ברטנורא על עירובין א

משנה עירובין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מבוי - שאינו רחב שש עשרה אמה אעפ"י שהוא פתוח משני ראשיו לרה"ר, אי נמי רחב שש עשרה אמה ואינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו אחד סתום. ומן התורה שרי לטלטולי ביה בלא שום תקון , ורבנן הוא דגזור עליה דלמא אתי לטלטולי ברשות הרבים גמור, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה דתיהוי ליה הכירא. ואם הניח את הקורה למעלה מעשרים אמה ימעט, כלומר ישפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים, דלמעלה מעשרים לא שלטא בה עינא. ואם יש בקורה [זו] אמלתרא פירוש ציורים ופתוחים, אפילו למעלה מעשרים אמה א"צ למעט, שע"י אותם הציורים שלטא בה עינא:

רבי יהודה אומר א"צ - דטעמא דקורה לאו משום הכירא אלא משום מחיצה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכיון שכן הוא מה לי בתוך עשרים מה לי למעלה מעשרים. ואין הלכה כר"י:

והרחב מעשר אמות ימעט - דטפי מעשר אמות לא מקרי פתח אלא פרצה , ואנן פתח בעינן, הלכך ימעט רוחב כניסתו ויעמידנו על עשר או על פחות:

ואם יש לו צורת פתח - בכל מקום שאמרו חכמים צורת פתח הוא אפילו קנה מכאן וקנה מכאן גבוהים עשרה טפחים או יותר וקנה על גביהן ואע"פ שאינו נוגע בהן ואע"פ שגבוה מהן יותר משלשה טפחים. וכל האמות השנויות במשנה זו ובכל עירובין וסוכה וכלאים, הם אמה בת ששה טפחים, וכל טפח ארבע אצבעות בגודל, אלא שפעמים צריך למדוד בטפח עצב, כלומר שלא ישים ריוח באצבעות הגודל בין זו לזו אלא יהיו מצומצמות ונוגעות זו בזו, ופעמים צריך ליתן ריוח בין גודל לגודל שלא יהיו נוגעים זה בזה, וזהו הנקרא טפח שוחק. כיצד, בזמן שהמדידה בטפח עצב היא לחומרא, כגון מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, וסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, מודדים בטפח עצב. ובזמן שהמדידה בטפח שוחק הוא לחומרא, כגון מבוי אין גבהו פחות מעשרה טפחים, סוכה אין גבהה פחות מעשרה טפחים, מודדין בטפח שוחק, וכן לעולם:

(ב)

הכשר מבוי - הכנתו והזמנתו של מבוי לטלטל בתוכו ע"י שתופי מבואות:

ב"ש אומרים לחי וקורה - שניהן צריך דסבירא להו מן התורה ד' מחיצות שלימות בעינן ואתאי הלכה למשה מסיני ואוקימתא לרביעית אלחי וקורה:

ובה"א או לחי או קורה - דמן התורה ג' מחיצות [שלימות] בעינן ותו לא ואתאי הלכה למשה מסיני להוסיף הרביעית, או בלחי משהו או בקורה להיכר מחיצה. ומבוי דאיירי ביה הכא הוא מבוי סתום מג' רוחותיו ורוח רביעית פתוחה לרה"ר, וארכו יותר על רחבו, דאי ארכו כרחבו הוי כחצר שנפרצה הפתוחה לרה"ר, וצריך פס ארבעה ומשהו או שני פסין של כל שהן. וכן חצר שנפרצה לרה"ר וארכה יותר על רחבה נדונה כמבוי ונתרת בלחי או קורה. ומבוי שהוכשר בלחי חלוק ממבוי שהוכשר בקורה, דאילו מבוי שהוכשר בלחי הוי כאילו יש לו ארבע מחיצות והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב, ומבוי שהוכשר בקורה אע"פ שמותר לטלטל בתוכו על ידי שתוף לא הוי כרשות היחיד גמורה והזורק מרשות הרבים לתוכו פטור, דקיי"ל קורה משום הכירא, ולחי משום מחיצה:

רבי אליעזר אומר לחיים - כב"ש ס"ל ובעי לחי מכאן ומכאן. ואין הלכה כר"א:

אמר תלמיד אחד - הוא רבי מאיר:

שהוא פחות מארבע אמות - רוחב פתחו:

אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו - ות"ק נמי הכי קאמר דלא מפליג בין רחב לקצר. ומפרש תלמודא דאיכא בינייהו מבוי שיש ברוחב פתחו פחות מד' טפחים, דחד מינייהו סבר אין צריך לא לחי ולא קורה, ואידך סבר צריך לחי או קורה, ולא הוברר מתוך דבריהם הי מינייהו סבר צריך והי מינייהו סבר א"צ:

(ג)

רחבה כדי לקבל אריח - שתהא ראויה לבנות עליה בנין לקביעות:

והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים - נמצא אריח טפח ומחצה רוחב:

דיה לקורה ברוחב טפח - הכי קאמר, כיון שהקורה רחבה טפח, אותו חצי טפח הנותר, שהאריח רחב טפח ומחצה, יכול למרח בטיט אצבע מכאן ואצבע מכאן, וע"י כן תהיה רחבה לקבל אריח, והכי מפרש לה בגמרא:

(ד)

בריאה לקבל אריח - חזקה לסבול כובד האריח שלא תשבר. וכן הלכה:

(ה)

היתה של קש ושל קנים כו' - ר' יהודה קאמר לה , ולית הלכתא כוותיה:

עקומה - שאין אריח יכול לנוח עליה, וכן עגולה אין אריח נח בה:

אם יש בהקיפה - כלומר ואיזו היא מדת העגולה להכשיר, כל שיש בהקיפה שלשה טפחים, שצריכה חוט שלשה טפחים להקיפה סביב, בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק, שכן מצינו בים שעשה שלמה (דה ב ד) עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב, אלמא לכל אמה רוחב בעגול איכא שלש אמות היקף:

(ו)

לחיים שאמרו - לחיים שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים, דלרבי אליעזר תרתי בעינן ולרבנן חדא, זהו שיעורן:

גבהן עשרה טפחים - כשיעור גובה המבוי דאין גבהו פחות מעשרה טפחים . ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גבוה עשרה טפחים:

ורבי יוסי אומר רחבן שלשה - דבעי דבר חשוב במחיצה . ואין הלכה כר"י:

(ז)

רבי יוסי אוסר - דחיישינן שמא תמות ולא הוי גבוהה עשרה ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה:

ומטמא משום גולל - אם עשאן גולל לקבר מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאהל המת, אפילו ניטל משם דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן לרבות גולל ודופק. גולל הוא כסוי הקבר:

ור"מ מטהר - טעמא דר"מ משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה . ואינה הלכה:

ורבי יוסי הגלילי פוסל - דכתיב (דברים כד) וכתב לה ספר, מה ספר אין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ורבנן אי כתיב וכתב לה בספר כדקאמרת, השתא דכתיב וכתב לה ספר לספור דברים הוא דאתא. והלכה כת"ק. [ואם כתב] לה גט בקרן של פרה ונתן לה את הפרה, דהשתא אינו צריך קציצה לאחר שנכתב, כשר. אבל אם לא נתן לה את הפרה אלא את הקרן, כיון שצריך קציצה, לא מגרשה ביה :

(ח)

ולא יהיה פרצות יתרות על הבנין - ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר, אם הפרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, ואף כנגד העומד אסור:

כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת - ובלבד שיהא העומד רב עליה. אי נמי פרוץ כעומד, הוי מחיצה ואף כנגד הפרוץ מותר :

יתר מכאן אסור - אפילו פרצה אחת יותר מעשר אוסרת כל ההיקף ואפילו העומד מרובה, דלא עבדי אינשי פתח יותר מעשר והוי פרצה. ודוקא דאין לה צורת פתח, אבל אית לה צורת פתח אפילו יותר מעשר הוי פתח:

(ט)

מקיפין שלשה חבלים - אשיירא שחנתה בבקעה קאי:

זה למעלה מזה - ע"ג יתדות סביב, מן החבל התחתון לקרקע פחות מג' והרי כאילו כולו עומד דכל פחות מג' כלבוד דמי, וממנו לאמצעי פחות משלשה הרי עומד ששה טפחים פחות שני משהויין בשני האוירין, ומאמצעי לעליון פחות משלשה הרי תשעה טפחים עומד בשלשה האוירין פחות שלשה משהויין:

שיעור עובי החבלים יותר על טפח - שלשה משהויין, כדי שיהא בין הכל עשרה טפחים:

(י)

מקיפים בקנים - נעוצים ועומדים, וזו היא מחיצת שתי, אבל של חבלים הויא מחיצה של עירב:

בשיירא דברו - הקילו אצלן שאין צריכים אלא או שתי כגון קנים או ערב כגון חבלים, אבל ליחיד לא הקילו אלא עד שיהיה בה שתי וערב. ושלשה בני אדם הרי הן כשיירא:

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב כו' - ר' יוסי ב"ר יהודה פליג עליה דאבוה, וקאמר אפילו לשיירא בעי שתי וערב:

אחד משני דברים - או שתי או ערב ואיכא. בין רבנן קמאי לרבנן בתראי דרבנן קמאי לא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא, בדרך, הואיל ואינו יכול לעשות מחיצה ראויה, ולא בישוב, ורבנן בתראי אמרי אחד משני דברים בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב, והלכתא כותייהו. אלא שאדם אחד או שנים ששבתו במדבר אין יכולים לעשות מחיצה גדולה יותר מבית סאתים שהוא מאה אמה אורך על חמשים רוחב כחצר המשכן, ושלשה בני אדם או יותר הן שיירא ויכולים לעשות מחיצה גדולה ואפילו כמה מילין כפי מה שצריך להם ולכלי תשמישם ולבהמתם, ובלבד שלא ישאר מקום פנוי בתוך המחיצה יותר מבית סאתים:

פטרו במחנה - ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות:

מביאין עצים - ואין חוששים משום גזל, ואפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילות:

ופטורים מרחיצת ידים - שלפני הסעודה, אבל במים שלאחר הסעודה חייבים. הואיל ונתקנו מחמת הסכנה של מלח סדומית המסמא את העינים, חמירא סכנתא מאיסורא:

ומדמאי - שאין צריכין להפריש תרומת מעשר של דמאי, כגון אם לקחו תבואה מעם הארץ:

ומלערב - עירובי חצרות, כגון מאהל לאהל במחנה מוקף מחיצות. אבל עירובי תחומין צריכין לערב :