ברטנורא על עדיות ה

(א)

רבי יהודה אומר - דם נבילות בית שמאי מטהרין. לגמרי, דלא חשיב כנבילה:

ביצת נבילה - כגון שנתנבלה בשחיטה. ונמצאו בה ביצים לאחר שחיטה:

אם כיוצא בה נמכרת בשוק - שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק:

ואם לאו - שאינה נגמרת:

אמורה - דכבני מעיה היא חשובה:

דם נכרית בית שמאי מטהרים - דכתיב בפרשת זב (ויקרא טו) דברו אל בני ישראל, בני ישראל מטמאים בזיבה ואין הנכרים מטמאים בזיבה, ורבנן גזור עלייהו שיהיו כזבים לכל דבריהן. בית שמאי מברי, כי גזור רבנן ברוקה ומימי רגליה שהן מצויין תדיר, אבל דם הזיבה שאין מצוי כל כך לא גזרו בה רבנן, עבדו רבנן היכרא ולא טמאו דם זיבה של נכרית כדי שידעו דטומאת הנכרי דרבנן היא, כי היכי דלא נשרפו עלה תרומה וקדשים:

כרוקה וכמימי רגליה - דם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, דהיינו לח ולא יבש. וזו ההיכרא בלבד עשו לה, שאם היתה טומאה דאורייתא היה הדם מטמא לח ויבש, עכשיו שאין מטמא אלא לח מכירים דטומאה דרבנן היא:

ודם טהרה של מצורעת - דם טוהר שראתה המצורעת שילדה, לאחר שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:

בטובה - שהאוכל מחזיק טובה לבעל הפירות שהאכילהו מפירותיו:

ושלא בטובה - שאינו מחזיק לו טובה:

אין אוכלים בטובה - שאסור להחזיק טובה לבעלים, דרחמנא אפקרינהו:

החמת - כמין נאד של עור שניקב וצררו:

צרורה עומדת - אינה מקבלת טומאה אלא אם כן היא צרורה, כלומר שהיתה קשורה ונקמט העור ונתקשה על המקום הצרור עד שהוא עומד מאליו ומחזיק מה שמשימין בתוכו:

אע"פ שאינה צרורה - שלא נקמט העור מאליו ולא נתקשה על מקום הקשר, הואיל וקשרו ומחזיק, הרי זה מקבל טומאה:

(ב)

העוף עולה עם הגבינה - שאין איסורו אלא מדברי סופרים:

לא עולה - גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח, דהוא אסור מן התורה דהיינו מבשל:

ובית הלל אומרים אין תורמין - מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום מן הזיתים ומן השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים, דכתיב (במדבר יח) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור:

הזורע ארבע אמות בכרם - שהוא השיעור שצריך אדם להרחיק הזרע מן הכרם, והזורע בתוך שיעור זה קידש שורה אחת של כרם, כדכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה וגו' ותבואת הכרם. וסבירא להו לבית שמאי דשורה אחת קרויה כרם. ובית הלל סברי דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, וכי קאמר רחמנא דתבואת הכרם קדשה, שתי שורות של כרם קאמר:

המעיסה - קמח שנתנוהו על גבי מים רותחים ומתבשל ומתעבה שם. בית שמאי פוטרים מחלה. ובית הלל מחייבים. ופסק הלכה בזה כתבנו בריש חלה:

חרדלית - כמו הר דלית. זרם מים הבא מדליו של הר, כלומר מגובה ההר. ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי. ובית הלל אומרים אין מטבילין עד שיהו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:

כפורש מן הקבר - וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית להלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד ארבעה עשר וטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי היה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב:

(ג)

קהלת אינו מטמא את הידים - מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה:

מטמא את הידים - דסברי אף קהלת ברוח הקודש נאמרה, הלכך מטמא את הידים כשאר כתבי הקודש:

שעשו מצותן - לאחר שהזו אותם על הטמא וטהר בהם, אם נטפו מגופו על גבי אדם או על גבי כלים:

הקצח - זרע שחור שקורין לו נייל"ו בלע"ז . ורגילים לתת אותו בלחם, שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב:

בית שמאי מטהרין - דלא חשיב אוכל:

ובית הלל מטמאין - כיון דרגילין לתת אותו באוכלים חשיב אוכל:

וכן למעשרות - כמו שנחלקו בטומאה כן נחלקו למעשרות, שהמטמאו טומאת אוכלים מחייבו במעשרות:

(ד)

דם יולדת - ששהתה שבוע לזכר ושבועיים לנקבה ולא טבלה:

בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה - שמטמאים לחים ואין מטמאים יבשים, אף דמה מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואינו חשיב כדם נדה שמטמא לח ויבש:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש - כל זמן שלא טבלה כדם נדה הוא חשב, ואע"פ שהוא בתוך ימי טוהר:

ומודים ביולדת בזוב - שצריכה לספור שבעה ימים נקיימ כדין כל שאר זבות, שאם לא ספרה ולא טבלה וראתה דם בתוך ימי טוהר, שהוא מטמא לח ויבש, דדם זיבה הוא חשיב כל זמן שלא ספרה ולא טבלה:

(ה)

חולצות ולא מתיבמות - דכיון דתרוייהו זקוקין להאי ולהאי, קמא דמיבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו:

משום בית שמאי יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו - בגמרא ביבמות פרק ד' אחין מפכינן לה, ב"ש אומרים יוציאו וב"ה אומרים יקיימו. וכן הלכה שאם קדמו וכנסו יקיימו:

(ו)

שער פקודה - לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה, כגון שהיתה בו בהרת ובה שער לבן, הלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו, ואח"כ חזרה הבהרת. עקביא בן מהללאל מטמא, כיון שנהפך שער לבן בבהרת אע"פ שזו הבהרת שהיא עכשיו אינה אותה שהפכה אותו לשער לבן, טמא:

וחכמים מטהרין - דכתיב (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן, שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה:

ודם הירוק - עקביא בן מהללאל מטמא, דסבר כקרן כרכום היה שהוא מן הדמים הטמאים אלא שלקה:

היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר - הצמר שנשר מן הבכור בעל מום, היה מתירו בהנאה לכהן:

וחכמים אומרים - דאי שריית ליה צמר הנושר מחיים, אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה, ואתו בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה, דכתיב (דברים יב) תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה וכו'. ועקביא שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה, מהני נמי לצמר התלוש ומונח בחלון:

אין משקין - מי סוטה:

לא את הגיורת ולא את המשוחררת - דכתיב (במדבר ה) לאלה ולשבועה בתוך עמך, פרט לאלו שאינן בתוך עמם:

דוגמא השקוה - מפני שהיו דוגמתה, כלומר גרים כמותה לפיכך השקוה, ולא מן הדין. פירוש אחר, דוגמא השקוה, עשו דוגמא ודמיון והראו לה כאילו משקים אותה מי המרים, אבל לא השקוה :

ונדוהו - לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון:

שאין עזרה ננעלת - בערבי פסחים כשנכנסים לשחוט פסחיהם. דאמרינן נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', וכן בכת שניה וכן בכת שלישית, לא היה נמצא בכל העזרה מוכתר בענוה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:

שפקפק - שזלזל :

מוקלים את ארונו - לאו דוקא סוקלים, אלא מניחים אבן בלבד להיכר שחביריו היו בדילים ממנו:

(ז)

בארבעה דברים - שער פקודה ודם הירוק ושער בכור התלוש והשקאת גיורת ומשוחררת:

מוטב להניח דברי היחיד - משום דהוא נמי מרבים קבל והוו דבריו כדברי רבים, משום הכי קאמר מוטב להניח וכו'. דאי לאו הכי מאי מוטב דקאמר, והלא דאורייתא היא, דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות, וחייב להניח דברי היחיד בעל כרחו. אלא טעמא דאמר מוטב ולא אמר חייב, משום דאף הוא מרבים קבל כדפרישית. ואין הלכה כעקביא בן מהללאל בכל ארבעה דברים הללו: