ברטנורא על ידיים א

משנה ידיים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מי רביעית - מים שיש בהן שיעור רביעית הלוג, שהוא ביצה ומחצה:

נותנים לידים לאחד אף לשנים - לחד בעינן מתחילה רביעית. אף לשנים, אם היה בו מתחילה רביעית ונטל הראשון ואח"כ השני, אע"ג דלא היה רביעית גבי השני, שפיר דמי, הואיל ומשיירי טהרה אתו. ורמב"ם פירש, דדוקא מים שניים הוא דלא בעינן רביעית לכל חד וחד, הואיל וכבר נטהרו ידיו משטיפה ראשונה, אבל במים ראשונים, אין פחות מרביעית לכל אחד. ורבותי לא פירשו כן:

מחצית לוג לשלשה או לארבעה - לפום שיעורא דרביעית לשנים, היה די ברביעית ומחצה לשלשה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, שכל אחד מצמצם במים מפני חבירו. ומיהו אי איכא רביעית ומחצה, ונטל הראשון מהם חצי רביעית, הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים, דאפילו בתחילה סגי לשנים ברביעית, כל שכן השתא דאתו משיירי טהרה. וכי לא מהני הכא, הני מילי היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית :

ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית - שיהיה בכלי בשעה שהאחרון נוטל את ידיו, רביעית. ואין הלכה כר' יוסי:

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים - דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק, ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת אע"ג דידיו טהורות, אם קינח אותם במפה, מכל מקום אם חוזר ונוגע במים שעל המפה, ידיו טמאות , ואם נגע בהן ככר של תרומה, נטמא, ולכך אורחיה דעביד שטיפה אחרת במים שניים לטהר המים הראשונים שעל גבי ידיו. והשתא קאמר דאם נתן המים שניים ולא הגיעו לפרק, יכול להוסיף עליהם ולשפוך מים במקום שלא שפך שם תחילה, ויטהרו המים הראשונים שעל גבי ידיו. אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק, אינו יכול להוסיף , אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק:

(ב)

בכלי גללים - כלים עשויין מגללי הבקר. דלא חשיבי כלים לענין טומאה:

לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ - משום דשברי כלים נינהו:

ולא במגופת החבית - דלאו להשתמש בתוכה עבידא אלא כיסוי לחבית:

בחפניו - שלא ימלא חפניו מים וישפוך על ידי חבירו:

שאין ממלאים - מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת של אפר פרה. דכלי בעינן, דכתיב (במדבר יט יז) מים חיים אל כלי:

ואין מקדשים - נתינת האפר על גבי המים:

ואין מזין - שטובל האזוב בכלי כדי להזות:

צמיד פתיל - שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באוהל המת, אין מצילין על מה שבתוכן:

שאין מצילין - כמו ואין מצילין. ודוגמתו בפרק קמא דביצה, שאפר כירה מוכן הוא. ופירשו בגמרא, הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא:

מיד כלי חרס - אם נפל שרץ בתוך כלי חרס, נטמא כל מה שבאוירו, חוץ מכלים ואדם שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל, אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין אדם וכלים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואם שברי כלים נתונים בתנור של חרס ושרץ בתנור, אין השברים מצילין על האוכלים שבתוכן:

(ג)

שנפסלו משתיית הבהמה - כגון מחמת סרחון. אבל שנפסלו מחמת טיט, אפילו בקרקע פסולים:

בכלים פסולים - דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה: בקרקע כשרים, להטביל הידים! (ט)

' - דהא מקוה נינהו וכל גופו טובל בהן, ידיו לא כל שכן: קומוס גומ"א בלע"ז:

וקנקנתום - ודריאול"י. ומזהיר כעין זכוכית:

עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין - משום דבטלן ונשתנו מתורת מים:

אפילו נתכוין לשרות בזה - בתמיהה, וכי אפילו נתכוין לשרות פתו במקום אחד ונפל במקום אחר יהיו פסולים , והלא לא נתכוין ולא בטלם, אלא ודאי כשרים הם. ואין הלכה כר' שמעון התמני:

(ד)

או שמיחה בהן את המדות - לחלוחית שנדבקה בהן, ואינה יוצאה אלא בדוחק. להכי תני לשון מיחוי, כמו מיחוי קרביו דתנן בפסחים פרק אלו דברים [דף ס"ח]:

פוסל בחדשים - דאע"פ שהם נקיים, אין רגילות להשתמש בהם עד שידיחום תחילה. ואין הלכה כר' יוסי:

(ה)

גלוסקין - ככרות לחם נקי וטהור:

ואם הדיח בהן ידיו - וטח את הגלוסקין בידו:

כשרים - המים שבכלי לנטילה. שלא נעשית מלאכה במים שבכלי, אלא במים. שלקח בחפניו:

מניח חבית בין ברכיו - וברכיו מסייעין לשפוך, והיינו כח גברא, ומשום הכי לא פליג ר' יוסי בהא:

ומטה חבית על צדה - ואפילו הלך וישב לו אח"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו, מחמת הטייתו הוא, וחשיב כח גברא:

והקוף - חיה ששמה מונא בלע"ז. ויש לה ידים כידי אדם:

נוטל לידים - דכח נותן בעינן, כח אדם לא בעינן:

ר' יוסי פוסל בשני אלו - בקוף, ובמטה חבית על צדה. בקוף, משום דבעינן כח אדם וליכא. ומטה חבית על צדה, לאו כח גברא חשיב ליה. ואין הלכה כר' יוסי: