ברטנורא על עירובין ב

משנה עירובין, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

עושין פסין לביראות - שברשות הרבים. לפי שהביראות רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכולים למלאות מהן ולהוציא לרשות הרבים, ועושין פסין שיהיו הפסין עושין [חלל] סביבות הבור רשות היחיד, וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו כולה או ראשה ורובה וישקנה:

דיומדין - שני עמודין. שכל עמוד מאלו הארבעה נראה כשנים. דיו בלשון יון שנים. וכשנועץ העמוד העשוי כשנים לפאת דרומית מערבית נמצא נוטה דופנו אחד למזרח ודופנו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום, וכשנותן ארבעתן לארבע הפאות נמצא לכל רוח שתי אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתיים:

וארבעה פשוטין - באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה. ובזמן שאין בין פס לפס מארבעה דיומדין [אלו] אלא עשר אמות או פחות מודה ר"מ דאין צריך לפסין פשוטין, ואם יש ביניהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מודה ר"י דצריך פשוטין, לא נחלקו אלא מעשר עד שלש עשרה אמה ושליש. דר"מ אומר צריך פשוטים ור"י אומר אין צריך. והלכה כר"י:

שתי רבקות של שלש שלש בקר - שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב ששה בקר עשר אמות, וזה הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי רבי מאיר, ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין:

רבקות - לשון עגל מרבק (שמואל א כח):

ר"י אומר של ארבע ארבע - הן י"ג אמה ושליש:

קשורות אבל לא מותרות - דלא תימא כעין קשורות ולא קשורות ממש, להכי תנא אבל לא מותרות, להחמיר ולמעט ריוח שבינתים:

אחת נכנסת ואחת יוצאת - רבקה אחת של בקר נכנסת ורבקה אחת יוצאת, ויש יותר רוחב משאילו היו שתיהן יוצאות או שתיהן. נכנסות. וזו קולא היא דלא בעינן מצומצמות כל כך :

(ב)

מותר להקריב לבאר - הפסין, ולעשות היקף קצר. ובלבד שיהא משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה שהן שתי אמות, אבל בציר מהכי לא שמא ימשך אחר פרתו ויוציא הדלי חוץ למחיצה:

מותר להרחיק כל שהוא - לעשות היקף גדול כמו שלבו חפץ:

ובלבד שירבה בפסין - דכל מה שמרחיק מן הבור מרבה בריוח שבין הפסין, וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט [ובין פשוט לדיומד] יותר מי"ג אמה ושליש, כדברי רבי יהודה שהלכה כמותו:

(ג)

רבי יהודה אומר עד בית סאתים - לא יעשה היקף גדול לבאר אלא עד בית סאתים:

לגינה ולקרפף - שאין הקיפן לדירה:

קרפף - היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר:

דיר - של בהמות שעושין בשדות היום כאן ולמחר כאן כדי לזבלה בגללי בהמה:

סחר - [היקף מחיצה] לבהמות בעיר. ואית דגרסי סהר, בית האסורים:

חצר - מקום מגולה שלפני הבתים:

מוקצה - רחבה שאחורי הבתים , דכל הני הקיפן לדירה הוא . והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויות לשתיית אדם תשמיש מעלייתא הוא:

ומותר להרחיק כל שהוא - כלומר כשם שכל אלו שהוקפו לדירה אפילו גדולים עד י' כורים מותר לטלטל בהם, כך מותר להרחיק ההיקף של פסי ביראות כל מה שלבו חפץ, וכן הלכה:

(ד)

אם היתה דרך הרבים - דרך שרבים בוקעים בה מפסקת בין הפסים, יסלקנה לצדדים מחוץ לפסים שלא יהיו הרבים מהלכים בין הפסים, דמשוו לה כרשות הרבים ומבטלים המחיצה. ואין הלכה כר"י:

בור הרבים - אי פסקי מיא מדכרי אהדדי, שלא התירו פסי ביראות אלא שיהיו מים מצויין לבהמות עולי רגלים, וכל זמן שאין שם מים אין לפסין תורת מחיצה:

באר היחיד - נמי שרי, דבאר מים חיים הן והא לא פסקי מיא:

לבאר הרבים - דאיכא תרתי למעליותא. וכן הלכה. ואין מותר למלאות מים ולהוציא מן הבאר על ידי פסי ביראות אלא כדי להשקות בהמתן של עולי רגלים ובא"י בלבד. אבל להוציא מים כדי לשתות האדם עצמו אסור , אלא יורד לבור ושותה או עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

(ה)

ועוד א"ר יהודה בן בבא - משום דאמר חדא לחומרא גבי פסין, דאמר אין עושין אותן אלא לבאר הרבים. והשתא קאמר חומרא אחריתא דאף במוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים, משום הכי תנא ועוד:

שומירה - סוכת שומרים. דאע"ג דהוקף לדירה, בית סאתים הוא דשרי, טפי לא:

סמוכה לעיר - דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכמוקף לדירה דמי:

ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים - ולא יותר. ות"ק נמי דלעיל דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף ולגינה אבל אם היה דיר או סהר או חצר וכו' כר' עקיבא קאמר, דהיכא דאיכא בית דירה אפילו טובא נמי, וכשלא הוקף לדירה בית סאתים. ומאי בינייהו, אמרינן בגמ' דאיכא בינייהו דבר מועט שבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים, ות"ק שרי בבית סאתים שלמים, ולר"ע ע' אמה ושיריים על ע' אמה ושיריים ותו לא. וכיצד ידענו דבית סאתים יותר על ע' אמה ושיריים רבועים, דהא אמרינן בגמרא וכמה הן סאתים כחצר המשכן, וחצר המשכן כתיב ביה (שמות כז) אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים ודרשינן מאי חמשים בחמשים, אמרה תורה טול חמשים שארכו יתר על רחבו וסבב נ' הנותרים לשיעור שבת, דהוו להו ע' אמה וד' טפחים מרובעים. כיצד, עשה מהם ה' רצועות של עשר אמה רוחב ואורכן חמשים, תן אחת למזרחה ואחת למערבה, הרי רחבה ע' וארכה נ', שים אחת לדרום ואחת לצפון הרי שבעים על שבעים אלא שהקרנות פגומים לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת, טול מן הרצועה החמישית ארבע חתיכות של עשר [על עשר] ושים לארבע קרנות ונתמלאו, טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים [על ששים טפחים] ועשה אותם רצועות של שני טפחים, הרי שלשים רצועות אורך כל אחת עשר אמות, שהן שלש מאות אמה, תן שבעים לכל רוח הרי שבעים [אמות] וד' טפחים, על שבעים אמות וד' טפחים אלא שהקרנות פגומים טפחיים על טפחיים, ונשארו בידך כ' אמה טול מהם ח' טפחים ושים לקרנות ונתמלאו, ונשארו בידך י"ח אמות וד' טפחים אורך ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט, שאם באת לחלקן ולהקיף אין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע דהא בעי למעבד מינה רצועות של רפ"ג [אמות] אורך להקיף הד' רוחות. כך מצאתי פירוש שטה זו בפירושי רש"י ונכון הוא. והרמב"ם בקש חשבונות רבים ולא ירדתי לסוף דעתו . ובמה שאמר רבי עקיבא אפילו אין בה אחד מאלו מטלטלים בתוכה, הלכתא כותיה. אבל במאי דפליג אחכמים דאמרו לו דלעיל וסבר דשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא, בהא הלכה כחכמים. דבבית סאתים כחצר המשכן שרי, שהוא דבר מועט יותר על ע' אמה ושיריים רבועים:

אם היתה ארכה יותר על רחבה - ואע"ג דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים, אין מטלטלין, דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה. והלכה כר' יוסי דפליג אדרבי אליעזר ולא בעי מרובעות:

(ו)

אפילו היא כבית כור - אפלוגתא דלעיל קאי אגינה וקרפף:

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ולמחר בטל רשות חצרו לחביריו, שהיה אוסר עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, שהחצר ברשות כולן וחלקו אוסר עליה. הואיל ובטל רשות חצרו בטל אף רשות ביתו, אע"פ שלא פירש ונעשה אורח אצלם לפיכך אף ביתו מותר להם. אבל אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר, אע"פ שהוא מותר להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כשאר כל אדם הנכנס לבית חברו שמותר לו להוציא מבית חברו לחצר, דהא רשותא דחד הוא, מ"מ מביתו אסור הוא להוציא. ולא אמרינן כיון דבטל להו רשות ביתו הרי ביתו כבתיהם, דבשעה שמוציא מביתו לחצר חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהן, כדתנן בהדר עם העובד כוכבים, מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר:

שיוצאים בעקרבנין בפסח - משום מרור. ועקרבנין ירק שעליו שלו דומות לעקרב. ואני שמעתי סיב הגדל סביבות הדקל:

ובקשתי לי חבר - לג' דברים הללו אם שמע מפיו, ולא מצאתי. ואין הלכה כאחד מהן. דגבי גינה וקרפף לא שרי טפי מבית סאתים. ואנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ובטל רשותו ולא בטל ביתו אף להם אסור ביתו, אבל מבתיהם לחצר מותר. ועקרבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח: