משנה ידיים א ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידיים · פרק א · משנה ה | >>

המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין, פסולים.

וכשהוא מדיח את ידיו בהן, כשרים.

הכל כשרים ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן.

מניח חבית בין ברכיו ונוטל.

מטה חבית על צדה ונוטל.

והקוף נוטל לידים.

רבי יוסי פוסל בשני אלו.

המים -

שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין - פסולין.
ושהוא מדיח את ידיו בהן - כשרין.
הכל כשרין ליתן לידים - אפילו חירש שוטה וקטן.
ומניח חבית בין ברכיו - ונוטל.
מטה החבית על צידה - ונוטל.
והקוף - נוטל לידים.
רבי יוסי - פוסל בשני אלו.

אלו גלוסקין כמו כעכין וכיוצא בהם שעושין מעיסה טובה עשויה בטוב, ובתלמוד (פסחים דף ו:) "שמא ימצא גלוסקין יפיפיה".

וכשמכניס העיסה הזאת במים כדי שימשחה במים ההם פוסל לפי שהעיסה משנה אותם, וגם כן נעשה בה מלאכה. אמנם המים אשר רחץ בו ידו בעת שילוש העיסה ויקח בחפניו מן המים אינו פוסל לפי שידו לא תשנה המים, והמלאכה אינה נעשית אלא במים אשר עלו בידו ולא במים אשר נשארו בכלי.

והקוף - בערב "אל-קרק", והוא אשר קורין אותו במצרים "אל נסנאס" בלשון ערב.

אמר רבי יוסי, שהוא פסול כששפך המים על היד, וכן אינו ראוי שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים, ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותו עד שנשפכו המים על ידו כאשר נטל ידיו.

ואין הלכה כרבי יוסי:

מטביל בהן הגלוסקין. היינו קיטוף דפרק כל שעה (דף לו.) דאמרינן את שלשין בו מקטפין בו דלאחר עריכת הלחם טחין פניו במים או ביין פעמים שמטבילין הגלוסקין במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרין לנטילה:

מטה חבית על צדה ונוטל. ולא דמי להא דאמר רב פפא בפ' כל הבשר (דף קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים שדולה מים מן הבור ושופך לצינורות להשקות את השדה דאין נוטלין מן הצנורות את הידים משום דלא אתי מכח גברא דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי דפוסל בשני אלו כלומר במטה החבית ובקוף וטעמא דתרוייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ובתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו:

תני"א בתוספת"א [פ"א] המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ככרות אם [ב] לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים (דף לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר (דף קו.) דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו [ב"מ מ.] פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר (דף קז.) שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי:

גלוסקין - ככרות לחם נקי וטהור:

ואם הדיח בהן ידיו - וטח את הגלוסקין בידו:

כשרים - המים שבכלי לנטילה. שלא נעשית מלאכה במים שבכלי, אלא במים. שלקח בחפניו:

מניח חבית בין ברכיו - וברכיו מסייעין לשפוך, והיינו כח גברא, ומשום הכי לא פליג ר' יוסי בהא:

ומטה חבית על צדה - ואפילו הלך וישב לו אח"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו, מחמת הטייתו הוא, וחשיב כח גברא:

והקוף - חיה ששמה מונא בלע"ז. ויש לה ידים כידי אדם:

נוטל לידים - דכח נותן בעינן, כח אדם לא בעינן:

ר' יוסי פוסל בשני אלו - בקוף, ובמטה חבית על צדה. בקוף, משום דבעינן כח אדם וליכא. ומטה חבית על צדה, לאו כח גברא חשיב ליה. ואין הלכה כר' יוסי:

המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר"ש. ומסיים הטור סי' ק"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן:

המים שהנחתום:    מטביל בהן את הגלוסקין פסולין דהוי כמו שרה בהן פתו ואע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא מדיח את ידיו במים ונותן ע"ג ככרות אם לא נשתנו מראיהן כשרין ואם נשתנו מראיהן פסולין כך כתוב בתוספתא הר"ש ז"ל:

הדיח בהם כלים מודחים וחדשים וכו':    כך מ"מ. וכתוב שם בבית יוסף שכתב רבינו ירוחם ז"ל שהתוספות כתבו שהמים שהנחתום מדיח את ידיו בהם כשרים אם לא נשתנו מראיהם ושנראה מדבריהם שאפילו נעל בהן ידיו ידיו כשרים כ"ש אם נטלן במקום אחר והדיחם שם ע"כ וכן נראה מדברי ספר התרומה שכתב ואם הדיח בהם הנחתום את ידוו מחמת העיסה המים כשרים ע"כ:

אפילו חש"ו:    ואע"ג דר' יוסי בעי כוונת נותן ונוטל כדאיתא בתוספתא הני בני כוונה נינהו הר"ש והרא"ש ז"ל והקוף נותן לידים כך צריך להיות:

יכין

המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין:    זעממעל קודם שנאפת וכדי שיהיה פניה חלק ויפה:

וכשהוא מדיח את ידיו בהן:    לרמב"ם ר"ל שחפן מים בכפו. וטח פני הגלוסקין. ולספר התרומה היינו שהדיח בהן ידיו מבצק. [ול"מ מדקאמר וכשהוא מדיח וכו' ולא קאמר שמדיח בהן את ידיו. משמע לכאורה כרמב"ם. דאטח בהן גלוסקין דרישא קאי. מיהו י"ל דגם לספר התרומה קאי אטח גלוסקין. רק ה"ק אם עיקר כוונתו להדיח ידיו. אע"ג דאח"כ טח בידיו הלחים הגלוסקין. שרי]:

כשרים:    להרמב"ם הנ"ל ה"ט דכשרים. מדלא נעשה מלאכה רק בהמים שחפן. ולספר התרומה הנ"ל ה"ט משום דסתם ידים העוסקים בבצק נקיים הם. והו"ל כמדיח כלים מודחים. דלא מיקרי הדחתן מלאכה [כך כתב רבינו ב"י]. ואי משום הבצק שעל ידיו. נ"ל דס"ל לספר התרומה דבצק שאינו מאוס לא מיקרי לכלוך. [ואין להקשות בין למר או למר. עכ"פ הרי בידיו שלא נטלן נגע במים הנשארים ונטמאו ע"י זה. ונ"ל דוקא מים שנטל בהן לצרכו נטמאו. ואפילו היו ידיו נקיות קודם נטילה. אבל ע"י מגע ידיו לא נטמאו. וגדולה מזו כתב רבינו טו"ז בשם רש"ל [סי' ק"ס סק"ט] דהיוצא מביה"כ ושאב בידיו מהדלי כדי ליטול ידיו. לא נטמאו המים שבדלי. מיהו בהיו ידיו מלוכלכים. ותחבן לתוך הדלי. אפילו לא נתכוון לנקותם דלא מפסלו משום מלאכה. נפסלו מדהן שופכין ממש. ואין להקשות תו למאי דאמרינן לעיל במשנה א' דרבים מותרים להשים ידיהן זה תחת זה וליטול ידיהן כאחת. ואמאי והרי התחתונים נוטלין במים שכבר רחצו בהן העליונים. וכבר נעשה בהן מלאכה. י"ל התם כיון דכולן חשבו מתחלה ליטול בדרך זה מחשבו כולן כיד א' [וכסי' קס"ב ס"ה]. אמנם אם טבל ידיו בדלי שאין בו מ' סאה והתכוון לנט"י דמהני בשעת הדחק מאד [כסי' קנ"ט ס"ח]. נ"ל דוודאי נפסלו המים שבדלי משום מלאכה אף שהיו ידיו נקיות מתחלה]:

אפילו חש"ו:    שאין בהן דעת שלימה. וכל שכן שמותרין לכנעני ונדה לשפוך מים על ידיו [קנ"ט סי"א]. ואע"ג שהן טמאין במשא. והיה אפשר שיטול ידיו מאדם טהור. או שיטבלם בנהר. מה מהני. והרי כולנו טמאי מתים. והרי זה טובל ושרץ בידו. ומן הדין היה כיון דרק משום סרך תרומה תקנו נט"י גם בחולין. והשתא שאין תרומה ויש טומאה דבוקה בנו בעונינו. תתבטל נט"י מכלוכל. אלא מדנאסר במניין מלאכול חולין בלי נט"י. משום מגדר מילתא הרי בכה"ג שנאסר במניין משום סיג. גם כשנתבטל טעם האיסור. אפ"ה האיסור במקומו עומד. ואין ב"ד האחרון אפילו גדול מהראשון יכול לבטל תקנת ב"ד הקדום [כהרמב"ם פ"ב מממרים. ועיין מ"ש בס"ד פ"א דעדיות מ"ה]. ותו נראה לי פשוט דגם בזמן שהיה תרומה. אפ"ה משום לא פלוג גם מי שהיה טמא מטומאת מת או שרץ וכדומה. היה צריך נט"י לפת חולין אף שהוא טמא ומטמא להלחם. [ותמהני מאד על רבינו מהר"מ מ"ץ שהביא רבינו טו"ז בשמו [א"ח קנ"ט ס"ק ט"ו] שיש ליזהר מנטילת ידים ע"י כנעני. ולא ידענא מה הועילו חכמים בתקנתם. הרי כולנו טמאים. ואי"ל דכיון דבתחלה נאסר כנעני במנין. השתא נמי אסור. א"כ נדה נמי תתסר. ונשאב מים על ידי זכרים [או נטביל ידינו במקוה]:

מניח חבית בין ברכיו ונוטל:    וינענע ברכיו בכל שפיכה כדי שיצאו המים בכחו. וקמ"ל דאע"ג שלא אחז בכלי ושפך מיקרי כח גברא:

מטה חבית על צדה ונוטל:    אע"ג דבשעה שנוטל החבית כבר שופכת והולכת מאיליה. אפ"ה מה שהטה החבית מתחלה מיקרי גם אח"כ כח נותן. ואת"ל א"כ הטייה זו למה. הרי כבר היה כאן כח נותן כשנתן המים לתוך החבית. י"ל אנן בעינן כח נותן בשעת נטילה. אבל כח נתינת המים לתוך החבית. כבר פסק לגמרי בשעת הנטילה [רבינו ב"י בטור קנ"ט. ואין להקשות עכ"פ מ"ש מחבית מים שיש לה ברזא. ונוטל ידיו מהנקב שתחת הברזא. שצריך להסיר ולהחזיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה. וכ"כ בגיסקאננע שיש בדופנה קנה הנקרא האן. וכשנוטל ידיו מהקנה צריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה [כסי' קנ"ט ס"ט ורבינו טו"ז קס"ב סק"ה] ולמה לי כולי האי. תסגי בשפתח הברזא והסיר ההאן. כתחלת הנטילה. כי הכא דסגי בהטייה הראשונה. י"ל התם לא הסיר רק המניעה מלזוב. לא מינכר בשפיכה השנייה כח נותן אם לא שיתחוב ויסיר הברזא בכל שפיכה ושפיכה. משא"כ הכא שהטה החבית. והביא בכחו קלוח המים על ידיו. הרי בשפיכת הקלוח והחבית שעומד מוטה מנכר כח הנותן [רבינו מג"א קנ"ט סקכ"א]. ולעני בדעת כמוני לא יתיישב עדיין יפה. מ"ש חבית זו מחבית שמניח בין ברכיו לעיל שכתב רבינו מג"א בעצמו [שם סקט"ז] שצריך לנענע החבית בברכיו בכל שפיכה ושפיכה. אמנם ל"מ מרבותינו שלא ירצצו מוח רך של עטלף חלש כמוני. הו"א דהכא במוטה החבית מיירי שאוחז החבית בשפוע. ועי"ז מקלח לחוץ. ואלו יסיר ידיו מהחבית. יתיצב החבית על מכונו. ולא יקלח. ולהכי גם בשפיכות השניות מיקרי שפיר כח גברא. ואפ"ה גם על זה פליג ר' יוסי. ומצריך שפיכה בכחו ממש בכל פעם ופעם. משא"כ בחבית שעל ברכיו לעיל. שכבר החבית מונח ושופך שלא בכחו כלל. ובזה נ"ל לפע"ד בנוטל בקלוח מים שיצא מפומפע. אז כל זמן שאוחז בהבית יד של ברזל שבאחורי הפומפע. מחשב כח גברא. משום דכשיסיר ידו מהבית יד ההוא. יעלה הבית יד ויפסיק תיכף מלקלח. ולפיכך [א"צ לנענע הבית יד אילך ואילך בכל שפיכה ושפיכה]:

והקוף:    לאו דוקא קוף. אלא ה"ה כשנוטל ע"י כח שום בע"ח. רק אורחא דמילתא נקט דקוף עשוי ללמדו כך. וס"ל דכח בע"ח בעלמא סגי לנט"י. ואין צריך כח אדם. אבל במים שנוזלים ממילא בלי כח בע"ח. מודה דפסולין לנט"י:

ר' יוסי פוסל בשני אלו:    בתרתי פליגי. דס"ל דוקא כח אדם בעינן לנט"י. וס"ל דבעינן כחו מתחלת נטילה עד סופה. ופסק הרמב"ם ורשב"א ובעה"ג כת"ק. ולראב"ד ותוספות והרא"ש קיי"ל כר' יוסי. ודכוותייהו נקטינן [כש"ע קנ"ט ס"ט]. ומהטור משמע שבהיה בתחלה הנטילה בכח אדם. אף בלי סופו סגי. וכן הבין רבינו ב"י מדבריו. וכמבואר [בסי' קנ"ט ס"י]. ואפ"ה פסלו קוף לנט"י. ונמצא שלכאורה אחזו רבוחינו החבל בשני ראשים. ורבינו טו"ז [שם סקי"ב] רצה ליישב דגם הטור ס"ל דצריך כח אדם מתחלה ועד סוף. רק לרבותא דסיפא נקט שלא היה כח אדם כלל אפילו בתחלה יע"ש. ובמחילת כבוד רבינו. מלבד שזה דוחק. עכ"פ גם לרבינו ב"י קשה והוא שפתיו ברור מללו דתחלה כלי סופו סגי. ול"מ היה נ"ל דהטור ס"ל דמדלא מפרש ברישא במניח חבית בין ברכיו שיצטרך לנענע בכל שפיכה ושפיכה בברכיו ש"מ שבהנחה ראשונה כשהניחה מוטה על ברכיו. סגי. ובאמת א"צ לנענע בברכיו בכל שפיכה ושפיכה. ומדלא פליג ר' יוסי רק בב' בבות האחרונים. ש"מ דהא במניח על ברכיו מודה. דגם ר' יוסי ס"ל דבתחלתו בלי סופו סגי. ורק במטה חבית ונוטל פליג דלא דמי למניח על ברכיו ונוטל. דהתם בתחלת נטילה היה כח גברא. ולהכי בתחלתו בלי סופו סגי. משא"כ הכא במטה החבית בתחלה שלא בשעת נטילה. דלא בתחלת נטילה ולא בסופה היה כח גברא. דלת"ק גם הא כשר לא משום שהיה עכ"פ כח גברא בתחלה כשהטה החבית. ליתא דהרי מכשיר גם קוף. אלא נקט הטה לרבותא דר' יוסי דאע"ג שהיה כאן כח גברא. כיון שלא בשעת נטילה היה. לא מחשב כח גברא. ות"ק לא זו אף זו קתני. וכן נראה שהבין ג"כ רבינו יונה [ברכות דף מ"ו] שהביא שבעל ה"ג דפסק דא"צ (כח) גברא כלל לא בתחלה ולא בסוף. ראייתו ממשנתנו. מדמכשיר בקוף ובמטה חבית על צדה. וקשה הרי במטה יש כח גברא. אלא ע"כ כיון שאין כח גברא בשעת נטילה. מחשב כאין כח גברא. ואפ"ה לת"ק כשר. ולר' יוסי פסול. אבל בתחלתו בלי סופו בשעת נטילה. כבמניח על ברכיו. לכ"ע כשר]:

(מכאן עד סוף הסדר הוא מתפארת ישראל)

בועז

פירושים נוספים