גבורות ה'/פרק נג

<< · גבורות ה' · פרק נג · >>

פרק נג

מעשה כו' הביא אחר זה מעשה זה להודיע איך היו מחבבים החכמים לספר ביציאת מצרים. ומה שהוצרך לומר שהיו מסובין בבני ברק שלא תאמר כי לא לשם מצוה של הלילה הזה היו מספרים כל הלילה ביציאת מצרים, רק בשביל תלמודם שהיו רוצים ללמוד, לכך אמר שהיו מסובין בבני ברק ואם היו לומדין היו לומדים בבית מדרשם. וכדי שלא יקשה לך איך היו מונעים את השינה מעיניהם ביום טוב, אמרו שלא היה צער להם כי מחבוב המצוה היה הזמן קצר להם מאוד, שלא הרגישו עד שעלה עמוד השחר, וכל כך היה הזמן קצר להם שלא היו סבורים שעלה עמוד השחר, ובאו תלמידיהם ואמרו כבר הגיע זמן קריאת שמע:

אמר ר' אלעזר הביא זה המאמר אחריו אף על גב שאין מאמר זה מדבר בספור היציאה, רק כל לילה ולילה בקריאת שמע, מכל מקום זכר אותו כאן איך חיוב גדול בספור היציאה, שהרי לדעת החכמים חייב להזכיר כל יום ויום ולדעת ר' אלעזר חייב לזכור כל יום ויום וכל לילה, וכל שכן ספור היציאה בליל זה שהוא זמן היציאה שעליו מוטל ביותר. ועוד כי אחר שעל דעת החכמים חייב להזכיר יציאת מצרים לימות המשיח בק"ש, מזה אנו לומדין שגם לענין ספור הנסים בלילה שהוציאנו חייבים לספר אף לימות המשיח, וזה מורה על המדריגה העליונה שאף לימות המשיח לא ישכח מאתנו יציאת מצרים:

הרי אני כבן שבעים פי' בגמרא במסכת ברכות (דף כח.) כי לכך לא אמר הרי אני בן שבעים רק אמר הרי אני כבן שבעים אלא שהיה כבן שבעים נראה זקן מאוד ולא היה יותר מבן י"ח שנה כדאיתא בברכות. ואם תאמר אם כן מאי רבותא שהיה בן י"ח שנה ולא זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילה, ויש לומר כיון שהיה נראה זקן היה מן הסברא לשמוע לו אפילו הכי לא שמעו לו, אי נמי לאו דוקא שהיה בן שמנה עשר אלא כך אמרו בגמרא דכשהיה בן שמנה עשר גדלו לו שערות לבנות קצת וממילא כשהיה בן חמשים נראה לגמרי זקן כבן שבעים שנה וזה עיקר:

עד שדרשה בן זומא ואז שמעו לו כאשר הביא ראיה מן המקרא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, אף על גב דהאי קרא כתיב בפסח שנאמר (דברים, טז) וזבחת פסח לה' צאן ובקר כך פירושו שעל ידי פסח יהיה נזכר יום היציאה כל ימי חייו, שאם לא יזכור הפסח ואפילו אם יזכור יציאת מצרים בקריאת שמע, כיון שעיקר הוא יום היציאה אין זה זכירה, אבל עכשיו שיזכור היציאה על ידי פסח יש זכירה אל יום יציאתו כל ימי חייו כאשר יזכור יציאת מצרים בקריאת שמע, ומדכתיב כל ימי חייך דרשו שאף בלילות חייב להזכיר. אבל חכמים דרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ובזה תדע שגדול יציאת מצרים שלא יהיה נשכח לגמרי רק יהיה נזכר גם כן יציאת מצרים, שנאמר (ירמיה, כג) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה כי אם אשר העלה ואשר הביא את ישראל מכל הארצות, שמע מינה כי אף על גב שיבא המשיח ויאמרו אשר הביא ישראל מכל הארצות יאמר גם כן אשר העלה אותם ממצרים. וראיתי מי שהקשה על דברי חכמים כי אם לא כתיב כל ימי חייך לא היה משמע רק מקצת הימים ולכך צריך לומר כל ימי חייך, ואינו קושיא של כלום כי ימי חייך משמע כל הימים שאתה חי, כדכתיב (בראשית, כג) ויהיו חיי שרה וכאלו כתב ויהיו כל ימי חיי שרה אף על גב דלא כתיב כל, והוא רוצה להביא ראיה מבעלי הגיון והבאי הוא כי לשון תורה לחוד ולשון חכמים בלבד ולשון הדיוט בלבד. ואם תאמר למה לא דרשו חכמים גם כן כל ימי חייך להביא הלילות כמו רבי אלעזר, ולמה מסתברא ליה לרבי אלעזר יותר לרבות הלילות ולחכמים לרבות ימי המשיח, ויראה דבסברא פליגי, כי כאשר ראינו ביציאת מצרים שהיה בלילה וביום, הלילה שבו הכה הקדוש ברוך הוא בכורי מצרים ואמר להם פרעה לצאת והנה כאן התחלת היציאה וביום היתה לגמרי שהרי ביום היו יוצאים ולא בלילה, ולפיכך סבר רבי אלעזר כי יש להזכיר יציאת מצרים בלילה מצד עצם המכה שבאה בלילה דוקא, והיציאה שהיתה ביום ולכך ראוי להזכיר ביום ובלילה, אמנם חכמים סבירי להו אף על גב שהמכה היתה בלילה, יש להזכיר ביום דוקא כי זה עיקר הגאולה שהיה ביום, ומחמת זאת הגאולה שיצאו ביום היתה המכה בלילה אם כן נמשך הכל אל היציאה ביום. וכל זה בשאר ימות השנה שאין הזכירה בעת אשר היה הנס, ולכך ראוי להזכיר יציאת מצרים דוקא ביום ולא בלילות שהכל היה בשביל יציאת היום, אבל בליל היציאה שהוא זמן הנס ועל זמן הנס קבעה התורה הספור יש להזכיר דוקא בלילה שהוא זמן הנס ולא ביום:

ברוך המקום וכו' מקשים בזה למה נתן השבח במקום הזה על נתינת התורה שכנגד ד' בנים דברה תורה, ויותר הוא ראוי לתת השבח שנתן לנו מצות מצה פסח ומרור, ועוד קשיא למה קרא אותו כאן בשם מקום והוי ליה לומר ברוך הקדוש ברוך הוא ומה ענין המקום שזכר כאן יותר, ועוד קשיא מה ענין ארבע בנים שהיה ראוי לומר אחד צדיק ואחד רשע ולמה אמר חכם ורשע. ופי' המאמר הזה אחר שהביא כמה גדול יציאת מצרים עד שהתורה ואם שדרכה בכמה מקומות שלא להאריך בכמה דברים שהם גופי המצוה, כאן לא קצרה מלהשיב לכל אחד ואחד תשובה בפני עצמו, וזהו שהביא זה כאן ופתח ברוך המקום, קרא השם יתברך מקום כי המקום בו עומד הדבר אשר הוא מקום לו, והמקום עודף עליו והוא יתברך מקומו של עולם מפני שהוא כולל הכל ואין נמצא יוצא ממנו ועודף עליהם מבלי תכלית לכך ראוי לקרותו מקום. וכפל הדבר לומר המקום ברוך הוא לתוספת ברכה שיהיה ברכה לפני הזכרת שמו יתברך וברכה אחריו, וכן אחר כך ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, וכמו שנקרא מקום בעבור שהוא כולל הכל, כך נתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל שכולל הכל ולא ימצא דבר שלא יהיה נמצא בתורה, ולפיכך נתן השבח על התורה במקום הזה כי זה נראה מעלת התורה הכוללת הכל, לכך אמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע, ביאור זה כי הבנים נחלקו דוקא לארבעה חלקים, כי יש בן שמוסיף חכמה ומדע בעבור שהתחכם לדעת דברים שאינם לפניו והוא מתחכם עליהם וקנה חכמה, וזה נקרא חכם בעבור שקנה חכמה, השני שאין בו תוספות ואין בו מגרעת, וזה חכם שאינו מתחכם בידיעה יתירה רק לשאול על הדברים כאשר יראה שנוי, וזה מגדר תמימות הידיעה שאינו מוסיף ואינו גורע, שכל מי שיראה שנוי ראוי לו לשאול ואם אינו שואל חסר מן הידיעה, והג' הוא שפוחת מן הידיעה ואף על גב שהוא רואה שנוי אינו שואל עליו, וזה חסר בודאי ונקרא שאינו יודע לשאול, אמנם יש הפך החכם כמו שהחכם מתחכם בידיעה יתירה ותוספת יש כנגדו שהוא חכם להרע לשאול דברי מינות, וזהו בודאי תוספת כי כל מינות הוא דבר תוספת רע שהוא חכם להרע, וזה נקרא רשע פי' רשע בחכמה להתחכם בדברי מינות, שכל אשר נוטה לרע נקרא רשע. לפיכך אלו ארבעה בנים כוללים כל חלקי הבנים ואין עוד אחר זולת אלו, אם מי שהוסיף בחכמה, ואם השלם בידיעה, ואם הפחות בחכמה, ואם אשר הוא הפך החכם, שזה חכם באמת להשכיל, וזה להרע בדברי מינות. ולכך מקדים החכם ואחר כך הפך שלו שהוא הרשע כי ההפכים יש להם ידיעה אחת, כי מן הטוב ניכר אותו שהוא רע שהוא הפכו, ואח"כ זכרם כסדר. ויש לשאול בזה שהרי החכם אינו שואל בענין פסח דוקא, שהרי פרשת החכם בפרשת ואתחנן (דברים, ו) ולא נזכר שום דבר מענין פסח רק בכל המצות שנאמר מה העדות החקים והמשפטים, ואם כן למה הביא ראיה מזה לענין הפסח, וכן בתם שלא נזכר כלל בשאלת התם לענין פסח אלא נאמר אצל פטר חמור (שמות, יג) והעברת כל פטר רחם וגו' והיה כי ישאלך בנך מחר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ועוד הרי התורה לא נתנה התשובה לבן החכם כך כלל, אלא התשובה היא ואמרת אליו עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, וכאן נתן תשובה אחרת שאינה בתורה כלל, וכן אצל הרשע בפרשת בא (שם י"ב) התשובה על מה העבודה הזאת לכם ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, הניח התשובה הכתובה ונתן לנו תשובה אחרת כי פסוק בעבור זה כתוב בתשובה שאינו יודע לשאול, ואף על גב שדרשו אותו על בן הרשע יותר יש להזכיר התשובה הכתובה בפירוש, ועוד קשיא אחר שבעבור זה עשה ה' לי נאמר על הרשע למה לא נכתב בפרשה בא כי מה חטא שאינו יודע לשאול לכתוב אצלו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו, וכן מה שדרשינן לכם ולא לו הכי נמי נדרש אצל החכם אשר צוה אתכם ולא לו. דע כי כל אלו ארבעה בנים תמיד מזכיר יציאת מצרים, וגם כן החכם השואל על כל המצות מה העדות החקים והמשפטים משיב לו עבדים היינו לפרעה במצרים, ר"ל מתחלה היינו עבדים לפרעה והוציא הקדוש ברוך הוא אותנו משם להיות עבדים להקדוש ברוך הוא לקיים את מצותיו וזהו ויוציאנו ה' אלקינו וגו', נמצא כי יציאת מצרים היא תשובה לבן חכם גם כן, ומאחר כי התשובה היא לבן החכם שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים מזה תדע כי מצוה להשיב לבן החכם שאנו מחוייבים לספר ביציאת מצרים ולפרסם אותה, וזה בליל היציאה דוקא. ועוד כי נלמד סתום מן המפורש, כיון שבבן שאינו יודע לשאול נאמר והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, וזה נאמר בפירוש אצל מצות מצה שנאמר מצות יאכל שבעת ימים וגו' והגדת לבנך וגו', והוא הדין בכל הבנים אין המצוה להשיב אליו וללמדו רק בליל היציאה שמחויב לספר ביציאת מצרים ואז הוא מחויב כדי לפרסם יציאת מצרים, ולכך עושים שנוי כדי שיראו התינוקות וישאלו כי בליל היציאה המצוה דוקא. אמנם מה שזכרה התורה שאלת החכם בכל המצות, ושאלת הרשע דוקא אצל פסח, ושאלת החכם אצל עריפת פטר חמור, ושאלת שאינו יודע לשאול אצל מצה, לפי שכל אחד זכרה התורה במקומו הראוי לו. כי מי שאינו יודע לשאול מפני שאינו יודע דבר, והמצוה היא לספר ולפרסם יציאת מצרים בליל היציאה, ולכך קבעה התורה זה אצל מצה שאז המצוה לפרסם יציאת מצרים כמו שדרשו ואמרת אליו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, אמנם התם שהוא שואל מעצמו ואינו שואל רק כאשר יראה שנוי ואם לא יראה שנוי אינו שואל, ולפיכך קבעה התורה שאלתו אצל פטר חמור שיראה דבר יוצא מן ההקש והשכל לערוף בהמה בחנם וזה שנוי, ושואל על השנוי מה זאת ולפיכך אנו צריכין לעשות גם כן שנוי בליל פסח כדי שיראה התינוק שהוא תם וישאל, ולכך קבעה התורה שאלת שאינו יודע לשאול אצל עריפת פטר חמור, ואין הדבר מה שכתב כי ישאלך בנך וגו' מחובר אל עריפת פטר חמור דוקא, רק ר"ל כאשר יראה בנך שנוי מה במצות פסח ומצה ומרור כמו שהוא שנוי זה של עריפת פטר חמור ויאמר מה זאת וגו' ואמרת אליו וגו', וכל זה הוא תשובה לתם אשר ישאל על מצות פסח ומצה ומרור כאשר יראה שנוי במצות פסח ומצה ומרור וישאל מה זאת ואמרת וגו' והוא תשובה לתם כאשר הוא שואל על מצות פסח מצה ומרור גם כן כמו שהוא תשובה לעריפת פטר חמור. אבל הבן החכם אין צריך אליו שנוי ובלי שנוי הוא שואל, ולפיכך קבעה התורה שאלתו בכל המצות, כי אין שאלתו דוקא על מצוה זאת מיוחדת שזה שייך לבן התם שהוא שואל על מצוה מיוחדת מפני השנוי שבה, אבל החכם שואל על כל מצוה, ולפיכך זכרה התורה שאלתו בכל המצות, ור"ל כאשר שואל על הפסח ומצה ומרור ואין שאלתו על המצות במה שרואה דבר שנוי במצות, רק שהוא שואל על המצות לדעת למה צוה השם יתברך אותם, ואין חלוק עליו בין מצוה זאת למצוה אחרת, ואלו קבעה התורה השאלה על מצות פסח מצה ומרור היה שאלתו דוקא על מצוה זאת מה שרואה דבר מיוחד בה, ואין ענין זה שאלת החכם שאינו שואל על השנוי כלל. וקבע שאלת הרשע על הפסח, מפני שהפסח הוא עבודה אל השם יתברך כדכתיב (שם) והיה כי תבאו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגו', הרי הוא שואל על העבודה וכופר בה, וכאשר הוא שואל בליל פסח על המצות הוא שואל מצד שהמצות הם עבודה אל השם יתברך והוא אינו רוצה בעבודה, ולפיכך אלו ארבעה בנים מחולקים בשאלתם בליל היציאה, החכם שואל מצד החכמה שבו על המצוה מצד שהיא מצוה בלבד, לא מצד שהיא מצוה זאת בלבד כמו שהתבאר, והתם הוא שואל על הדבר שהוא רואה בלבד וכאשר יראה שנוי אז הוא שואל, ולפיכך שאלתו על מצות פסח שהם פסח מצה ומרור כאשר יראה שנוי מה שאנו אוכלים בליל זה כולו צלי או כולו מצה או כולו מרור, ובזה הוא שואל, והרשע שואל כאשר יראה שאלו מצות הם עבודה אל השם יתברך, והוא אינו רוצה בעבודה וכופר בה ומצד הזה שואל. ולפיכך אלו ארבעה בנים הם מחולקים שאין זה כזה, ולפיכך קבעה התורה כל אחד במקומו הראוי, ומכל מקום אין שאלתם רק בליל יציאה, ואפילו אם אתה אומר השאלה שלהם על המצוה אשר כתובה שם השאלה מן הטעם אשר התבאר, כי המצוה ההיא ראוי שישאל עליה השואל כל אחד ואחד כפי ענינו כמו שהתבאר, מכל מקום למדנו שלא כתבה התורה שאלת הבנים רק משום ליל היציאה שהוא מחויב לספר ביציאת מצרים, ודבר זה תלמוד מן מי שאינו יודע לשאול שהוא תולה במגיד בלבד ולא בשואל יש להגיד לו בליל היציאה, אבל מי שהוא שואל הוא ברשות עצמו לשאול והוא שואל במקום אשר נראה לו לשאול, החכם שואל על כל המצות כשהוא מתחכם בהם בשכלו, ולפיכך שואל החכם מה העדות החקים והמשפטים בכל מצוה אשר יחפוץ כי כל המצות אליו בשוה, והתם כאשר יראה שנוי, ולפיכך הוא שואל על הריגת פטר חמור דוקא שהוא שנוי גדול, והרשע על הפסח שהיא עבודה אל השם יתברך, ומכל מקום אין המצוה להשיב כשישאל רק בליל פסח הוא ליל היציאה ובשביל כך נכתב זה בתורה, כי כאשר ישאל בליל היציאה כל אחד לפי מדרגתו, התם מפני השנוי שיראה במצות שהם בליל היציאה, והרשע אשר אינו רוצה בעבודת השם יתברך, ולפיכך שואל עליהם, והחכם הוא שואל מפני המצות בלבד ואז המצוה להשיב שאז חייב לפרסם יציאת מצרים. וזהו דעת רבותינו ז"ל שאמרו (מכילתא בא) שני ת"ח שחייבין לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה שנאמר מה העדות החקים והמשפטים, והיינו שאף על גב שפסוק זה נכתב אצל כל המצות, מכל מקום לא כתבה התורה שאלתו ותשובתו רק בשביל ליל היציאה, ומפני שכתיב מה העדות והחקים והמשפטים שהאריך בדבור, ולא הוי למכתב רק מה המצות אשר צוה ה' אתכם, מגיד לך שמדבר במי שהוא חכם גמור גם כן ויודע הכל, ולפיכך הוא יודע כי יש מצוה שהיא עדות ויש מצוה שהיא חוק ויש מצוה שהיא משפט, שכל זה מורה על החכמה שבו כמו שנתבאר למעלה בפרק שני ע"ש. ומזה למדנו כי חייב האדם לפרסם יציאת מצרים בפה אף שהוא חכם גמור ויודע הכל מחויב לפרסם בפה, ומקרא זה נכתב בשביל ליל היציאה לא זולת זה כמו שהתבאר למעלה וזהו אמתת פי' דברי חכמים. ויש שאמרו שכל דברי חכמים הם אסמכתא ודרש ומליצת לשון והם לא ידעו ולא יבינו בדרכי התורה כלל ובמדרשי חכמים:

ומה שהניח הדורש התשובה הכתובה בצדו של חכם, ונתן לו תשובה אחרת להחכם לומר לו כהלכות הפסח ולרשע לומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו, וזה כי לא בחנם כתבה התורה שאלת החכם ושאלת הרשע, דודאי כיון שמצוה להשיב לתם ששואל מה זאת בודאי ישיב גם כן לחכם ולרשע, אלא שלכך כתבה התורה כל אחד ואחד בפני עצמו שחייב להשיב לכל אחד ואחד כפי חכמתו, וצריך להשיב לחכם כפי אשר הוא חכם, ולכך צריך לומר כהלכות הפסח ר"ל כל הלכות הפסח, ולרשע צריך להשיב לו כרשעתו גם כן, ולכך זכר תשובת כל הארבעה בנים, ואף על גב דיש לך ללמוד תשובת התם מתשובת שאינו יודע לשאול, מכל מקום כתב לך גם כן תשובת התם לחלק ביניהם, כי לתם ישיב יותר ממה שישיב למי שאינו יודע לשאול, שהרי משיב לתם בחוזק יד הוציאנו ממצרים וזה אינו משיב לשאינו יודע לשאול, ולפיכך כתבה התורה שאלת חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאול ללמד לך להשיב לכל אחד כפי ענין שהוא שואל, לחכם כחכמתו ולרשע כרשעתו ולתם כתמותו. ומפני כי החכם הוא מוסיף בחכמה שאין ספק כי כאשר הוא חכם מוסיף בחכמה יותר מתם, ולכך אמר גם אתה תעשה כמו שעשה שתוסיף לו ללמדו כהלכות הפסח, והרשע הוסיף ברשעתו שכפר בעיקר דבר שאינו ראוי לשום בריה, לכך אמר ואף אתה כאשר עשה כן תעשה והקהה את שני רשעתו, ולפיכך באלו שניהם דוקא אמר לשון אף לומר כמו שהם עשו כך תעשה אתה. ואל יקשה לך כי התורה לא כתבה רק התשובה הפשוטה, שזה אין קשיא כי התורה זכרה התשובה שצריך להשיב, ומפני שהוצרך לכתוב בתורה התשובה לבן חכם בפני עצמו יש לך ללמד להשיב כפי חכמתו, ועוד כי יש ללמוד מן הרשע מפני שהוסיף ברשעתו, לכך יש להשיב אליו בעבור זה עשה לי יותר מן השאלה, הכי נמי החכם יש להשיב לו יותר ממה ששאל כיון שהוסיף בחכמה:

ומה שאמר החכם אשר צוה ה' אתכם אין זה יציאה מן הכלל כי דבר זה אי אפשר, בשלמא הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם הוא שואל על העבודה, ומוציא עצמו מן הכלל שאומר שהעבודה הזאת היא לכם ולא לו, אבל זה שאמר אשר צוה ה' אתכם איך יהיה זה הוצאה מן הכלל, אחר שהוא מודה כי השם יתברך צוה המצות איך יאמר שצוה ה' אתכם ולא לו, שאם צוה השם יתברך המצות צוה לכל או לא צוה לגמרי, לכך מה שאמר אשר צוה ה' אתכם אי אפשר לומר ולא לו. ומה שאמר אשר צוה ה' אתכם ולא אמר אשר צוה ה' אותנו הוא חכמה גדולה, שאלו אמר אותנו היה משמע שהיה קשה עליו את מצות ה' ואינו חפץ בהם, ולכך הוא אומר מה המצוה אשר צוה ה' אותנו, כלומר למה צוה השם יתברך אותנו מצות אלו שאין אני חפץ בהם, אבל כאשר ישאל על אחרים העושים המצות, אי אפשר שיהיה מתרעם על מצות שנתן השם יתברך להם, כי למה לו להתרעם על מצות שאינו עושה הוא דבר, מאחר שהוא מודה שהמצות הם מהשם יתברך. ועוד כי החכם עומד על המצות מפני שרואה עושים המצות ולכך הוצרך לומר מה העדות החקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם, כלומר אתם שעושים המצות מה העדות והחקים וגו', והוצרך לומר אתכם כי אם יאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה', היה הלשון חסר לגמרי כי במה ידע שיש מצות ה' ולפיכך הוצרך לומר אשר צוה ה' אתכם אחר שאתם עושים המצות. אבל הרשע כיון שאמר מה העבודה הזאת למה לו לומר לכם, כי מיד ששאל על העבודה הזאת מעצמו ידוע שהיא להם שהרי הם עושים העבודה, ולכך מה שאמר לכם אינו רק להוציא עצמו מן הכלל, ודבר זה גם כן נכון בלי ספק, ותשובת הרשע לומר אליו בעבור זה עשה ה' לי רמזה התורה במי שאינו יודע לשאול, מפני שהוא שייך גם כן לשאינו יודע לשאול, לפי שפי' הכתוב כך הוא, שאומר לשאינו יודע לשאול כי לי עשה הקדוש ברוך הוא היציאה בשביל המצות, ואם לא היתה המצוה זאת שרמז עליה בעבור זה לא עשה הקדוש ברוך הוא עמנו מה שעשה, ואמר עשה ה' לי, שהרי הבן שאינו יודע לשאול אין לו שום עסק במצות כלל, לא כמו התם כיון שנתן דעתו לשאול ושאל מה זאת והשאלה על הדבר הוא חצי חכמה, יש לתם חלק גם כן במצות, אבל שאינו יודע לשאול כיון שאין לו שום שייכות אל המצוה שהרי אינו שואל עליה, אם כן שפיר שייך אליו בעבור זה עשה ה' לי, אלא שדקדקו רבותינו ז"ל שעל כרחך התשובה הזאת נכתבה בשביל הרשע, דאי בשביל שאינו יודע לשאול כיון שעתה מגיד לו המצות כדכתיב והגדת לבנך ביום ההוא אם כן יהיה לו חלק במצוה, אף על גב שיש לומר שהתורה דברה בעת שלא ידע המצות, מכל מקום למה דברה תורה על זמן שלא ידע המצות ויותר היה לדבר על זמן שהוא מגיד לו המצות, ויש להשיב לו בעבור זה עשה ה' לנו והיה פירושו בעבור המצוה הזאת שאתה תהיה יודע עכשיו, עשה ה' והוציאנו ממצרים, אלא כדי שנדע התשובה להשיב לרשע שנשאר בכפירתו ואינו יוצא מן כפירתו ואין לו חלק כלל במצות, ואליו נשיב לי ולא לו, שאף על גב שאנו יודעין שיש להשיב לרשע כפי רשעתו לא היינו יודעין מה נשיב ולכך הוצרך לכתוב, והשתא הוי שפיר שכתוב אצל שאינו יודע לשאול. ועוד כי שאינו יודע לשאול לא נדע אם צדיק יהיה אם רשע יהיה, בשלמא התם כיון שנתן דעתו לשאול אם כן אינו רשע, כי אם היה רשע לא היה שואל כלל והיה מואס בה, אבל שאינו יודע לשאול שמא יהיה רשע, לכך הוא משיב לו ואם אתה תהיה רשע ולא תשגיח על מצות בוראך הנה אם היית שם לא היית נגאל, ומכל מקום ע"כ בשביל בן רשע נכתב שאם לא כן היה לנו לומר שהוא בחזקת כשרות ולא יהיה רשע כלל ולמה חושד אותו ברשע, אלא כדי שנדע להשיב לרשע. ומה שלא נכתב זה אצל הרשע, היינו מפני כי ברשע אינו זה מן שאלתו ולא זכרה התורה רק התשובה על שאלתו, אבל הדבר היוצא מן השאלה לא זכר שם, ובשביל כך אמר ואף אתה הקהה את שניו שהיא תשובה שאינו מן הענין השאלה, לכך נזכר בשאינו יודע לשאול ששם לא היה שאלה אבל הכל דברי המשיב כדכתיב והגדת לבנך וגו' ונזכר כל מה שיגיד אף שאינו מן ענין השאלה לכך כתב שם בעבור זה עשה ה' לי. ואלו הד' בנים נכתבו הרשע ושאינו יודע לשאול והתם בפרשת בא בשלש פרשיות זו אחר זו, כי תחלה יש להסיר דעת הכפירה קודם הכל, ואחר כך ללמד כל אחד לפי השגתו שכל זמן שיש כאן כפירה לא יבא להכיר האמת, ואח"כ נתן הדעת לשאינו יודע לשאול, ואחר כך לתם ומעלה אותו יותר בידיעה, ובפרשת ואתחנן לבן החכם שמעלה תמיד בידיעה. ובכלם נאמר בנך חוץ מן הרשע שנאמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם, כי בנך הוא מיוחד והחשוב, אבל הרשע אין מיוחד לכך נאמר דרך כללית והיה כי יאמרו אליכם בניכם, ונתבאר ענין הארבעה בנים: