בני יששכר מאמרי חודש תשרי/מאמר ג
מאמר ג – יום תרועה עריכה
בו ידובר כמה דרושים מענייני מצות שופר, כיד ה' הטובה עלינו, ונקרא המאמר "יום תרועה":
דרוש א לתקיעת שופר עריכה
א עריכה
מדרש (ויקרא רבה כט ג): "בחדש השביעי באחד לחדש" (ויקרא כג, כד). ר' יהודה בר נחמן פתח: "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז, ו). בשעה שהקב"ה יושב ועולה לכסא דין, בדין הוא עולה, מאי טעמא? "עלה אלקים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה, עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים, דכתיב: "ה' בקול שופר", ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי? בחדש השביעי, עכ"ל.
מה שיש להתבונן: א. מה הוקשה לו, עד שהוצרך לפתיחה לתרץ קושייתו? ב. אומרו "בשעה שהקב"ה יושב ועולה" וכו', "יושב" מיותר ואין לו ביאור. ג. אומרו "בדין הוא עולה", הנה הוא קודם לתקיעת שופר; והראיה מן הכתוב, "עלה אלקים בתרועה", הנה נאמר בכתוב שהעליה בדין הוא בתרועה. ד. אומרו "עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים", ואחר כך אמר: "ומתמלא עליהם רחמים", "ומרחם עליהם", "והופך עליהם מדת הדין למדת הרחמים", מה הוא החילוק בין כל אלה הלשונות הכפולים? ה. סיומו: "אימתי? בחדש השביעי", זה אין לו גזרה:
והנראה דבא לדקדק, למה לא אמר הכתוב כמו באינך (בחמישה עשר יום לחדש השביעי, בעשור לחדש השביעי, הוה ליה למימר גם בכאן) "באחד לחדש השביעי", למה אמר "בחדש השביעי באחד לחדש"? ועוד בא לדייק, בתורה לא נאמר, רק: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ואינו מבואר באיזה כלי יריעו, וגם תקיעה אינו מבואר, והוצרכו ללמוד שופר ותקיעה ממקום אחר על פי יסודי תורה שבעל פה (ראש השנה לד, א). גם בא לבאר הסמיכות לפרשה הקודמת, מסיים "אני הוי"ה אלקיכם", ומתחיל בסמיכות "בחדש השביעי" וכו':
והנה ליישב כל הנ"ל פתח לה פיתחא מהכא, "עלה אלקים בתרועה הוי"ה בקול שופר", הנה התחיל בשם אלקים ומסיים בהשם הנכבד, וגם התחיל בתרועה ומסיים בקול שופר. על כן דרש לה בזה האופן, להיות דבתורה אצל ראש השנה לא נאמר שופר ולא תקיעה, רק יום תרועה, ושופר ותקיעה למדו ממקום אחר ביסודי תורה שבעל פה, וטעמא בעי.
אבל הוא לדעתי, דהתורה לימדה דעת לישראל בזה במה שביארה התרועה בפירוש, והשופר והתקיעה הניחה ברמיזותיה שילמדו ישראל על ידי יסודי התורה שבעל פה, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקוני זהר י"ז ע"א). כי היום ההוא יום המלוכה להמליך את מלך העולם על כל העולם, כמו שאומרים: ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו לבדך על כל מעשיך, זה היום תחילת מעשיך, וברא את העולם בכדי שיקרא מלך, כי אין מלך בלא עם, ונברא העולם בשביל ישראל אשר המה ימליכוהו, על כן נקראו בני מלכים (הבן מאד).
הנה התורה לא ביארה, רק התרועה, וקראה את עצם היום "יום תרועה", התרועה מורה על אימת הדין, גנוחי גנח וילולי יליל (ראש השנה שם), והוא התחלקות הקול לקולות קצרים, מורה על הצמצום שהוא דין, כאשר ידעת מעניין בוצינא דקרדינותא, ומעניין אותיות מנצפ"ך המצמצמין את התיבה, שבאין בסוף התיבה, והדברים עתיקין. כללו של דבר, התרועה מורה על הדין, וזה ביארה התורה שקראה את עצם היום "יום תרועה", שעצם היום הוא יום הדין. ורמזה לנו התורה ברמיזותיה אשר נלמוד מעצמינו על ידי יסודי התורה שבעל פה שופר ותקיעה, להורות לנו שעל ידי מעשינו יתהפך מדת הדין למדת הרחמים. דהנה שופר מרמז לתשובה עילאה, בינה אשר שם מתמתקים הדינין בשורשן, כנודע. ולשון שופר כעניין שפרה שמשפרת את הוולד, הבן. וכן על זה מורה התקיעה, קול פשוט באורך (מבלי צמצום כתרועה), רמז להתפשטות הרחמים (מבלי צמצום):