ביאור הלכה על אורח חיים תלז
סעיף א
עריכה(*) על המשכיר לבדוק: ומ"מ אם אינו בעיר על השוכר לבדוק וכדמוכח לקמן ס"ב וס"ד. אחרונים:
סעיף ב
עריכה(*) שואלו אם בדקו: ונראה לכאורה דהכא כשאומר לו שבדקו אין צריך שוב לבטל דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מסתמא עשה כן ומדוקדק בזה לשון המחבר שכתב דהשאלה אם בדקו ולא אם בטלו אבל באמת זה אינו מוכרח דלכתחלה צריך לשאול ע"ז פן לא קיים כדין דומיא שצריך לשאלו על הבדיקה אף שחזקתו בדוק מן הדין ומ"מ בדיעבד אם לא שאלו על הביטול וליתיה עוד קמן דלישייליה נראה דיכול לסמוך ולומר דמסתמא בטלו וכנ"ל דכיון שבדק תו הביטול הוי מדרבנן וכמ"ש הר"ן בריש פ"ק ויש לסמוך להקל ולהכי לא הזכיר המחבר השאלה על הביטול משום דאינו כ"כ לעיכובא וכנ"ל:
(*) ומבטלו וכו': דבגמרא הוא בעיא דלא איפשטא לענין בדיקה ולהכי כתב הרא"ש דיבטל בלבו כדי שיצא ידי חובתו מדאורייתא דתו הוי הבדיקה רק מדרבנן וסומכין להקל בספיקא ועיין בפמ"ג שמפקפק לענין ביטול אכן באמת נמצא זה עוד גם בחידושי מהר"ם חלאווא וברבינו מנוח:
(*) בלבו: הנה ידוע שיש דעות אי ביטול סגי בלב או דוקא בפה ועיין בביאור הגר"א שהסכים להלכה כלשון המחבר דבלב סגי:
סעיף ג
עריכה(*) וי"א דצריך להחזיר וכו': עיין בפר"ח שכתב דהמחבר וגם הג"ה לא מיירי כ"א בסתמא או שאמר המשכיר שהוא בדוק והשוכר שתק אבל אם התנה השוכר עמו בהדיא ע"מ שיהא בדוק הוי בטול מקח לכו"ע ומה שכתב בהג"ה שהוא מדברי הרה"מ בשם הרמב"ן הואיל והתנה עמו בהדיא ל"ד קאמר אלא ר"ל שהמשכיר אמר שהוא בדוק ומסתמא גם דעת השוכר היה באופן זה לשכור והנה כוון בזה לחדושי מהר"ם חלאווא (שהיה מתלמידי הרשב"א) שכתב בהדיא כדבריו לדינא אכן בפירוש דברי הרמב"ן שהעתיק הרה"מ ראיתי בחדושי הריטב"א (שהעתיק שם ג"כ דברי הרמב"ן בארוכה) שהרמב"ן מפרש הסוגיא בהתנה השוכר ואפ"ה לא הוי מקח טעות דאמרינן דאין זה קפידא גמירא הואיל והוא מלתא דמצוה ולבסוף משלם לו ע"ש שוב מצאתי במקור חיים שכתב בפשיטות דהעיקר לדינא כפר"ח דאם התנה תנאי גמור הוי בטול מקח וע"כ צ"ע לדינא: