בראשית רבה סח יג
<< · בראשית רבה · סח · יג · >>
רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בגלות:
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע" – היך מה דאת אמר: (ירמיהו טו, א): "שַׁלַּח מֵעַל־פָּנַי וְיֵצֵאוּ".
"וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" – היך מה דאת אמר: (איכה א, יב): "אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ".
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" – (ישעיהו ה, ח): "עַד אֶפֶס מָקוֹם".
"וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" – (ירמיהו טו, ט): "אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה".
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" – (איכה ד, א): "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת".
"וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (ירמיהו יג, יח): "כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם".
"וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", (ירמיהו ג, כה): "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּינוּ וּתֲכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵינוּ".
"וַיַּחֲלוֹם וְהִנֵּה סֻלָּם", זה חלומו של נבוכדנצר:
- "וְהִנֵּה סֻלָּם", זה צלמו פסלו של נבוכדנצר: הוא סֶמֶל צֶלֶם הוא סֻלָּם – אותוי דדין הן אותוי דדין אותיותיו של זה (סמל) הן אותיתיו של זה (סֻלָּם).
- "מֻצָּב אַרְצָה" – (דניאל ג, א): "אֲקִימֵיהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא" העמידו בבקעת דורא.
- "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" – (דניאל ג, א): "רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּין, פְּתָיֵיהּ אַמִּין שִׁית" גובהו שש אמות, רחבו שש אמות.
"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" – זה חנניה מישאל ועזריה.
- "עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ" – מעלים מעלים ומשבחים את שם האל בו, ומורידים את נבוכדנצר, שמזלזלים בו בו – אֹפזים מדלגים בו, קֹפזים קופצים בו, שׂוטנים מקטרגים בו (דניאל ג, יח): "יְדִיעַ לֶיהֱוֵי־לָךְ מַלְכָּא, דִּי לֵאלָהָךְ לָא־אִיתַנָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵמְתָּ לָא נִסְגּוּד." ידוע יהיה לך המלך, כי לאלהיך לא נעבוד, ולפסל הזהב אשר הקימות לא נשתחוה.
- "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו", אמר להם לחנניה מישאל ועזריה: (דניאל ג, כו): "עַבְדוֹהִי דִּי־אֱלָהָא עִלָּאָה – פֻּקוּ וֶאֱתוֹ!" עבדי האלוה העליון – צאו ובואו!
דבר אחר:"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" – זה דניאל.
- "עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ" – שעלה והוציא את בולעו מתוך פיו, הדא הוא דכתיב (ירמיהו נא, מד): "וּפָקַדְתִּי עַל־בֵּל בְּבָבֶל, וְהֹצֵאתִי אֶת־בִּלְעוֹ מִפִּיו": שהיה לו תנין אחד לנבוכדנצר, והיה בולע כל מה שהיו משליכין לפניו. אמר לו נבוכדנצר לדניאל: "כמה כחו גדול, שבולע כל מה שמשליכין לפניו!" אמר לו דניאל: "תן לי רשות ואני מתישו." נתן רשות. מה עשה? נטל תבן והטמין לתוכו מסמרים, השליך לפניו, ונקבו מסמרים את בני מעיו, הדא הוא דכתיב (ירמיהו נא, מד): "וְהֹצֵאתִי אֶת־בִּילְעוֹ מִפִּיו":
- "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו".