ברטנורא על ביצה ב
משנה ביצה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה - כלומר לא יהא תחילת בישולו ועיקרו לשום שבת, אלא לשום יו"ט יהא תחילת בשולו ומה שמותיר יהא לשבת:
ועושה תבשיל מערב יום טוב - לשם ערובי תבשילין . אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יו"ט, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יו"ט זוכר השבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיו"ט לשבת אלא א"כ התחיל מבעוד יום דביו"ט אינו אלא גומר, ק"ו מיו"ט לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכים על ערובי תבשילין כדרך שמברכים על ערובי חצרות. וצריך לזכות ע"י אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו:
אכלו או שאבד - אותו תבשיל שבישל, מע"ש :
סומך עליו - לבשל בישולו ביו"ט לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית , בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו מה שהתחיל גומר:
קטע התחלה=רע"ב ב/>מטבילין את הכל - שחייב אדם לטהר עצמו ברגל . וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת:
כלים מלפני השבת - שכיון שהם ראויין לאחר טבילה לדבר שלא היו ראויין לו קודם טבילה, אי מטביל להו בשבת וביו"ט הוה ליה מתקן מנא ואסור. ושבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל, דאפילו בשבת שרו להטביל אדם, משום דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג ולא לשם טבילה:
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן - מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, נמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:
אבל לא מטבילין - שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת מים: ומטבילין מגב לגב: מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שניה לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו"ט, שאין כאן תקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:
ומחבורה לחבורה - אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביו"ט :
מביאין שלמים ביו"ט - שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:
ואין סומכין עליהם - שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כחו היה סומך והוה ליה משתמש בבעלי חיים . אלא סומכין עליהם מעיו"ט, דלית להו לב"ש תכף לסמיכה שחיטה:
אבל לא עולות - חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו"ט, דרחמנא אמר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה:
וב"ה אומרים - מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה. דכתיב (דברים טז) עצרת לה', כל דלה'. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביו"ט לא עולות ולא שלמים:
לא יחם אדם חמין לרגליו - אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:
ובית הלל מתירין - דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביו"ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יו"ט אטו שבת. וחמין שהוחמו מעיו"ט רוחץ בהן כל גופו ביו"ט:
אין טומנין את החמין, מיו"ט לשבת - דסברי ב"ש אין אופין אלא א"כ עירב בפת, ואין מבשלין אלא א"כ עירב על התבשיל, ואין טומנין אלא א"כ היו לו חמין טמונין מעיו"ט. וב"ה סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ומיהו בגמרא מוכח דבית הלל נמי בעו פת ובשר. וכן הלכה:
אין זוקפין מנורה - של חוליות שנתפרקו חוליותיה' אין מחזירין אותן דהוי כבונה, ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים :
גריצין - ככרות עבות :
אלא רקיקין - ככרות דקות, דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביום טוב משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביום טוב, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה:
וחרי - עיסה גדולה הנאפת ע"ג גחלים' משום דבעיא היסק גדול שהגחלים הולכות ועוממות וטרחא איכא. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:
מכבדין בין המטות - שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא:
מוגמר - לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור:
מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות יב) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחשת, וקולסא דנחשא. ורמב"ם פירש מקולס מכובד' לשון קילוס:
וחכמים אוסרין - בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:
פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה - לנוי . ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר"א בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:
ומקרדין ביו"ט - כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה, ואע"ג דעביד חבורה :
ברחים שלהן - קטנות העשויות לכך:
מקרצפין - במגרה של עץ ששיניה גסות. ואין עושין חבורה:
אף לא מקרצפין - דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כראב"ע בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי"ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, ואינה הלכה:
משום שלשה כלים - שאם פירש אחד מהן אינן שברי כלים אלא כל אחד מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא, אע"פ שבעודן ברחיים הן מחוברים ונראים ככלי אחד:
משום כלי קבול - התחתונה שמקבלת אבק שחיקת הפלפלים דרך נקבי הכברה, טמאה משום כלי קבול, שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא:
ומשום כלי מתכות - העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין, טמאה משום כלי מתכת. דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה, דפשוטיהן טהורין, אלא משום ציפויה התחתון שהוא של מתכת :
ומשום כלי כברה - אמצעית שהיא מקפת את הכברה . משום כלי עץ לא מטמאה דאין קבולה קבול, אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג . ואפילו אין הכברה של מתכת מטמאה משום כלי כברה:
עגלה - העשויה לשחוק לקטן, ומיוחדת לו לישב עליה :
טמאה מדרס - אם היה הקטן זב נעשית העגלה אב הטומאה:
ונטלת בשבת - דתורת כלי עליה:
ואינה נגררת - בשבת:
אלא ע"ג כלים - על גבי בגדים, מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש:
רבי יהודה אומר כו' - תרי תנאי נינהו ואליבא דר' יהודה, דת"ק נמי רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואתא האי תנא אחריתי ואמר דלא אסר ר' יהודה בעגלה של קטן מפני שאינה עושה חריץ בהלוכה ע"י חפירה, אלא כובשת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה עפרה נמוך, אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר אפסיקא הלכתא כר"ש דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ: