הוא. וזה שאמר אלו לא הוציא הקדוש היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה, כי לזאת ההוצאה צריך יציאה אל הפעל על ידי מי שהוא בפעל תמיד, אבל שאר גליות אין הדבר כך, כי אף אם לא עלו מבבל לא היו ישראל קודם זה מציאות בכח כי זה שייך כאשר היו במצרים שאז לא היו עדיין עם ושם נתגדלו ופרו ורבו כעובר המתהוה במעי אמו ולא יצאו עדיין אל הפעל ולכך נחשב יציאתם הויה לפעל לגמרי. ועל זה אמר ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וכו' כלומר ומפני כך ראוי אלינו לשבח ולספר נפלאותיו שעשה הקדוש ברוך הוא עם אבותינו, והדברים האלו הם דברים עמוקים מאוד:

ועוד תדע להבין כי אי אפשר שיהיה יציאת מצרים כי אם על ידי הקדוש ברוך הוא, כי הפועלים תמצא אותם מייחדים שלא יצא דבר מכל דבר, כמו שתראה במציאות העולם כי האדם יוליד אדם והשור שור וכל הפועלים מיוחדים, וכאשר מצאנו כי הפעל הזה שהוא ההוצאה מיוחד לו יתברך אי אפשר שתהיה פעולה הזאת על ידי אחר שאם כן היו שני פועלים לפעולה אחת ולא היו מיוחדים הפועלים והמקבלים הפעולה, ודבר זה לא יתכן כמו שאמרנו למעלה. והפעל הוא לפי ענין הפועל ודבר זה נראה בכל דברים הטבעיים. ואף הפעולה דומה מתיחס אל הפעל כי כאשר נמשך מן האש פעולה נמשך היבש לפי ענין האש שהוא יבש, וכן הליחות מן המים תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל ודבר זה מוסכם מן המעיינים, ואם תאמר שאפשר שתהא גאולתם על ידי אחד מן המלאכים אם כן לא היתה הפעולה מיוחדת, שאם היה אפשר להיות יוצאים על ידי מלאך אם כן פעולת היציאה מתיחס אל השם יתברך או מלאך, ולא מצאנו דבר אחד מתיחס אל שני פועלים האחד גדול ואחד קטן כי אם הוא מיוחד לפועל הגדול אי אפשר לפעול פועל קטן דבר זה. וכל זה רמזו רבותינו ז"ל בבראעוית רבה בפרשה וירא (פ' נ') אין מלאך אחד עושה שתי שליחות ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת. וביאור זה כי אם היה מלאך אחד עושה שתי שליחות מחולקים, נמצא שהיה המלאך מתיחס אל שני דברים שאין זה כזה ואם הוא מתיחס אל דבר זה אינו מתיחס אל דבר אחר. וכן אין שני מלאכים עושין שליחות אחת, שאם השליחות מתיחס אל מלאך זה אי אפשר להיות מתיחס אל מלאך אחר שהוא מחולק ממנו ומובדל. כלל הדבר שצריך להיות הפועל מתיחס אל הפעולה והפעולה אליו כמו שאמרנו, ודבר זה עמוק מאוד ביחס הפועלים. וזהו שאמר אם לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. ובאולי תשאל מהו מעלת ומדריגת ההוצאה שלא היתה אפשרית, כי אם על ידי השם יתברך בעצמו ולא תיוחס לשום פועל אחר, דבר זה כבר נתבאר למעלה שכל יציאה אל הפועל הוא על ידי השם יתברך בעצמו וכמו שהארכנו והם דברים ברורים מאוד. ועוד כי היציאה היא מתיחסת אל השם יתברך, שכאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים לא שהוציא אותם שהיו במצרים בלבד, אלא כל הדורות הוציא כמו שאנו אומרים בסוף ההגדה לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו גאל עמהם, ורצה בזה כי כאשר הקדוש ברוך הוא סלק כח מצרים מישראל לא היה הסתלקות הזה במה שהם דור ההוא, שאם כן לא היתה היציאה כי אם לאותו דור בלבד רק שנמשך היציאה לבנים גם כן, דומה לזה אדם אחד היה יושב במדינה ובא חכם אצלו ואמר לו צא מן המדינה כי ידעתי שמלחמה יבא עליה, והאיש ההוא היה הולך אל מדינה אחרת ונצול ומוליד שם בנים ובני בנים, לא יאמר בזה כי הוא הציל האיש וזרעו כאחד אלא הציל האיש והיתה הצלה הזאת נמשך לזרעו, ולא היה הדבר כך במצרים, אלא הקדוש ברוך הוא לא שם עינו אל אותו דור אלא שם עינו לכלל ישראל ראשונים ואחרונים ואותם הוציא. ודבר זה ראוי דוקא אל הקדוש ברוך הוא כי הוא יתברך כולל הכל, וכלל ישראל הוא שהוציא כפי מדריגתו של השם יתברך שהוא יכלול כל הדורות, ואלו היתה ההוצאה על ידי מלאך אף כי היו יוצאים מצד כי המלאך אינו כולל הכל לא היתה היציאה רק לאבות, אף כי היה נמשך לבנים. וא"ת ומאי נפקא מיניה אם היה מכוין לאבות והיו נגאלים הבנים במקרה, או שכיון לאבות ובנים ביחד. חלוק גדול יש אם כיון לאבות בלבד היה אפשר לבנים לחזור אל שעבוד, עכשיו שכיון אל אבות ואל כל הדורות א"א, לכך אמר לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו גאל עמהם. ודבר זה כי מפני שהוא יתברך כולל כל הדורות פועל בדברים התמידים והכוללים, לא אל הדברים אשר הם לפי שעה בלבד ואינם רק פרטים, ואין ספק כי דבר זה אי אפשר על ידי מלאך ושום כח זולת השם יתברך והדבר מוכרח הוא. ועוד יתבאר לקמן אצל אני ולא מלאך שלא היתה ההוצאה אפשרית כי אם על ידי השם ית':

ואפילו כלנו חכמים. נקט ד' דברים, כי הידיעה נקנית בארבע דברים אלו, עם מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד, וכמו שהכל גדול מן החלק וכן כל דבר שהוא שכל ראשון וזה נקרא חכמה, השני הם מושכלות שניות מה שידע האדם דבר ומוציא דבר מתוך דבר, וזה נקרא נבון כמו שאמרו (סנהדרין דף צג:) איזה נבון המבין דבר מתוך דבר והם המושכלות השניות, הידיעה הג' מה שיקנה האדם על ידי נסיון, שנסה פעמים הרבה כאשר עשה דבר פלוני אירע כך, וכאשר אכל עשב פלוני היה מחמם לו, וכאשר אכל עשב פלוני היה מקרר לו, וזה נקרא בעל נסיון שקנה הידיעה מכח הנסיון, ודבר זה הוא בזקנים שבשביל זקנותם קנו הדברים ועמדו עליהם, כי לנסיון צריך זמן רב עד שעומד עליו מכח נסיון, וזה ידוע עד שאין צריך לבאר לפיכך בעל נסיון הוא הזקן. ויש ידיעה נקנית מצד המקובלת שמקובל אצלו מפי איש נאמן ועליו סומך זאת הידיעה, וזה קונה מצד התורה כי מאמין הוא בדברי משה רבינו אשר נקרא נאמן של הקדוש ברוך הוא. ואף על גב שיש ידיעה עוד נקנית מן המוחשת כמו שהוא רואה האש שורף, אבל אין זאת הידיעה יש בה מעלה כי היא פחותה מכל, שאף בהמה רואה, אבל המדריגה שיש בהם מעלת האדם הם אלו ארבע המדריגות שיש בהם מעלה. ולפיכך אמרו ואפילו כלנו חכמים וכו', זכר ארבע דברים חכמים נבונים זקנים יודעי התורה כנגד ארבע מדריגות שנקנה בהם הידיעה. ועוד דע כי זכר ארבע דברים כנגד ארבע מדריגות שיש אל הידיעה. וזה כי כאשר הוא משיג בנמצאות נקרא זה חכמה, אבל מפני שההשגה הזאת נסמכת אל הגשמים שמהם קונה הידיעה, אין זאת הידיעה נקיה ומופשטת מן החומר לגמרי בעבור שנסמכת ידיעה זאת אל החומרים והם הנמצאים הגשמים. אבל המושכלות השניות בעבור שהוא יקנה אותם מן המושכלות הראשונות הם נקיים יותר מן החומר, שהרי בהשגתם אינם נסמכים אל החומרים מבחוץ, ומכל מקום גם זה אינו מופשט ונקיה לגמרי בעבור שנסמכים אל המושכלות הראשונות שנקנו מן הגשמים הנמצאים בחוץ. אבל כאשר יגיע האדם לעת הזקנה שאז הכחות הגשמיות הם כלים ונפסדים, אז יתחדש בשכל להשיג דברים בשכלים הנפרדים, ובמעלה הראשונה דברים אשר אינם נסמכים אל החומר כלל, ודבר זה מיוחד דוקא בימי זקנה בעבור שכחות הגשמים כלים ונפסדים אז יתחדש לו שכל להשיג דברים השכלים לגמרי. וזהו שאמרו במסכת אבות (פ"ו) הלומד מן הילדים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו אבל הלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, פי' כי חכמת הילדים נטבע בחומר, לפיכך הוא דומה לאוכל ענבים קהות שאין הטעם מתבשל וטעם הענבים עדיין מוטבע בחומר הענב, וכן כמו מי ששותה יין חדש שעדיין היין מעורב בשמרים כך חכמתם של ילדים אין חכמתם נבדל מן הגוף אבל מוטבע בגוף, אבל הלומד מן הזקנים מפני שחכמתן נבדלת הוא דומה לאוכל ענבים בשולות שמחמת שנתבשל הענב הטעם נבדל מן הגוף של ענב, וכן היין הישן כבר נבדל מן השמרים והוא נעשה צלול וזך, כך חכמת של זקנים מובדל וצלול מן עכירות הגוף. לפיכך אמרו אפילו כלנו זקנים נגד השכל באדם בסוף ימיו, וכמו שאמרו חכמים (קנים פ"ג) תלמיד חכם כל זמן שמזקין חכמתו נתוספת וכו'. ועל אלו ג' דברים יש מדריגה יותר חשובה, והיא ידיעת התורה שהיא מפי השם יתברך על ידי נביאו והיא יותר נבדלת מכל השגות שבעולם, שאין ספק כי השכל הנאצל מחמת שזה השכל מתיחס אל האדם שהוא קנינו, אין השגתו בדברים שיש בהם פשיטות גמור והם רחוקים לגמרי מענין החמרי ולא היה אפשר להשיג אותם האדם שהוא בחומר, אבל התורה שהיא מה' אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים מכל חומר. נמצא כי ההשגות הם ארבע החכמה והוא שכל בלבד, וכנגד זה אמרו אפילו כלנו חכמים ושכל נקנה אשר הוא נקנה מן השכל ראשון והוא יותר פשוט, וכנגד זה אמרו כלנו נבונים כמו שאמרו נבון המוציא דבר מתוך דבר, ועוד על זה נקרא בפי המעיינים שכל נאצל על האדם בעת זקנתו כאשר נחלש כח הגוף בעת הזקנה והוא יותר נבדל ופשוט, וכנגד זה אמרו ואפילו כלנו זקנים, וכנגד הרביעי אמר כלנו יודעים את התורה שהיא יותר מכל בעבור שהוא מה' הנותן התורה והחכמה, כך יש לפרש לפי הגירסא שלנו. אמנם עיקר הגירסא כאשר מצאתי ואפילו כלנו חכמים ואפילו כלנו נבונים ואפילו כלנו יודעים את התורה, ולא גרסינן ואפי' כלנו זקנים וזאת הגירסא אמתית. בודאי נקט ג' דברים שאמר הכתוב אצל בצלאל (שמות, לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת כי החכמה המשיג את הדברים הנמצאים בלבד וזהו חכם, אמנם המוציא דבר מתוך דבר וזה נקרא תבונה כאשר ידוע, אמנם הדעת הוא היודע אמתת הדברים כל אחד בגדרו זה נקרא דעת, ולפיכך אמר כאן ואפילו כלנו יודעים את התורה כי התורה תקרא תורת אמת מלמדת לנו דעת באמתות הנמצאים, וזה הפירוש הוא נכון. ואם תאמר אחר שהוא חכם ונבון למה לו לספר, אין הדבר קשיא כי צריך לספר את הדבר וכמו שאמר הכתוב (דברים, טו) למען תזכור את יום צאתך לפיכך אף אם כלנו חכמים כלנו נבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים: