ביאור הלכה על אורח חיים רמה

סעיף אעריכה

(*) שיש להם שדה או תנור וכו':    בשותפות. היינו שהוא של שניהם בעצם או שקבלוהו מאחד להתעסק בו בשותפות [גמרא בע"ג כ"ב וכן איתא בס"ג]:.

(*) אם מעט ואם הרבה:    נראה דה"ה אפילו לא פירשו כן בפירוש דמסתמא כן הוא ולא בא רק לאפוקי אם מתנה עמו שלבסוף יבואו לחשבון משני הימים דאסור וכמו שכתבתי במ"ב וכן משמע מלשון הגמרא בע"ג כ"ב ישראל וא"י שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לא"י טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחלה מותר ולא הזכיר כלל בברייתא שיאמר הן רב או מעט וכן משמע מלשון השו"ע יורה דעה רצ"ד סי"ג גבי ערלה דדין אחד הוא עם עניננו להרמב"ם בכל הפרטים ובשניהם העתיק המחבר את לשונו ממש ולא הזכיר כלל שיתנה הן רב או מעט אע"כ כמו שכתבנו דרצה הרמב"ם רק לאפוקי שלא יתנה עמו שיבואו לחשבון וכלל הענין בלשון קצרה וכמו שכ' הש"ך שם דבזה העתיק הרמב"ם את סיפא דברייתא דאם באו לחשבון אסור:.

(*) וחלקו סתם:    עיין מ"ב וכל הדברים הוא מברייתא שם בגמרא כ"ב ע"א ומפירש"י שם ועיין במגן אברהם שהביא מרי"ו וז"ל ואם מסתמא לקח הא"י בשבת בלא אמירת ישראל בעיא ולא אפשיטא ולקולא ואח"כ הביא פירש"י ע"ז ע"ש ועיין בפמ"ג ולבו"ש שפי' דלהרי"ו כיון שלקח הא"י מתחלה מעצמו סתם אפילו אמר לו ישראל אח"כ אתה נטלת את יום השבת ואני אטול כנגדו יום החול ג"כ מותר אבל לרש"י אסור זה ע"ש ולענ"ד נראה דהרי"ו לא כיון לזה דכ"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה אפילו אם כבר נטל הא"י של שבת בתחלה עיין בסה"ת ובטור בריש הסימן ולמה לן לומר שהרי"ו יחלוק על כולן אלא כונת רי"ו הוא לבאר האבעיא שא"י נטל כנגד יום השבת הן רב או מעט והישראל כנגדו יום חול אך שהיה בסתמא שלא הזכיר הישראל שהוא נוטל יום החול כנגד יום השבת ובאור רש"י הוא שחלקו סתם לבסוף בשוה ולזה הביא המגן אברהם את שני הבאורים ולדינא נוכל לומר דגם רש"י מודה להרי"ו ותרוייהו מותרין להי"א כיון שהיה בסתמא וכדברינו מוכח בתו"ש שזה הוא כונת רי"ו וכן בהגר"ז:.

סעיף געריכה

(*) ואם ירצה להשכיר לא"י וכו':    היינו בין לא"י זה שותפו או לאחר:.

סעיף העריכה

(*) תנור שלקחו ישראל משכון וכו':    וה"ה בכל אחד מכל הנ"ל. לבוש וכן משמע מתו' דל"ד תנור ופשוט:.

סעיף ועריכה

(*) אם אפו וכו':    עיין במ"ב שכתבנו דאפילו אם לא היה האפיה בע"כ ג"כ בהבלעה מותר בדיעבד ואף דמהב"ח לא משמע שם בתחלה כן מ"מ מסוף דבריו שם שכתב דאין מי שחולק על הוראת ר"נ גאון משמע בהדיא כמו שכתבנו דהלא שם היה ברצון וכן משמע שם משארי אחרונים שכולם העתיקו דבריו להלכה דהיכא דאיסורו הוא רק משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר וה"נ כיון שהשכירו לשנה או לחודש איסורו הוא רק משום מראית העין כנ"ל בריש סימן רמ"ג והפמ"ג שם באות ה' בא"א דייק מראש דברי הב"ח דאם היה האפיה ברצונו בדיעבד אסור אף אם היה בהבלעה משום דמיחזי כשלוחו ולא ידעתי כונתו דמסוף דבריו שם וכן משאר האחרונים מוכח בהדיא כמו שכתבנו:.

(*) על כרחו וכו':    עיין בב"ח שם שכתב דלדברי רש"י וש"מ שפי' הטעם דאם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשלוחו לא שייך אם היה בע"כ ורק רבינו גרשון סובר דהטעם משום דמיחזי כשכר שבת וטעם זה שייך נמי אף בבע"כ ונמצא לפי דבריו דין זה הוא לאו אליבא דכ"ע ול"נ דעל עיקר דין זה אין רש"י חולק דגם הוא מודה לסברת ר"ג דהיכא דאסור משום שכר שבת אסור אף בבע"כ ולכך סתם השו"ע את דינו בלי שום חולק ומה שהוצרך רש"י לבאר הברייתא דאם באו לחשבון אסור משום דמחזי כשלוחו סברתו הוא דהלא הישראל עשה בעצמו יום חול כנגד מה שעשה א"י ביום השבת ואין זה שכר שבת גמורה אלא דעי"ז שמחזי הא"י כשלוחו בפעולתו בשבת נמצא מה שנוטל הישראל אח"כ הוא כשכר שבת וכן משמע בהדיא ברש"י [שם בע"ג דף כ"ב] ד"ה אסור כמו שכתבנו משא"כ בעניננו דהוא שכר שבת גמור גם רש"י מודה דבכל גווני אסור אף בדיעבד אם לא היה בהבלעה:.

(*) אסור ליהנות:    עיין בבגדי ישע שעל המרדכי שאומר שם לחד גירסא דדוקא לכתחלה אסור לו לקבל שכר שבת אבל בדיעבד אם קבל אין ההנאה מזה אסור ע"ש ראיתו לזה ומלישנא דשו"ע לא משמע כן וגם ראיתו יש קצת לדחות ואכ"מ להאריך בזה וצ"ע:.