בן יהוידע/פסחים/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף פו עמוד ב עריכה
מַאי טַעְמָא קָרִית לָךְ "רַב הוּנָא"?: יש להקשות למה המתינו בשאלה זו? והיה להם לשאל אותו על דבר זה כשאמר לו שמי רב הונא!
ונראה לי בס"ד כי בתחלה תירצו בעדו משום ד'שרי לצורבא מרבנן להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה' (נדרים סב.) אך אחר שראו בו עוד דברים אשר לפי דעתם טעה בהם חשבו דעדיין אינו תלמיד חכם גמור ולא נעשה שלם בחכמה כדי שראוי להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה, ולכך הקשו לו איך קרא עצמו רב.
או יובן בס"ד כי הם בתחלה לא רצו להטרידו בשאלות וקושיות קודם שישב ויכבדוהו בכבוד האורח, ולכן אחר דנח וישב וכבדוהו בכוס כמנהג האורחין אז התחילו לשאול אותו בהשגות אשר היו משיגים עליו.
ומה שאמרו לו "לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא" שכבדוהו בכבוד גדול להושיבו במקום גדולים ועדיין לא ידעו אותו, נראה לי בס"ד כי הם היו יודעים שהוא בנו של רב נתן ולכך כבדוהו בשביל כבוד אביו אף על פי שלא ידעו אותו עדיין אם הוא תלמיד חכם או לאו.
ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר מה שהוצרך מסדר הש"ס לפרש שהי' רב הונא ברי' דרב נתן דאקלע לבי רב נחמן בר יצחק, וקשה מה צורך להודיעינו שם אביו? וסגי לומר רב הונא בסתם כי זו מעשה היא! ובזה ניחא שבא ללמדנו תירוץ דקדוק הנזכר.
כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא: קשה לפי פשוטן של דברים איך יתאכסן האורח אצל בעל הבית בעל כרחו?
ונראה לי בס"ד הכונה "כָּל" שירות "שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת" לעשות בתוך ביתו "עֲשֵׂה", "חוּץ מִצֵּא" - רוצה לומר חוץ משירות של יציאה שיאמר לך צא והבא לי דבר זה משוק פלוני או מבית פלוני וכיוצא בזה, אין אתה מחוייב משורת דרך ארץ לעשות לו שירות חוץ לביתו.
או נראה לי בס"ד "צֵּא" לשון מאיסות וטינוף כמו (ישעיהו ל, כב): "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ" דפירושו הוא לשון טינוף וכן כתב רד"ק. וכאן רוצה לומר "כָּל" שירות "שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת" "עֲשֵׂה" לו "חוּץ" משירות שיש בה טינוף ומאיסות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד "חוּץ מִצֵּא" ראשי תיבות מן צרכי אשה, דהיינו אם יאמר לך בעל הבית להתעסק בצרכי אשתו אין אתה מחוייב לעשות משום כי בשירות זו אתי לידי חשדא לכן התרחק משירות של צרכי אשה.
או יובן "חוּץ מִצֵּא" ראשי תיבות מן צדוקי אשה, כלומר אם בעל הבית הוא צדוקי אין לך לשמוע דבריו אפילו בדברים דעלמא דילמא בעי מינך מידי שהוא הפך דברי חז"ל, וכן אם בעלת הבית היא אשה אינו נוהג מנהג דרך ארץ זה עמה משום חשדא.
או יובן "חוּץ מִצֵּא" ראשי תיבות מן צד איסור, רוצה לומר דבר שאין בו איסור ממש אלא צד איסור נמי לא תשמע לו כגון שאומר לך לאכול ולשתות דבר שיש בו חומרא דאם הוא אסור זה פשיטא שלא ישמע לו.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש כָּל שירות ומעשה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות, עֲשֵׂה, חוּץ מדבר שאומר לך 'צֵּא משורת דרך ארץ', רוצה לומר דמבקש לעשות דבר הפך שורת דרך ארץ ונימוס העולם עכ"ד נר"ו.
מְסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל: הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא השיב כמו תשובה הראשנה "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה"? ותירץ אותה תשובה היתה מהלכות דרך ארץ והא עדיפא שהיא מדינא דגמרא עיין שם.
ומקשים על תירוץ מהרש"א ז"ל: נהי דתשובה זו עדיפא טפי, מכל מקום הקושיא היא עליהם דקארי לה מאי קארי לה כיון שהם שמעו תשובה דְ"כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת וכו'" וקבלו אותה, מה ראו לשאול שאלה זו השנית?
ונראה לי בס"ד כי הם חשבו בדעתם מה שאמר "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה" לא אתמר על מידי דאכילה ושתיה אלא דוקא על ישיבה וכיוצא בה, משום דאכילה ושתיה יזדמן בהם דברים הכרחים המעכבים את האורח מלעשות רצון בעל הבית דאולי הוא בתענית ויצטרך לגלות להם הטעם של הסירוב מפני שהוא בתענית, או אולי יש לו מיחוש שאותו מאכל ומשקה יזיק לו, או אולי הוא מתנהג בחסידות של סיגופים ועוד נמי יזדמן בשתיה דבר אחר אולי הוא חושש לעצמו שמא ישתה הרבה וישתכר ויתבזה, לכך חשבו דהאי כללא לא אתמר באכילה ושתיה אלא על ישיבה וכיוצא, ולכן אחר שראו שנתנו לו כוס יין שהוא דבר שתיה ולא סירב הקשו לו כי לדעתם לא אתמר אותו הכלל על אכילה וכל שכן על שתיה.
אי נמי נראה לי בס"ד לתרץ כי בראשנה כשאמר לו "לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא" מסתמא בעל הבית אמר לו זה ועל כן אמר "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה", אך בנתינת הכוס אפשר דאחד מן בני הבית או אחד מן המסובין הושיט לו הכוס ולא היה בעל הבית אך היה אדם חשוב ולכן הוא לא השיב תשובה הראשונה וגם הם לא תירצו בעדו משום תשובה ראשונה כיון דבזה לא היה בעל הבית ולכך השיב תשובה ד"אֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל" כי היה אותו שנתן לו הכוס אדם חשוב וגדול.
ומה שאמר "שְׁלֹשָׁה מִגַּסֵּי־הָרוּחַ" נראה לי סימן לדבר, 'גאוה - ג' אוה' רוצה לומר אם אוה לשתות ג' הרי זה גאוה.
הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה: נראה לי בס"ד עוד טעם אחר דרך דרש דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) "שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה" וכן אמרו (בבא מציעא נט.) "אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו" ופרשנו הטעם מפני דעל ידי זווג איש עם אשתו אף על פי שאינה בת עיבור כגון שאין לה דמים שהיא עקרה או מעוברת על כל פנים מולדים נשמות מאותו זווג, יען שבשביל מצות עונה זו גורמים שיתייחדו למעלה ספירת היסוד עם ספירת המלכות ובחיבורם יחד נולד אור נשמה אחת כמו ענין אשר תכה אבן באבן ויוצא מהם אור וגם עוד ממילא על ידי חיבור יסוד עם מלכות ימשך שפע ברכה לאדם אשר נעשה על ידו חיבור זה.
ובזה פרשתי בס"ד המדרש (בראשית כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" - מלמד שהתפלל בעושר, והוא תמוה! אך הכונה שעשה בתפילתו חיבור יסוד ומלכות שהם מספר 'עושר' כי מספר יסוד ומלכות עולה מספר עושר [כלומר 496+80 =576], ולכך בחיבורם ימשך שפע של עושר. ועיין מ"ש בס"ד לעיל בפרק קמא דברכות על דף יו"ד במאמר (מלכים ב כ, ג): "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" שסמך גאולה לתפלה עיין שם.
נמצא הברכה באה לאדם מעת שהוא מזדווג עם אשתו שעל ידי כך מתעורר לעשות חבור יסוד ומלכות שבחיבורם ימשך שפע עושר וברכה לאדם, ומאחר שהברכה באה לאדם על ידי התחברותו עם אשתו, לכך נמצא אשתו אוכלת משלה ואינה מסוג מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה א, ג) אף על פי שאנחנו רואין שהאיש הוא המביא פרנסה לאשתו יען דבאמת היא יש לה שותפות עמו בהשתלשלות שפע הברכה הנעשה מכח זווגם זה עם זה, ואדרבא מצינו בדברי חז"ל שקראו הברכה על שמה שתלו אותה בה יותר.
ברם כל זה הוא מעת שהתחיל להזווג עמה ביאה שניה שהוא זווג הראוי להוליד בו נשמות שעל ידי כך יתעורר דוגמת זאת בספירות למעלה שיתחברו יסוד ומלכות שבחיבורם נולד נשמות וגם ישתלשל שפע ברכה אבל בביאה ראשונה שהיא אינה להוליד אלא רק לעשותה כלי דהא "אין אשה מתעברת מביאה ראשונה" (יבמות לד:) עדיין לא התחיל להשתלשל שפע הברכה לאדם בשותפות אשתו על דרך האמור לעיל ולכן מה שתאכל בבית בעלה לאו משלה אוכלת ולכך ראוי שתתבייש בעת אכילתה ותחזיר פניה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה.
והנה ידוע שהכלה נקרא עליה שם כַּלָּה מעת כניסתה לחופה עד ביאה שניה ולכן פה עירנו מנהגם גם בטבילה שניה כשתלך לטבול בבית אביה יביאוה בלילה לבית בעלה באמבוהא ונירות מהלכים לפניה ואין נוהגים בה צניעות להסתיר טבילתה כדרך הנשים ורק אחר ביאה שניה נוהגת כשאר נשים להסתיר טבילתה ולכן אמר התנא "הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ" רוצה לומר בעוד שיש עליה שם "כַּלָּה" אז "הופכת פניה", משום דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וקודם ביאה שניה עדיין לא התחיל שפע הברכה בשותפות שלה ואין הברכה נקראת עדיין על שמה, ואמר זאת באכילת בשר הפסח ששחט עליה בעלה והוא גם כן יושב בחבורה זו דאכילת הפסח.
ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם אחר בזה, דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) "שרוי בלא אשה שרוי בלא חומה בלא ברכה בלא שלום" ועל כן לפי זה אם האשה אוכלת משל בעלה אינה אוכלת בחינם דהא על ידה הוא שרוי בחומה וברכה ושלום ואם כן הנאתו ממנה יותר אך זה תינח אם היא התחילה להתעסק בצרכי הבית ולשמש את בעלה ולשמור לו ביתו וכליו שעל ידי כך הוא שרוי בתוך חומה וברכה ושלום אבל אם היא עודנה כלה יושבת בחדרה תוך כלת חתנים ואינה עוסקת בצורכי הבית ואינה תופסת כלום מכל כלי הבית ובית בעלה עודנו ביד אחרים לא הגיע עדיין ממנה הנאה לבעלה ואם כן אין זו אוכלת משלה ולכך היא בושה לאכול בחבורת הפסח ששחט עליה בעלה מפני שבעלה יושב שם כי 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה' אלא הופכת פניה ואוכלת.