פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) וכל המתייחד עם ארוסתו:    אף על גב דק"ל הטוען פ"פ מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה כמ"ש בסמוך מ"מ אם מתייחד עמה אמרינן שמא בא עליה ושכח או שמא הערה בה וא"י ששיבר בתוליה כ"כ רש"י ובתו' משמע דוקא היכא דמנהג הוא לייחד עמה אז אמרינן על דעת כן מייחדים אותה כדי שיהא לבו גס בה אז לא מוקי אינש נפשיה לבעול בודאי וכל זה איירי לענין ממון אבל לענין איסור נאמן לאוסרה על נפשי' כמ"ש בש"ס, ובש"ג פוסק כרש"י אם היא טוענת בתולה היתה ואינה טוענת בא עליה צ"ע אם היא נאמנת במיגו בא עלי או אי הוי כמגו להוצי' ממון:

סעיף בעריכה


(ב) ואירע הדבר:    אף על גב דקי"ל אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מ"מ בכה"ג דיש ריעות' לפנינו דשינה מנהג חיישי' הרא"ש והטור ומשמוש זה פרש"י שלא יאבד הדם לפ"ז אמרי' הואיל יש ריעות' לפנינו חיישינן שמא איבד הדם ולהני פוסקים דס"ל אף היכ' דמצא דם יכול לטעון פ"פ ותניא א"י לטעון טענות בתולים ש"מ אף פ"פ ג"כ א"י לטעון צריך לו' מדראינו רמאות דהא שינה המנהג אז על פ"פ פשיטא אינו נאמן דהא אין ראיה לדבריו אלא אפילו דם ה"א דנאמן מדלית' דם קמ"ל אף על דם ג"כ אינו נאמן ואמרינן שמא איבד הדם:

סעיף געריכה


(ג) בין בגדולה:    עיין בהרא"ש פ"ק דכתובות שם הסכים עם גי' הרמב"ם דכל בוגרת יש לה דמים ולכאורה סותר למ"ש בנדה ר"פ תינוקת דכתב שם אפילו בוגרת אף על פי שאין לה טענות בתולים מ"מ לענין בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בבוגרת הדין כן כיון דיש בוגרת אשר לה דמים לא פלוג וכן הטור ביורה דעה סימן קצ"ג כתב אפילו בוגרת מבואר דס"ל דיש בוגרת אשר אין לה דמים ובסימן זה כתב הטור כל בתולה יש לה דמים בין קטנה ובין נערה בין גדולה ותו' פ"ק דכתובות דף ט' כתבו ג"כ בשם ר"ח בוגרת אין לו טענה אם לא מצא דם דיש בוגרת דאית להו דמים ויש שאין להן דמים וכן הוא במשמרת הבית ד' קס"ו ע"א ואין להקשות לפ"ז למה נותנים לבוגרת לילה הראשונה ואומרים כל הדם היא דם בתולים למה תלינן בדם בתולים דהא יש בוגרת אשר אין להם דמים כבר תי' בחדושי הלכות דלא תלינן לחומרא בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה ובזה מיושב נמי דלא תקשי להני פוסקים דס"ל כשנמצא דם אין לו טענת פ"פ אף על גב דנותנים לבתולה ארבעה לילות ותלינן בדם בתולים וכן קטנה עד שתחיה המכה ש"מ אפילו אם בעיל כמה פעמים נמצא דם משום בודאי כשבעיל והדר בעיל ונמצא דם תלינן בדם בתולים כי דם נדה לא שכיח אבל בא"י אם נבעלת היא אמרינן דהוא משקר ולא היה פ"פ וזו היא ביאה הראשונה ולקמן כתבתי תירוץ אחר, ולפי גי' הרשב"א בירושלמי אית בוגרת דיש להן פ"פ ואית פתחה סתום ואית דיש להן דמים לפ"ז א"א ליישב הסוגיא דף ל"ו אי דקא טעין וכו' לא כרש"י ולא כב"ח:


(ד) פ"פ אינה בבוגרת:    וכן במוכת עץ כמ"ש בתו' והמרדכי והר"ן וכן משמע ברמב"ם פי"א אלא לר"ח מ"ע פתחה סתום:

סעיף דעריכה


(ה) לא בא עליה:    כן כ' הרמב"ם דאיירי במכחשת אותו ואז אם הוא כהן או אם קיבל אביה קדושין כשהיתה פחות מג"ש ליכא כאן ספק ספיקא ואסורה לו לכן כתב בח"מ דאסור לבעול אותה כשהוא כהן ומ"ש כאן או מתייחד עמה כו' איירי כשהוא ישראל ובעת הקידושין היתה יותר מג"ש מותרת לו מטעם ס"ס, וטענתם כאן לענין ממון אף על גב כשהיא מכחישתו נאמן הוא לענין ממון היינו כשא"י לברר אבל כאן יש בירור ע"י הביאה אף על גב די"ל החזקה מסייע לה דחזקה היא דא"י להעיז בדבר שהוא יודע דהיא משקר' מ"מ היכא דליכא ספק ספיקא שויא על נפשו חתיכא דאיסורא, מיהו בש"ס נ"ל דלא איירי במכחשת אותו אלא איירי בטוענת דבעיל בהטיה ואז הוי כברי ושמא אח"כ כשאומר בפירוש דלא הטה ואם לא אמר בפירוש היא נאמנת אלא כיון דאפשר לברר ע"פ חביות יין מבררים אבל באמת מותר לו וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב ברמב"ם באומרת לא בא עלי ויפה כתב ב"ח על הטור דלא איירי במכחשת אלא טענתו הוא שמא והיא אומרת ברי לכן כל שאפשר לברר אז מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי, ואם לא ימצא דם אסורה לו נמצא דברי ב"ח עולים יפה על הטור, וח"מ יפה כתב על המחבר שכת' כלשון הרמב"ם דהיא מכחשת אותו ומה שהשיג על ב"ח בחנם השיג:


(ו) בודקין אותה:    ועיין תו' ריש כתובות ד"ה רוב בקיאין כשבועל ע"י הטיה יש בדיקה זו ועיין ב"ח וח"מ:


(ז) או מתייחד עמה בפני עדים ובועל:    כלומר היחוד הוא בפני עדים אבל הביאה אסור בפני עדים, ונראה דצריך למשמש אותה ולשמור שלא תבא דם הואיל לפי דבריו כבר בעיל ולא מצא דם:

סעיף העריכה


(ח) אם היתה ממשפחת דורקטי כו':    כ"כ הרמב"ם ומשמע אפי' היא לא טענה כן טענינן בשבילה שמא היא משפחת דורקטי ולא כמשמעות הטור:


(ט) שמא חולי:    ודוקא טענת דמים תלינן בחולי ולא פ"פ, ונשמע מדברי הטור אם אמרה ממשפחת דורקטי אני ונמצא שקר מ"מ אם אפשר לתלות בחולי תלינן אף על גב דכבר מוכחש טענתה:


(י) הרי זו טענה:    אפילו פתחה סתום הרי זו טענה לכ"ע מאחר דליכא דם תלינן דוחק מחמת איזה סיבה:

סעיף ועריכה


(יא) אם מצא דם:    בר"ן מבואר אף להני פוסקים דוקא לענין ממון מהני אם מצא דם אבל לענין איסור לא מהני דיש לחוש שמא הביאה דם או שמא דם מן הצדדים הוא וכן י"ל הרמב"ם והרשב"א שהביא המגיד ס"ל ג"כ די"א אלו לא איירי אלא לענין ממון והקשה בח"מ וז"ל אף על גב דמדינא עד שתחיה המכה תולין בדם בתולים וא"כ מאי ראיה הוא הדם שלא נבעלה מקודם די"ל דכל זמן שיש דם עדיין אין פתח פתוח ופרצה דחוק' קרי לה בגמרא, והט"ז הקשה ג"כ קושיא זו והניח בצ"ע וכבר כתבתי ע"ז ישוב הגון לעיל וא"ל להני פוסקים א"כ טענות פ"פ אימת משכחת לן ודאי לא מצא דם למה ליה טענות פ"פ ת"ל הוי טענה דם וי"ל משכחת במשפחת דורקטי וכ"כ בפריש' ורש"י שפי' בסוגיא האומ' פ"פ והיא אומרת ממשפח' דורקטי ס"ל כשיטה זו וע' בש"ס דף ל"ו לפי' תו' חרשת ושוטה הן בחזקת מ"ע ואין טענה עליהן אבל לפרש"י לאו בחזקת מ"ע הן אלא אמרינן אם היתה פקחת היתה טוענת משארסתני נאנסתי לפ"ז לענין איסור היכא דליכא ספק ספיקא תליא בפלוגתא דאיתא בסמוך:


(יב) אבל בחור לא:    כן הוא דעת הרי"ף והרא"ש וכן לתירץ ר"א לפרש"י ותו' וכ"פ בש"ג:

סעיף זעריכה


(יג) אם הוא כהן:    הכלל הוא כשאין כלל /כאן/ אלא ספק א' אזלינן לחומרא באיסור דאורייתא לכן באשת ישראל איכא ספק ספיקא שמא באונס ושמא קודם שנתארסה אבל אשת כהן או קיבל אביה הקידושין קודם ששהתה שלשה שנים ליכא אלא ספק א' ואסורה, וא"ל הא אכתי יש ספק ספיקא שמא מ"ע ושמא אחד מטענות הנ"ל משום מ"ע לא שכיח א"נ אם היתה מ"ע אין לה גנאי לטעון וא"ל שמא באונס ושמא ברצון כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה קי"ל דמותרת וי"ל דהכל ספק אחד הוא כי פיתוי בקטנה הוי כאונס והא דנאסרה מחמת הטענה פ"פ אף על גב דקי"ל אין אשה נאסרת לבעלה אלא בשני עדים או בקינוי וסתירה כבר הקשה בש"ס ריש כתובות קושיא זו ותי' פ"פ הוי כשני עדים ובמרדכי איתא וק"ל אין אשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה וכו' וראשי תיבות הוא וקיימא לן ולא כב"ח שהביא שהיא ר"ת וקשה לי וכתב מה שכתב ול"ד, וכתב בח"מ בזה"ז מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זינתה קודם החופה:


(יד) מותרת לו:    אבל אין לה כתובה משום לענין כתובה ליכא אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה מקודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום וכ"כ בח"מ נשמע אם היה ס"ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס"ס להוצי' ממון וכן מבואר בתו' בשיטה זו וכן כ' לעיל בשם תשו' בן לב ורש"ך, וט"ז בסי' ס"ז חולק ע"ז:


(טו) וי"א הא דנאסרה וכו':    כן הוא דעת ר' יונה והרא"ש והרמב"ן והרשב"א וכ"פ בש"ג ומבואר במגיד פי"ח הא"ב ובש"ג אף באשת כהן אם אומרת נאנסתי קודם האירוסין מותרת לו וכן אמרה מ"ע אני וכן היכא דאיכא למימר שמא היטה מותרת לו הר"ן:


(טז) דוקא כשאינה מתרצת עצמה:    אלא מכחש' אותו אז הוא נאמן וכן בשותקת, והיכא דאיכ' ס"ס מותרת אפילו בשותקת:


(יז) אבל אמרה נאנסתי נאמנת:    וכאן אין שייך לומר מיגו דאף אם היה מיגו מ"מ כל שמכחיש אותה בברי שויא על נפשו חתיכה דאסורא:

סעיף חעריכה


(יח) אינה מפסדת אלא עיקר כתובה:    ומבואר בש"ס ברש"י והר"ן ובמרדכי אם היתה הכתובה מדאוריית' לא היה נאמן להפסיד את הכתובה אלא הואיל תקנות חכמים הכתובה נאמן הם אמרו והם אמרו דנאמן להפסיד הכתובה מטעם חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה ואם היה שונא אותה לא היה עושה סעוד', ואם לא טרח בסעוד' אינו נאמן כמ"ש בהר"ן והמגיד והיינו דוקא כשטוען פ"פ מצאתי אז אינו יכול לברר ואינו נאמן אלא מטעם אין אדם טורח בסעודה אז בעינן שטרח בסעוד' אבל אם טוען טענות דמים א"צ חזקה זו כי יכול לברר מ"ה נאמן הוא אפי' לא טרח בסעודה אלא מרמב"ם והטור לכאורה לא משמע כן אלא אפילו בטענות דמים אינו נאמן ואפשר לפי מנהג שלנו דאין משמשין ויש חשש שמא איבד הדם מ"ה בעינן אפי' בטענות דמים חזקה אין אדם טורח בסעודה:


(יט) אבל התו' כתובה יש לה:    דהא הטעם הוא משום הם אמרו והם אמרו לכן כל מה שהוא מתיקון חז"ל נאמן להפסיד אבל ת"כ מתנה הוא ואינו נאמן להפסיד וכתב הר"ן והמגיד י"א דוקא בפ"פ יש לחלק בין כתובה לת"כ אבל בטענות דמים נאמן להפסיד אפי' בת"כ וכתבו לרמב"ם אין חילוק בין טענות פ"פ לטענות דמים ומ"ש בסמוך שפיר אף בטענות דמים לרמב"ם בעינן הטעם הם אמרו והם אמרו מטעם אין אדם טורח בסעודה, ולכאורה נראה מרמב"ם דוקא כשהיא מכחשתו אז יש חילוק בין כתובה לת"כ אבל אם שתקה הוי כהודאה ונאמן לכל דבר מיהו מדכתב הרא"ש והר"ן והטור דסוגי' איירי כשהיא מכחשתו או שתקה ובסוגיא איתא הטעם אין אדם טורח בסעודה ש"מ שתיקה זו לאו הודאה היא ורשב"ם פוסק דמפסדת גם ת"כ וכ"פ הש"ג מיהו נ"ל עיקר ככל הפוסקים הללו וא"י לו' קים לי כהני פוסקים הרשב"ם וש"ג נגד כל הפוסקים אף על גב הרא"ש כ' ג"כ הסברא נוטה דמפסדת גם ת"כ מ"מ לא הכריע כן והטור פסק ג"כ דאינה מפסד' ת"כ מיהו בטענות דמי' י"ל קים לי כהני פוסקים דס"ל דמפסדת ת"כ, וא"ל למה מפסדת ת"כ כשהית' בעולה מעיקרא מ"ש מחייבי לאוין שלא הכיר בה וע' בסי' הקודם מ"ש גם בר"ן כתב בשם הרמב"ן כאן הוי כאלו התנה מעיקר' דנושא אותה ע"מ שהיא בתולה ורמי' עליה לברר אלא בכתובה הטעם כמ"ש הר"ן אבל כשהיא בעילה מעיקרא עברה על תנאי והוי כאלו היתה בעלת מום:


(כ) שהיתה בעולה:    אף על גב דאינה מביא ראיה שהיתה בעולה קודם שתתארס אלא מברר שהיתה בעילה בעת הביאה די כיון דהיא מכחשת אותו ואמרה דהית' בתולה משא"כ כשהיא מודה אז צריך הודאה שהיתה בעולה קודם הארוסין מהרש"ל:


(כא) בנק"ח:    כ"כ הרמב"ם והמגיד כתב על זה דהא דומה לטענת אמנה או ריבית דאין משביעים לבעל השטר מאחר דאין השטר עומד לכך ועיין סי' קט"ו והוא א"צ לישבע היסת על הכתובה משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומשמע מכאן היכא דהחזקה מסייע ליה א"צ לישבע אפי' שבועת היסת וע' בחושן המשפט סי' ע"ח ועמ"ש בסי' צ"ו:

סעיף טעריכה


(כב) מ"ע אני:    בש"ס דף י"ב מבואר לר"ג היא נאמנת משום דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא אף על גב בעלמא קי"ל ברי ושמא אין מוציאים ממון וכאן היא מוציא הכתובה משום דאית לה מיגו פרש"י דאית לה מיגו היכא דאמרה משארסתני נאנסתי פסלה את נפשה לכהן אית לה מיגו די"ל מ"ע אני, ואם אמרה מ"ע אני קודם הנשואין ואין לה כתובה אלא מנה אית לה מיגו די"ל מ"ע אני תחתיך ויש לי כתובה מאתים אף על גב דאין אומרים מיגו להוציא מ"מ כאן דהיא טוען ברי והוא שמא ואית לה מיגו מוציא ממון וכ"כ במ' ובהגמיי' פט"ו ה"ט ולפ"ז אם אמרה מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת דהא אין לה מיגו, ואיתא בש"ס עוד טעם אחר דאוקמינן אות' על החזקה דהיא בתול' ומסתמא נבעלה או נעשית מ"ע תחתיו לפ"ז אפי' אם אמרה מ"ע אני תחתיך נאמנת והרי"ף הביא רק טעם זה וכ"כ הר"ן מיהו הרמב"ם והטור והש"ג כתבו הטעם הראשון כדי היא לחוש לתירוץ הראשון וא"ל אם היא מכחשת אותו למה אינה נאמנת במיגו מ"ע אני או משארסתני נאנסתי משום כשהוא טוען ברי לא מועיל מיגו שלה דאין אומרים מיגו להוציא גם י"ל דאינה רצונה לומר משארסתני נאנסתי דאז היא פסול' לכהן ומיגו מ"ע לא אמרינן משום דלא שכיח וכ"כ הרא"ש והר"ן, ולכאורה קשה בסוגיא זו מה מדמה דין זה לדין מנה לי בידך והלה אומר א"י דקי"ל דאוקמי' ממונא בחזקת מריה קמא דהא שם איירי במלוה בע"פ וכאן יש בידה שטר הכתובה ואם איירי במקום שאין כותבין כתובה א"כ הוי תנאי ב"ד ואפשר מיד שאומר לא מצאתי בתולים הוא נאמן מטעם חזקה הנ"ל ואתרע שטר כתובה שלה ונעשה הלואה בע"פ ולפ"ז י"ל דא"י לטרוף מן משועבדים דהא ע"כ אתרע שטר כתובה שבידה, מיהו י"ל כיון דאית לה מיגו נאמנת ונתחזק השטר כתובה שבידה:


(כג) ואם אמרה משארסתני נאנסתי:    ואם בודאי לא נעשה ברשות הבעל אלא ברשות אביה אז אתרע רשות אביה ואמרי' כאן נמצא כאן היה והיא נבעלה קודם הקידושין עד שתביא ראיה שנאנסה אחר ארוסין תו' פ' המדיר ואם אומרת משארסתני נאנסתי אית לה כתובה ואין לה תו' כיון דהיתה בעולה קודם החופה והוא לא כתב לה, ת"כ אלא ע"מ שהיא בתולה ש"ג, לפ"ז כתובה ותוספ' כתובה שני הפכים הם כשהיא מכחיש אותו יש לה ת"כ ואין לה הכתובה, וכשמתרצת ואומרת משארסתני נאנסתי יש לה כתובה ואין לה ת"כ:


(כד) אם רוצה לקיימה אחר כך:    כ"כ הרמב"ם והטור ומיהו בתו' דף י"א כתבו אהא דאמר שם הבעל נאמן משום חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה דאיירי באשת כהן או אשת ישראל וקיבל אביה הקדושין כשהיא פחות מג"ש דאז אסורה לו ומפסיד הסעודה וכן נמי למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אין לה כתובה אז מפסיד הסעודה אבל למ"ד דיש לה כתובה מנה א"כ אין מפסיד הסעודה אלא מרויח מנה אינו נאמן ונשמע עוד מתו' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואים כמ"ש בסי' ס' אז שייך דמפסיד הסעודה אבל אם לא צריך לעשות נישואי' אלא לכתוב לה כתובה אכתי אינו מפסיד הסעודה ואינו נאמן וכ"כ בש"ג דף תע"א דצריך לגרשה אבל אם אין מגרשה אינו נאמן, ובח"מ כתב מ"ש הרמב"ם שכותב לה כתובה על מאה איירי כשהיא מרוצה לזה לפ"ז י"ל דלא פליג הרמב"ם על דעת הש"ג אבל בד"מ לא ס"ל חילוק זה וכתב הש"ג חולק על הרמב"ם אבל הרמב"ם לא חייש שיוציא לעז משום הרויח מנה, וכ"כ הרא"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' אף על גב דמרויח מנה:

סעיף יעריכה


(כה) אם נסתרה:    ובתו' ובמרדכי דף קי"א כתבו ב' פירושים אם אמרי' מסתמ' נסתרה עמו או דאיירי כשיש עדים דנסתרה עמו מיהו אפי' אחר שנסתרה עמו אם אמר שלא בא עליה יכול לשויה עליו חתיכה דאסורה אף על גב דלא מוקים אנפשיה מ"מ לפעמים מוקים נפשיה ועיין סי' קי"ז ובסי' קס"ו איתא ביבמה אמרי' דמוקים נפשיה: