ברטנורא על מקוואות ה

משנה מקוואות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מעין שהעבירו על גבי השוקת - שהוא כלי. ולא שוקת שבסלע:

פסול - להטביל במים שבתוך השוקת ובמים שיוצאים ועוברים מן השוקת לחוץ, הואיל ומי המעין כולם שופכים לתוך השוקת. אבל אם מי המעין עוברים על שפת השוקת כל שהוא, אף על פי שמקצתם עוברים בתוך השוקת, כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה, דמעין מטהר בכל שהוא:

והפסיקו - שאין מי הבריכה מחוברין למעין:

הרי הוא כמקוה - ואין מטהר בכל שהוא, עד שיהא שם ארבעים סאה :

חזר והמשיכו - שחיבר מי המעין לבריכה:

פסול לזבים - דכבר פסק חיותן. וזבים ומצורעים ומי חטאת כתיב בהו מים חיים:

(ב)

העבירו על גבי כלים - שהעביר המעין על דופני הכלי מבחוץ :

הרי הוא כמו שהיה - לטהר בזוחלים ובכל שהוא:

הרי הוא כמקוה - דבעי ארבעים סאה ובאשבורן:

ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל - גזירה שמא יטביל בכלים . והלכה כר' יוסי:

(ג)

שהוא מושך כנדל - שמימיו זוחלים במקומות הרבה, כשרץ זה שמרבה רגלים, וקורין לו בלע"ז צנטופיד"י:

ריבה עליו - מים שאובים, עד שנמשכו ונתגדלו המקומות שמימיו זוחלים שם:

הרי הוא כמו שהיה - המקומות הללו מטהרים בזוחלים ובכל שהוא כמו שהיו בתחילה:

היה המעין עומד - ולא היו מימיו נזחלים, וריבה עליו מים שאובים ונתגדל המעין עד שמימיו נזחלים אילך ואילך מחמת המים שאובין:

שוה וכו' למעין - המקומות הללו שהמים נזחלים בהם, שוין למעין שמטהרים בכל שהן, ושוים למקוה שאין מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. פירוש אחר, ריבה עליו והמשיכו, הרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין ההוא והגדילן , הרי הוא כמות שהיה, דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן, שם מטהר בזוחלין, ומן הצדדים אין מטהר אלא באשבורן. אבל אם לא היו מימיו זוחלים אלא עומדים, וריבה עליו, שהרחיב מקום עמידתן, והמשיכם, שעשה מקום עמידתן זוחלין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ואין מטהר בזוחלין, מאחר דעיקר מקום המעין אינן זוחלין:

(ד)

הים הגדול כמקוה - לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול, דביה משתעי קרא במעשה בראשית, ששם נקוו כל מימי בראשית:

ולא נאמר ימים - בלשון רבים, אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו:

רבי יוסי אומר כל הימים - וים הגדול נמי תורת מעין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכים וזוחלין עליהם. אבל פסולין הן לתורת מים חיים, שהכתוב קראן מקוה. והלכה כר' יוסי:

(ה)

הזוחלין - כגון נהרות שהן זוחלין, הרי הן כמעין ומטהרין בזוחלין ובכל שהן:

והנוטפים - כגון מי גשמים:

כמקוה - לטהר בארבעים סאה ובאשבורן:

שהם כשרים - כזוחלין. הואיל ונוטפין מועטים. ואפילו במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימים להם :

ונוטפין שעשאן זוחלין - כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין :

סומך אפילו מקל - או קנה, או זב או זבה סומכין ביד או ברגל, וסותמין מקום יציאת המים עד שיעמדו המים במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל:

כל דבר שהוא מקבל טומאה - לא מיבעיא זב וזבה שהן טמאין, שאינן יכולים לסתום מקום יציאת המים בידיהם או ברגליהם כדי להעמיד המים ולעשותן אשבורן, אלא אפילו טהור גמור, הואיל והוא מקבל טומאה:

אין מזחילין בו - כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כדי שיעשה אשבורן ויוכל לטבול בו. וטעמא דרבי יוסי, דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן תהא על ידי טהרה. והלכה כרבי יוסי:

(ו)

גל שנתלש - מן הים שהולך וסוער:

ונפל על האדם ועל הכלים טהורים - לחולין בלבד, דחולין לא בעו כונה. אבל למעשר שני ולתרומה, לא טהר הטובל עד שיכוין:

טובלין - איש ואשה:

ומטבילין - כלים או ידים במקום שצריך טבילת ידים, כגון לקודש דלא סגי בנטילה:

חריצין - רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

נעיצין - קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה:

פרסת חמור - והוא הדין פרסת כל בהמה:

המעורבת בבקעה - גומא שנעשית בקרקע על ידי פרסת רגל של בהמה ונתקבצו בה מים, והיא מעורבת למקוה של ארבעים סאה על יד נקב כשפופרת הנוד, מטבילין בה:

חרדלית - כמו הר דלית זרם מים הבאים מדליו של הר, פירוש מגובה ההר ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי ובית הלל אומרים אי מטבילין. עד שיהיו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:

שגודר כלים וטובל בהם - עושה מחיצה בכלים כדי שיעכבו הילוך המים ולא יהיו זוחלין, וטובל באותן המים שבתוך מחיצת הכלים שהן כמי מקוה וכלים שגדר בהן לא הוטבלו. לפי שלא הוטבל כל הכלי במים שבתוך המחיצה, כי אם הצד שכלפי החרדלית ולא צד שכלפי חוץ. ואי קשיא, והא אמר ר יוסי לעיל כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והיכי פליג אבית הלל שמודים שגודר כלים וטובל בהן. יש לומר, דהאי ומודים אסיפא קאי, דאמר וכלים שגדר בהן לא הוטבלו, והכי קאמר, מודים בית שמאי לבית הלל שהגודר כלים וטבל בהן, כלים שגדר בהן לא הוטבלו. אבל בית הלל לעולם סברי שאין גודר כלים וטובל בהן, כר' יוסי דאמר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. והכי משמע בתוספתא: