פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) אלא לאחר מיתת הבעל:    כתב בד"מ אפי' אם אסורה להנשא גובאת הכתובה וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תש"ה ועיין במרדכי אפי' טבע במים שאין לו סוף גובה הכתובה ועיין סוף סימן י"ג והראב"ד רפ"ז ה"נ כתב דטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה שאין אני קורא לכשתנש' לאחר דהא א"י לנו אם תהיה מותרת אבל היכא דידוע שתהיה מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר ובסי' י"ז כתבתי אם ע"א מעיד דטבע אינה גובה כתובתה אבל אם שנים מעידים גובה הכתובה, ועיין בש"ג דף תק"י כתב חליצה כ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה ואם נתן לה גט אף על גב דצריכה עוד חליצה מ"מ הואיל דאסורה להנשא לאחי' גובה כתובתה:


(ב) וה"ה מה שקיבל בנדוניא:    ומ"מ אם הנדוניא עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין ע"ה סי' צ"ז:


(ג) אבל אם הוא משיאה:    כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"א:

סעיף בעריכה


(ד) ספק גירושין:    הנה בחיי הבעל אם גירש אות' ולא סילק הכתובה עד פרוטה האחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות ועיין פ"ק ב"מ בהרי"ף ובהרא"ש ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים וכן חלוצה אין לה מזונות עיין בריב"ש סי' ש"ג וכן מוכח כאן דע"כ איירי דלא סילק לה הכתובה ומ"מ אין לה מזונות מטעם שמא גרושה היא:

סעיף געריכה


(ה) כל זמן שלא תתבע הכתובה:    ובגרושה היא להיפך כ"ז שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביע', פרישה:


(ו) אא"כ התנו כן:    היינו בשעת הנישואים היא מוחלת ואם אחר הנישואים אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת הכתובה:


(ז) ויכולים הב"ד לתקן וכו':    חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה שם בריב"ש סי' ק"ז והטעם משמע הואיל היא אסורה להנש' מחמתו יש לו מזונות בע"כ לפ"ז ה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן לסלקה ולהפסיד לה מזונות ונשמע נמי דנותנים מזונות מיד אפי' תוך ג"ח אף על גב מי שהלך למ"י אין פוסקים לה מזונו' תוך ג"ח עי' סי' ע':

סעיף דעריכה


(ח) האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחי':    מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת שנדחה מפני האלמנה כ"כ הר"ן ר"פ מ"ש והמגיד ספי"ט וכתב הסמ"ג אין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות:


(ט) וי"א:    היא שיטות תוס' וכן הוא בירושלמי וכן ס"ל רוב הפוסקים בן לבד או בת לבדה אז הם יורשים מדאוריית' לא נדחו מפני התקנה אלא דוקא כשהבן נדחה והבת באה מחמת התקנה אז אלמנה דוחה אותה:


(י) ואפילו אם תנשא ומכנסת וכו':    דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא ש"ס ערוך הוא ספי"נ אף על גב דקי"ל אין מוציאים מלקוחות מזון אלמנה כאן מפני פסידא אלמנה שויא חז"ל דינו כיורש וכבר כתבתי בשם מהרי"ק כל הסוגיא שם איירי בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאים מן הבעל אף ע"ג אם הכניסה דבר שאינה שלה בתורת נצ"ב צריך להחזיר כמ"ש בסוף סימן צ"א היינו משום דהוי כגזל אבל כאן מזונות אלמנה ליתא אלא חיוב ואין מוציאים וא"י למה לא פירשו כל האחרונים דאיירי בנ"מ:

סעיף העריכה


(יא) אלמנה שתבעה:    בש"ג ריש דף ת"צ כתב בתובעת אפילו מקצת הפסידה מזונות הואיל דתבעה בב"ד והיינו הסברא שהביא הר"ן וכן היא דעת הרא"ה מיהו תוספו' והרא"ש ר"פ אף על פי וברמב"ם כתבו דוקא כשתבעה כל הכתובה וכ"כ המרדכי וכן הוא משמעו' בהגה סעיף י"ב וא"י למה כתב בד"מ בשם הש"ג להיפוך:


(יב) בב"ד:    משמע ב"ד מומח' וכ"כ ב"ח ועיין ברמב"ם רפי"ח:


(יג) ואפי' לא פרעו':    היינו אם פרעו' אח"כ או /אז/ למפרע מיום התביע' אין לה מזונו' אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצי' לשלם יש לה מזונו' ועיין תשו' רש"ך סי' ר"ד:

סעיף ועריכה


(יד) ש"מ שצו':    שם בתשובו' ריב"ש משמע אם אמר בלשון מתנה או אם אמר אני מניח שתהי' אשתי ניזוני' וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד, ח"מ, ואם אמר בלשון מתנה לא אמרי' דמחויב' לשלם המזונו' השייכי' לה מחמת ת"כ וליתן לה מזונות מצד המתנה כמ"ש בחושן המשפט סי' רנ"ג האומר תנו ר' זוז לאשתי ועיין תשו' ריב"ש:


(טו) בתביעת כתובתה:    ה"ה אחר שפרעו לה כתובה ג"כ אינה מפסדת מזונתה כל משך זמן שיושבת באלמנו' עיין בגוף התשוב' אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות וכ"כ בט"ז:

סעיף זעריכה


(טז) וי"א מיד שעשתה שידוך:    כ"כ הב"י ומ"ש ב"ח עליו אנ"ל:

סעיף חעריכה


(יז) בין בפני ג':    כתב ב"ח אם לא מכרה בפני ג' לא הפסידה ולכאורה אנ"ל דהא הטעם הוא כיון דאין לה כתובה אין לה ת"כ א"כ מה לי אם מכרה בפני ג' או בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפי' בפני א' וכ"כ בח"מ:


(יח) אין לה מזונות מיורשים:    כ"כ הרמב"ם רפי"ח משמע בחייו יש לה מזונות אף על גב במוחלת ס"ל אפי' בחייו אין לה מזונו' מוחלת שאני הואיל ומוחלת בעצמה אמרינן דמחלה הכל משא"כ במוכרת הוי כאונס כמ"ש בש"ס לענין כב"ד וכ"כ במגיד במוכרת יש לה מזונות בחייו וכן יש לפשר דברי הטור כמ"ש בדריש' ולכאורה מוכח כן בש"ס בסוגיא זו דהקשה על מימרא דשמואל דאמר תבעה כתובתה הפסידה מזונות מברייתא מכרה כתובה וכו' אין לה מזונות הני אין אבל תובעתו לא ואי אמרת מוכרת הפסידה מזונות בחיי הבעל לק"מ שמא תנא שם לענין הפסד בחיי הבעל ובתובע' לא שייך למימר דהפסיד בחיי הבעל ויש לדחות ועי' סי' ס"ה מ"ש במוחלת:

סעיף טעריכה


(יט) אבל בחייו יש לה מזונו':    למ"ד מזונות דאורייתא י"ל דלא הפסידה מה שזכתה מדאורייתא ולמאן דאמר מדרבנן מכל מקום לאו מת"כ הוא בחייו לכן אפילו מחלה ת"כ יש לה מזונו' בחייו מה שאין כן אחר מותו דמזונות הם מחמת ת"כ לכן אם מחלה כתובתה נמחל גם מזונות, ויש מי שאומר שהביא היינו דעת הרמב"ם:

סעיף יעריכה


(כ) מיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה:    דאל"כ כל האשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר כ"כ הרא"ש, ונ"ל לכאורה אם תבעה מקצת אין כח ביד היורשים לסלק כל הכתובה בע"כ להפסיד לה המזונו' אלא יכולים לומר לה תקבל כל הכתובה או אינם נותן לה אפי' מקצתו וכן אם פרעו מרצונם מקצת הכתוב' א"י להכריחה לקבל המותר ועיין בתשובה הנ"ל גם נראה דוק' אם גבתה מכתוב' יכולי' לסלק המותר בע"כ אבל אם גבתה הנדוניא א"י לסלק לה הכתוב' ועיין בתשובה הנ"ל דפליגי שם בדין זה גם משמע מכל הפוסקים אם מכרה מקצת אפי' בב"ד לא הפסידה ממ"ש בש"ג דף ת"כ דוקא שגבת' בלא ב"ד משום דס"ל בתבעה בב"ד אפי' מקצת הפסידה הואיל בב"ד היה ה"ה ס"ל במכרה גם כן הפסיד' ולא קי"ל כוותיה בתבעה לכן גם במכרה לא ק"ל כוותי' ואם תבעה שלא בבית דין וגבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל ועיין תשובה הנ"ל:

סעיף יאעריכה


(כא) תבעה נדוניית':    הנה ר"פ ט"ו ה"א מבואר במגיד לרמב"ם נדוניא אינו בכלל לשון כתובה ולא דמי לדין כתובה וכן משמע מהרא"ש ר"פ אף על פי ובפ' הנושא ולרמב"ם /ולרמב"ן/ דין נדוניא כדין כתובה כשאין בעין ובאתה לגבות מחמת שיעבוד הכתובה כמ"ש במגיד שם ובהר"ן פרק אף על פי וכן דעת הרא"ה ולריב"ש סי' קמ"ט סבירא ליה לרמב"ם גם כן כשיטה זו ולרשב"א אין הדין הנדוניא כדין הכתובה אלא בלשון כתובה נכלל גם הנדוניא כגון מוכרת' כתובת הנדוני' או מוחלת סתם נכלל במכיר' או במחילה גם הנדוניא, נמצא אם מחלה או מכרה לרוב הפוסקים גם הנדוניא בכלל ותימא על מהרי"ו דפסק דלא הפסידה הנדוניא ולקמן סי' ק"ה הביא דבריו בהג"ה, ולענין מזונות לרמב"ן והרא"ה אם לא מחלה הנדוניא אוכלת בשביל הנדוניא וכ"כ הב"י בשם תשובת הרשב"א ולכאורה לא משמע כן מתשו' הרשב"א דהא ס"ל הנדוניא לא דמי לדין כתובה ועיין בסמוך ובתשובת רשב"א סי' ר"ה דפסק כל זמן שלא נשאת הנכסי' בחזקת' לענין מזונות לפ"ז בפלוגתא זו היא מוחזקת וא"י להוציא ממנה ויש לה מזונות בשביל הנדוני' ולמ"ש ל"ק לקמן סי' ק"ה קושית הח"מ שהקשה שם על הרב רמ"א מה חידש שהביא דברי רי"ו ולמ"ש חידוש גדול הוא דרוב הפוסקים לא ס"ל כן ועיין סס"צ:

סעיף ידעריכה


(כב) ששהתה ב' שנים:    כן הוא דעת הרמב"ם והרמ"ה אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים אלא כשהיא פרוצה, כי בש"ס איכא שתי תירוצים לתירוץ א' עניה הפסידה כששהתה שתי שנים ולתירוץ ב' הפסידה כשהיא פרוצ' ושהתה שתי שנים וס"ל הרא"ש דהיא מוחזקת לכן לא הפסידה אלא בתרתי לרעותא עניה ופרוצה וכבר כתבתי בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת וכן ס"ל הרמב"ם אלא כאן ס"ל תירוץ הראשון עיקר ואלו שני שנים או שלשה שנים כתב בט"ז אם שנה מעוברת היא צריך להיות עם חדש העיבור:


(כג) משכון תוך אותן שנים:    אבל אחר כך לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפילו אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ועיין בחושן המשפט סי' פ":

סעיף טועריכה


(כד) כל זמן שלא נשאת:    אפילו אם הכתובה אינה בידה ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להביא ראיה ועיין במ' ובהג"א:


(כה) או תשבע היסת:    לפי' גירס' הריטב"א איתא ברמב"ם דצריכה לשבע כעין של תורה כמלוה על המשכון ונראה דהרשב"א היה לו גירסא זו ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן עליו ולפי גירסא שלנו ברמב"ם דאין צריך לישבע כעין של תורה א"ל מ"ש ממלוה על המשכון ותירץ בפרישה משום הנכסים מוחזקים בידה יותר ממשכון והוי כאלו היתומים באו להוציא מידה לכן א"צ לשבע אלא היסת מיהו קשה לפ"ז למה אמרינן אם שהתה שתי שנים הפסידה מזונות וכשיש בידה משכון לא הפסידה וכל זה איירי לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים מיהו לענין אם היא צריכה לשבע נראה דתליא בדין האומר פרעתי קודם הזמן כמ"ש בחושן המשפט סי' ע"ח בהג"ה אף ע"ג דהיא מוחזקת בנכסים וע"ש:

סעיף טזעריכה


(כו) מי שייחד קרקע לאשה:    כת' בח"מ אפשר אחר תקנות הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין נמי הדין הכי ועיין בסמוך:


(כז) ושתק' אין לה אלא פירות אותה קרקע:    כי בע"כ א"י למעט לה אלא כיון ששתקה מחלה אפי' אינן מספיקים לה וכ"כ המגיד בשם רש"י ולא כעיטור, וכתב ב"ח דאיירי הכא שלא חילק כל נכסיו מ"מ כיון שאמר במזונות אמרי' דקצץ לה ועיין סי' ק"ט שם מבואר אם אמר במזונות ידה על העליונה ועיין מ"ש שם והא דקי"ל אם אמר לב"ח בחובו ידו על העליונה ב"ח שאני, דרישה:

סעיף יזעריכה


(כח) אינה נאמנת וניזונת מנכסיו עד כדי כתובתה:    אפי' לדעת הרא"ש שהבאתי רס"ז דס"ל אם גירש את אשתו ולא סילק לה כל הכתובה יש לה מזונות היינו גרושה דראוי ליתן לה הכתובה ועיין בהרא"ש פ"ק ב"מ:

סעיף יחעריכה


(כט) אלמנה שאין ש"כ יוצא מידה וכו':    כן הוא דעת הרמב"ם פי"ח ה"א דס"ל במקום שכותבין כתובה אין פוסקים לה מזונות אא"כ הכתובה בידה ותשבע אף על גב דס"ל אשה שהלך בעלה למ"י פוסקים לה מזונות אף על גב דאין הכתובה בידה שאני יורשים דטענינן ליורשים ומשמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה וכ"כ בכ"מ וע"ש מ"ש בגירסת הרמב"ם אבל הטור גורס ברמב"ם אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ושלא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ח והרא"ש והרמב"ן ורשב"א חולקים ע"ז אף על גב הרא"ש ס"ל דאינה גובה הכתובה כשאין בידה הכתובה שאני מזונות דהנכסים בחזקתה כמ"ש לעיל לענין שבועת היסת וכ"כ הרא"ש פ' שני דייני ונ"ל הרמב"ן והרא"ש והרשב"א י"ל כל היכא דא"י לשבע מ"מ יש לה מזונות דהנכסים בחזקתה היינו הטעם בש"ס תשבע בתוך ולא תשבע בתחלה כי באמת אין עליה שבועה כי היא לא בא להוציא אלא אגב שתשבע על הכתובה תשבע על המזונות וכן מוכח מרמב"ן דהביא ראיה דלא תשבע על מזונות מעובדא פ' השולח ההיא דאתי' לקמיה רבה בר ר"ה לגבות הכתובה וא"ל רב לא מגבי כתובה לארמלת' משום דנמנעו להשביעה אמרה לי' הב לי מזוני אמר מזוני נמי ל"ל דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני וכו' והקשה למה לא אמר במזוני נמי הטעם משום דנמנעו להשביעה אלא ע"כ דא"צ שבועה על מזונות וקשה כיון דנמנעו להשביעה על הכתובה א"כ לסוף לא תשבע א"כ צריכה שבועה על המזונות דהא קי"ל תשבע לבסוף ובימי רב לא שייך לומר תשבע בסוף וכן הקשה בט"ז ולמ"ש שפיר דא"צ שבועה כלל לכן א"צ שבועה על מזונות אלא אגב שתשבע על הכתוב' תשבע על מזונות מ"ה הקשה שפיר על שיטת הרמב"ם דס"ל דחייבת שבועה על מזונות אבל לשיטתו שפיר ובימי רב א"צ שבועה כלל על המזונות כיון דלא תשבע על הכתובה ולענין שבועה הכריע הרב רמ"א כשיטו' הפוסקים דלא תשבע ובענין הכתובה לא הכריע ומשמע מל' המחבר דס"ל עיקר כרמב"ם דלא תגבה בלא כתובה ולכאורה נראה עיקר כהרא"ש ורשב"א ותגבה בלא כתובה בלא שבועה דהא כל הני פוסקים דסבירא להו לקמן סי' ק' דתגבה הכתובה בידה מכ"ש דתגבה מזונו' בלא כתובתה מטעם הנ"ל גם בגמ' והג"א משמע נמי דס"ל דתגב' בלא כתובה אלא בד"מ רסק"א כתב דהם איירי במקום שאין כותבים כתובה:

סעיף כעריכה


(ל) אם מכרה או נתן הבעל:    עיין סי' ק' מ"ש אם מכר או נתן ועדיין לא בא לידם וכתב בד"מ ובהג"ה פריש' בשם הריב"ש אם תפסה מטלטלין והוא נתן אותם מטלטלין לאחרים במתנות ש"מ אין מוציאים מידה לכן אם רוצה שיתקיים ישליש המעות קודם מותו:


(לא) אבל אם נתן משכ"מ ניזונ':    דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונו' האשה ועיין בהרי"ף פי"ט ובחושן המשפט סי' רנ"ב ועיין ב"י אם נתן במתנו' בריא מהיום ולאחר מיתה:


(לב) אם אין כאן ב"ח:    כלו' אם ליכא אצל היורשים כלום וכ"כ בחושן המשפט סי' רצ"ב אף על גב בש"ס איתא השתא ירושה דאוריית' אלמנה ניזונת מתנה דרבנן היינו מזונת /מתנת/ ש"מ לא כ"ש אלמא טפי מסתבר לגבות מן השכ"מ צ"ל ה"ק השתא ירושה דאוריית' גובה מכ"ש אם ליכא ירושה כי ירושת ב"ח נגד משכ"מ, ואפילו אם נתן לבניו משכ"מ ולקצתם לא נתן אלא יורשים גובין מן חלק ירושה:


(לג) הקדיש נכסיו וכו':    אף על גב בקונם א"י לאסור על אשתו מ"מ אם הקדיש הוי כמכר ומשמע אפילו הקדיש קדושת דמים אינו גובה הכתובה אבל אם הקדישה היא קדושת דמים אין מפקיע שיעבודו ואם הקדיש בחליו עיין בחושן המשפט סי' ר"ן דאין הקדש עד אחר מיתתו לפ"ז נראה דניזונת מהם והיינו אם הקדיש כל נכסיו:


(לד) אם תפסה וכו':    כ"כ תוספות והרי"ף והרמב"ם והמר' מיהו יש שיטה אחרת דס"ל דלא מהני תפיסה מדינא דש"ס אחר המיתה ועיין במ' ובמגיד ונ"מ אפי' בזה"ז ולענין תפיסה אחר מיתה יותר מכשיעור כמ"ש בסמוך והא דמהני תפיסה אחר מיתה למזונות ולא לכתובה כמ"ש בסי' ק' עיין בתוספות בסוגיא זו ובריב"ש סי' ק"ז ומ"ש אפי' אחר מיתה ולא מבעי' בחיי בעלה היינו אם תפסה בחיי בעלה ולא הוציא מידה אבל יכולים להוציא מידה דעדיין לא הגיע הזמן גבי' בחיי הבעל ועיין תשובת ריב"ש:


(לה) מיהו אם נתן וכו':    דוקא אם נתן לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונת וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' פ"ו מיהו במ' ובתוס' פנ"ש דף מ"ט כתבו אם נתן לאחרים גובי' מהם השתא ירושה דאורייתא אלמנה ניזונת מתנה ש"מ דרבנן לא כ"ש וכ"כ הרא"ש פ' אומר והמ' פנ"ש בשם ר"ת ועיין סי' ק':

סעיף כאעריכה


(לו) והם מעלים לה מזונות:    זה הוא תקנות הגאונים דניזונת מן המטלטלין:


(לז) שמא יאבדו וכו':    ה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים לדעת הטור אף על גב דס"ל בקרקע צריכים לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבוד של חבירו אבל מטלטלין אין כאן שיעבוד רק תקנות הגאונים ועיי' בחושן המשפט סי' ק"ז בטור ועיין בסמוך:


(לח) ואפי' התנה עליו בפירוש:    כתב בח"מ כיון שהוא תנאי שבממון וניזונת בדין מן מטלטלין ולא מן התקנ' צריכים לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה:


(לט) והיא ניזונת מדמי הקרקע:    עיין דינים אלו לקמן סי' קי"ב ובחושן המשפט סי' ק"ד ק"ז ושם מבואר לד"ה בין קרקע ובין מטלטלין גובים ממעות שבידו אחר תיקון הגאונים דגובין מן המטלטלין ולהרא"ש אין גובין כיון דלא הניח הני זוזי ולהטור חייבים מדינא דגרמי דהזיקו שיעבודו ואינן חייבים אא"כ מכרו קרקע אבל אם מכרו מטלטלין פטורים כיון ע"פ הדין דש"ס לא נשתעבד לפ"ז אם התנה שתזון מן מטלטלין אז הוי מזיקי' אם מכרו וגובין מן המעות שבידם לדעת הטור וכ"כ בח"מ מיהו מ"ש לדעת הרא"ש אנ"ל, וכאן משמע דס"ל המחבר עיקר כסברא הראשונה ולקמן סי' קי"ב כתב בהג"ה כדעת הרא"ש ולכאור' נ"ל כדעת רמ"א וראי' לדבר שלא כ' הטור בסי' זה ולקמן דחייבי' מדינא דגרמי אלא בחושן המשפט כ"כ אלא ודאי ס"ל עיקר כהרא"ש משום תיקון מזונות מדרבנן הם מ"ה אם מכרו אוקמי' אדאורייתא כמ"ש בחושן המשפט לענין מכירת מטלטלין כן הוא הכא אפי' לענין מכירת קרקעות אלא בחושן המשפט שם ס"ל שיעבוד ב"ח מדאוריי' מ"ה ס"ל דחייבי' מדינא דגרמי וע' פרישה כ' דוקא אם מכרו היורשים הקרקע קודם שהחזיקה הב"ד הקרקע ביד האשה כמ"ש בסי' קי"ב בהג"ה סעיף י"ד ויש לחלק:


(מ) הקנה לה בקנין:    כ"כ הרשב"א בתשובה והמגיד פי"ח וע' בגיטין דף נ' איתא שם מפני מה אין טורפין למזון האשה והבנות מפני שאינו כתובים אף על פי שנכתב תקנו חז"ל דדינו כאילו לא נכתב ע"ש בתוס' והרא"ש ועיין סי' קי"ב קי"ד ועוד טעם אחר מפני שאינן קצובים וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג ושם אכתוב דין זה באריכות:

סעיף כבעריכה


(מא) שאין דין קדימה במזונות:    עיין בהשגות הראב"ד כ' אפילו אם היא ניזונת מקרקע הדין כן דאין החיוב עד אחר מותו ויכול למכור בלא דעתה וא"י לטרוף ע"כ אין השיעבוד מתחיל אלא אחר המיתה אז מגיע שעת החיוב לכולן וכתב המגיד גם הרמב"ן /הרמב"ם/ ס"ל כן:

סעיף כגעריכה


(מב) אלמנה שתפסה מטלטלין:    אף על גב הרמב"ם ס"ל דצריכה שבועה על מזונות מ"מ כשתפסה אין משביעין אותה עד שתבוא לגבות יותר כן משמע מהרא"ש והטור ועיין בדק הבית, עיין בד"מ הביא פלוגתא אם תפסה שטרות:


(מג) יש אומרים דלא הוי תפיסה:    כ"כ הר"ן בשם רש"י והמ' והג"א ואגודה ונ"מ מזה בזה"ז אם תפסה יותר משיעור ומ"ש הר"ן שם בזה"ז ליכא נ"מ איירי כשלא תפסה יותר משיעור, ומה שהביא בח"מ ראיה מחושן המשפט סי' ק"ז דמהני תפיסה אפילו מרשות היורשים אין ראיה דשם תופס מה שראוי לו אף על גב דאין לו עדים על החוב מ"מ מחמת המיגו נאמן אבל תפיסה יותר משיעור הראוי לו י"ל דלא מהני תפיסה כר' טרפון, במשרי' כ' דמוציאים מידה ונותנים ליד השליש ופי' הב"י דס"ל תפיסה מרשות היורשים לא מהני ואין נראה דהא לא אידכר שם סבר' זו גם קשה א"כ למה לא מחזירים ליורשים ואפשר דס"ל אף על גב תפיסה מהני מ"מ נותנים ליד השליש שמא תמות ונראה אפי' לדעת הפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היורשים מ"מ אם תפסה מעות מהני כמ"ש הר"ן לדינ' דש"ס להפוסקים דסביר' להו דלא מהני תפיסת מטלטלין לכתובה ואפי' בחייו מ"מ אם תפסה מעות אין מוציאין מידה:


(מד) אבל ע"י שליח לא מהני:    משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים היינו ליורשים אם תופס יותר משיעור אפשר אפילו אם תופס כשיעור הוי חב ליורשים משום דאלו לא תפסה היה הכל ביד היורשים והיו יכולין להרוויח בהם:

סעיף כדעריכה


(מה) משביעין אותה לד"ה:    שם במרדכי ובהרא"ש נראה כן בכה"ג שעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי בפ"א היינו מזון ל' יום מודים כ"ע דלא יהבינן לה בלא שבועה דהא בעלמא שותפים ואפוטרופו' וארוסים יכול להשביעם בכל היום וא"צ להמתין עד לבסוף אלא באשה ממתיני' משום שלא ירגלו קטטא אבל בכה"ג דרגלים לדבר שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא דלא מצינו שבועה כזו שכבר לקחה לא הוי שבועה ליקח ולא שבועה לפטור כי שמא תצרך כל המעות למזונות ולרפואה מ"מ אם תתבע עוד תשבע אז הוי שבועת נשבע ונוטל:

סעיף כהעריכה


(מו) אלא בג' אנשים נאמנים:    עיין תוס' דף צ"ז מגורשת ואינה מגורשת חייב הוא במזונות יכולה היא למכור בלא ב"ד מומחים כמו אלמנה ועיין סי' ק' וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר דאל"כ פשיטא אלא קרי כאן מומחים למאן דקרי בעלמ' הדיוט וקרי הדיוט להדיוט גמור אלא בקי בשומא עכ"ל הר"ן ומבואר להדיא בכל דינים אלו היכא דצריך ב"ד מומחים צריך להיות א' גמיר וסביר, ועיין ב"י וד"מ כתבו בשם רש"י בפ' אלו מציאות דס"ל בשנים סגי ואין נראה כי רש"י כ"כ שם אליבא הס"ד דא"צ ב"ד כלל ושנים סגי אבל להמסקנ' צריך ב"ד שלשה, כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע משום דהקשה בב"י דלא אתמר בש"ס אלא לענין כתובה אבל במזונו' אותו דינר שטעתה שייך ג"כ לה וטעתה בשלה אבל בב"ה ומהרש"ל ובד"מ כתבו כדברי הטור ואפשר דהוי כטעות בשל יתומים דהא אין נותנין לה יותר מל' יום:

סעיף כזעריכה


(מז) יבטלו המקח:    משמע אם נישום בב"ד מומחים א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה דהא ע"כ אם רוצים לבטל המקח צריכים לשלם לה ומ"מ א"י לבטל אם שמוה ג' מומחים ש"מ בכתובה שומא לא הדרה וכן פסק מהרש"ל בתשו' סי' נ' והרב רמ"א חולק עליו בתשו' סי' ס"ח ועיין:

סעיף כטעריכה


(מח) אלמנה שמכרה וכו':    עיין בש"ג והעיקר דאין חילוק בין אחריות מחמת ב"ח לבין אחריות מחמת גזל לעולם מחזיר הלוקח על היתומים ונראה אם לקחה לעצמה וטרפו ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה ואם הב"ד מכרו בשבילה הוה כאלו מכרה היא דאל"כ תקשה לך לי"ח בסעיף כ"ה דאין מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה, ט"ז וכמ"ש בסי' קצ"ג במכירה לצורך הכתובה:

סעיף לעריכה


(מט) כמה מוכרים וכו':    משמע דאין חילוק בין אם מוכרים תיכף אחר מותו לבין אם מוכרים אח"כ לעולם אין מוכרים יותר מו"ח וצריך ב"ד הדיוטות ומ"ש הטור אבל אם מכרו הב"ד אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם היינו דוקא ב"ד מומחים כשירים לדין אבל ב"ד הדיוטות לא ואם יהיב לה רשות לזבוני מוכרת בלא ב"ד כלל ומוכרת כמה דבעי' וכ"כ ב"ח: