ביאור הלכה על אורח חיים קסז
סעיף א עריכה
(*) ובפת דידן: נקט דידן משום דבגמרא איתא [לחד גירסא] דצריך לברך המוציא מהיכא דמקדים הפת להתבשל והנה התנורים שהיו בזמן הש"ס דרכן היה להדביק הפת בדופני התנור וס"ל דשם בין חלק העליון שבככר ובין התחתון הנדבק בדופני התנור שניהם מתחילין להאפות בזמן אחד וע"כ בוצע ממקום שירצה או מהעליון שבככר או מהתחתון שבככר משא"כ בתנורים שלנו שמונח הפת על קרקעית התנור שמתחמם תחלה מחום האש שמונח עליו יש אומרים ששם מתחיל הפת להאפות תחלה ויש אומרים שהצד העליון הוא מתבשל תחלה שהוא לצד האויר וע"כ כתב הרמ"א דיחתוך מעט מצד העליון והתחתון [דהיינו מצדו של הפת] קודם גמר הברכה כדי לצאת ידי שניהם ועיין בלבושי שרד וכן בביאור הגר"א שתמהו ע"ז דאותן שתי דעות החולקים איזה מקום מתבשל תחלה שייך גם בתנורים שבזמן הש"ס ונשאר על הרמ"א בצ"ע מ"ש דידן דנקט. ודע עוד דהרמ"א אף שזכר דבריו בסתם מ"מ הוא כמו שהיה כתוב ויש מי שאומר דלדעת המחבר שפוסק במקום שנאפה היטב קפדינן העיקר רק שיבצע ממקום הקשה מעליונו של הככר או מתחתונו ולא מאמצעיתו דהוא פוסק כלשון אחרון שברש"י שגורס בגמרא מהיכא דקרים בשוליה ודעת הרמ"א שסובר כהפוסקים דגרסי בגמרא מהיכא דקדים בשוליה וכמו שכתב הגר"א והאחרונים העתיקו להלכה דברי הרמ"א דבזה אנו יוצאין ידי כו"ע:.
(*) וצריך לחתוך מעט: עיין במ"ב ולפ"ז פשוט דהיכא שלא יהיה שהיה בשבירתה אחר הברכה כגון בככר קטן ודק א"צ לחתוך כלל קודם אכילה וכ"כ הגר"ז:.
סעיף ב עריכה
(*) ויענו אמן: ואע"ג דבכל הברכות כששומע מישראל צריך לענות אמן נקטיה הכא משום דבכאן שרוצים לצאת בהברכה צריך לכוין לבם לשמוע הברכה [כמו שכתב בעצמו] ולענות אמן לבסוף משא"כ בעלמא שאין מחויב לשמוע כדי שיענו אמן אח"כ:.
(*) והמברך יכוין וכו': עיין במ"ב טעם הדבר והוא מד"מ וכן מבואר בא"ז להדיא והנה אף דהביאו זה מירושלמי בשום פוסק [לבד מהאו"ז] לא נמצא דבר זה [ובפרט מה שמוכח באו"ז דבלא"ה לא יצאו ידי חובתן הוא נגד הדין המבואר לקמן בסימן רי"ג וכמו שכבר העיר בזה המאמר ע"ש] ובאמת כל המברך בעצמו איזה ברכה אין צריך להאמן כלל וכלל ואדרבה העונה אחריה אמן ה"ז בור כמבואר בש"ס ואע"ג דהכא אינו מפסיק כלל עכ"פ למה לו להאמן [ואף שישבתי זה קצת במ"ב מ"מ הוא דוחק] ובאמת הל"ח פרק ג' שאכלו וכן בשכנה"ג כפי הנראה שהוקשה להם דין זה והשיאו דין זה לטעם אחר והוא כדי שידע אימתי לבצוע משום שאסור לבצוע עד שיכלה האמן מפי העונים כדלקמן בסעיף ט"ז אבל מד"מ מוכח כטעמא שכתבתי במ"ב. ולולא דמסתפינא הו"א דט"ס הוא בירושלמי וצ"ל הב דעתך מפקא ידי חובתך והכונה דבעינן דעת שומע ומשמיע וכדלקמן בסי' רי"ג ולפ"ז לא נזכר כלל דינא דאו"ז בירושלמי וב"ה שמצאתי אח"כ בפירוש ספר חרדים שהוא גורס כן בירושלמי ע"ש וצ"ע:.
סעיף ו עריכה
(*) ולא ישיח: עד שיבלע עכ"פ מעט כמו שכתבתי במ"ב ויש ליזהר בזה הרבה דדעת המ"א וא"ר דמה שלועס לא מקרי עדיין אכילה וא"כ כששח הוי הפסק בין הברכה לאכילה ועיין בא"ר שהביא בשם ברכת אברהם שגם הוא סובר כהמ"א אך הרבה אחרונים כתבו דאף שלכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה מ"מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו א"צ לחזור ולברך דהלעיסה ג"כ אתחלתא דאכילה היא [הג"ה והנה ראית המ"א הוא מסימן ר"י דהלועס ופולט א"צ ברכה ובאמת לפי מה דמסקי האחרונים שם דשם משום שכונתו רק לטעימה בעלמא א"כ אין שום ראיה לעניננו דכונתו בלעיסה היה רק לשם אכילה וכן דחה באמת בזה הבגדי ישע את דבריו וכזה ג"כ בספר מגן גבורים וכן הגריעב"ץ בסידורו כולם דחו דבריו מהלכה [ונ"ל עוד דאף שבא"ר פה סתם כדבריו בסימן ר"י סק"ג שהביא משם ע"ת משמע שם בהדיא דאם לעס האוכל בפיו שלא לשם טעימה רק לשם אכילה מקרי אכילה] ומ"מ אפשר ליישב דבריו דכונתו הוא לפי מה שכתב בסימן ר"י מתחלה לפי דעת הרוקח דאפילו כונתו לאכילה מקרי רק טעימה ואף דשם מיירי באכילה ממש מ"מ לענין לעיסה לבד ס"ל להמ"א דבודאי יש לתפוס כדבריו דרק בשם טעימה מקרי עדיין אך האחרונים הנ"ל לא הסכימו לדבריו לענין דיעבד. ולענ"ד באמת צע"ג בזה דלשיטת הרמב"ם דס"ל לענין ברכה דהסוגיא איירי בבולע אפשר דבלא בליעה רק בלעיסה בעלמא אפילו כשהיה מתכוין לאכילה בשם טעימה בעלמא מקרי עדיין וכפי הנראה לדינא לכאורה יש לנהוג למעשה כהכרעת הח"א ואפשר עוד דאפילו המ"א מודה היכא דבלע הטעם שיש בפיו מן הלעיסה שא"צ לחזור ולברך דעי"ז חלה הברכה]. ועיין בח"א שגם הוא הסכים כן להלכה אך משמע מדבריו דדוקא כשבלע מתחלה עכ"פ הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה עי"ש:.
(*) ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל: היינו אפילו בתנו לבהמה כן משמע מסתימת הכל בו וכן הביא בשיו"ב משם ספר האורה וכן מוכח בבה"ל ובספר האשכול עי"ש. והנה המ"א הביא בסימן רע"א בשם תשובת מהר"מ דלאכול קודם הבהמה הוא איסור דאורייתא ומשמע דס"ל דהוא דרשה גמורה ולא אסמכתא ולפ"ז פשוט דאפילו בירך המוציא צריך להפסיק אבל מהפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל הכי. ודע עוד דמסתימת הרמ"א משמע דאפילו פת שאינו נקי אף דלכתחלה בודאי מצוה להביא מלח קודם שמברך על הפת אבל בדיעבד אם כבר בירך אסור להפסיק קודם שיבלע מעט מפרוסת המוציא והנה הפמ"ג כתב דהרמ"א מיירי רק בפת נקי ולא נהירא אח"כ מצאתי בעזה"י בבה"ג ובאשכול שמוכח בהדיא כמו שכתבנו:.
(*) אבל אח"כ וכו': עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים שמסכימים עם הב"י ובאמת מקור דברי הרמ"א הוא מרוקח ואור זרוע והמעיין באור זרוע בתחלת דבריו יראה דלא איירי כלל בדינא דרמ"א בהפסיקו השומעים קודם שאכלו אלא תוכן דברי האור זרוע דשקיל וטרי הוא דלאו חיובא הוא להיוצאים בברכה לטעום מפרוסת הבוצע בדוקא אלא כאו"א יכול לאכול מככרו המונח לפניו דלא הוציאם אלא בברכה אבל לא שיאכלו דוקא מככרו ומשום זה אע"ג דבודאי יש חיובא לטעום מככר שברכו עליו המוציא [דבלא"ה תתבטל הברכה אצל המברך וממילא תתבטל ג"כ שמיעתם ולא יצאו גם הם וכמו שמוכח בסימן רי"ג ס"ב דהיכא דהברכה הוא לבטלה ממילא לא יצאו גם השומעים וכעין סייעתא לדברינו מדברי רבינו יונה בסוגיין דאין המסובין רשאין לטעום וכו' עי"ש בתירוץ א' ומה שהביא הפמ"ג ראיה מסימן ר"ט ס"ב בהג"ה דכתב שם הרמ"א גם הוציא האחרים בברכתו ולכן ברכתו ברכה לאו ראיה היא כלל לענ"ד דהתם אמרינן הואיל דהברכה חלה על אחרים שיוכלו לשתות מכוסם חלה נמי הברכה לגבי דידיה שיוכל לשתות יין מכוסות אחרים אע"ג דלא היה דעתו עליהם בפירוש אלא בסתמא וברכתו לא לבטלה היא כלל משא"כ בענינא דידן כיון שהפסיק לא חלה עדיין הברכה כלל ואינו יכול לאכול ולשתות על סמך ברכה זו והוי לבטלה וממילא לא יצאו השומעים ג"כ בברכתם ובדברינו מיושב קושית המ"א שמקשה בסימן רי"ג ס"ב על דברי הרמ"א דסימן ר"ט] אבל אין החיוב מוטל על כל אחד מהשומעים ובטעימת אחד מהם סגי או שיטעום הבוצע או אפילו אחד משארי המסובין יכולים אח"כ כ"א לאכול מככר אשר לפניו ומביא ראיה לזה מההיא דעירובין דאמרינן שם לטעמיה ינוקא אלמא דלאו דוקא כל השומעים מחויבים לטעום מכוס שברכו עליו אלא בטעימת אחד סגי ואפילו לא טעם המברך בעצמו אלא אחד מן השומעים סגי כן הוא תוכן דבריו למעיין שם [וכן משמע משארי ראשונים בסוגיא זו שעל זה שקלו וטרו עיין תוספות ר"י שארליא"ן וברבינו יונה] אבל אה"נ דאסור להפסיק לכל אחד מהשומעים קודם שיאכל מככרו ואם הפסיק אבד ברכתו ודברים אלו יש להעמיס גם ברוקח המובא בב"י למעיין בו אלא שיש שם ט"ס קטן שבמקום והשיחו צ"ל והשיח ור"ל שאחר שאכל המברך מככרו אף שהשיח מ"מ נפקי כולם בברכתו ויוכלו אח"כ לאכול מככרם משא"כ אם השיח קודם שאכל איבד ברכתו והויא ברכה לבטלה וממילא גם אחרים לא יוכלו לאכול מככרם על סמך זה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב וזהו שלא כדברי הפמ"ג שרצה לומר שבאופן זה לכו"ע יוצאים דליתא וכן י"ל בכונת הריקאנטי סימן ע"ד המובא בא"ר ע"ש ולפ"ז גם הוא יכול לסבור כהב"י היוצא מדברינו שמרוקח ואו"ז גופא ג"כ אין מקור לדברי הרמ"א וקם דינא כהב"י וכמו שכתבו האחרונים:.
סעיף י עריכה
(*) במקום ברכת המוציא וכו': ואם בירך במ"מ דעת הרבה אחרונים דיצא בדיעבד וא"ר בשם הדרישה בסימן קס"ח כתב דברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת כמו שהכל ויוצא על כל דבר דכל מילי מיזן זיין (חוץ ממים ומלח) וכן כתב הח"א בכלל נ"ח עי"ש בנ"א:.
(*) בריך רחמנא וכו': בט"ז לקמן סימן רי"ט הביא בשם תר"י דצריך לומר ג"כ אלהנא ושארי פוסקים לא הביאו דבר זה להלכה ומשמע דס"ל דכיון דרחמנא הוא במקום שם די בשם אחד דהא פשיטא בין לרב ובין לר"י אם יאמר ברוך ה' מלך העולם וכו' בודאי יצא דהא הזכיר שם ומלכות ועיין רשב"א פרק הרואה ובירושלמי שלפנינו ליתא:.
(*) דהאי פיתא: עיין במ"ב והוא מהג"א וש"פ שכתבו בלשון אפשר ועיין בב"י דכתב דכיון שהוא ספיקא דרבנן לענין ברכת המוציא יצא בדיעבד ולכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם דבעינן שיזכיר עכ"פ מענין הברכה והכא לא הזכיר כ"א ברמז בעלמא והיכן מצינו ברכה כזו וע"כ לא העתקתי כ"א לשון הראשונים בענין זה:.
סעיף יא עריכה
(*) או רבים וכו': וכ"ז לענין פת ולענין יין ושאר פירות נתבאר בסימן רי"ג ע"ש:.
(*) אחד מברך לכולם: ואפילו אם המסובין יודעין בעצמן לברך מ"מ הידור מצוה הוא שאחד יברך ויוציא כולם דברוב עם הדרת מלך [מעדני יו"ט בפרק כיצד מברכין סימן ל"ג ושכ"כ גם הרמ"ך]:.
(*) בלא הסיבה: עיין מגן אברהם שהעתיק בשם ש"ג דאם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין ועיין בפמ"ג שכתב דלדידן דישיבה הוי כהסיבה ה"ה בישבו מקצתן מהני ולענ"ד צע"ג על עיקר דברי המ"א בשם הש"ג שהרי מבואר לקמן בסימן קצ"ג ס"ב דאף השלישי צריך לקבוע אותם בהסיבה עכ"פ בגמר אכילה ולדידן בישיבה וכמבואר בהדיא בדברי הרא"ש בפ' ג' שאכלו דממנו נובע זה הדין וידוע שיטת הרא"ש וש"פ וכן סתם השו"ע דמתניתין מיירי בין בברכת המוציא ובין בבהמ"ז וחד דינא הוא לתרווייהו וצע"ג:.
(*) ישיבה דידן: אבל עמידה לא מהני [תוספות בברכות מ"ג ד"ה הואיל בסה"ד והעתיקו בב"י סימן רצ"ו וכ"כ הב"ח] ושאני ההיא דסי"ב דסגי בעמידה דשם הם יושבים על החמור:.
(*) אלא אם כן ישבו בשלחן אחד וכו': עיין במגן אברהם סקכ"ו שהסביר טעם הדבר דבבית דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים על שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה והגר"א בביאורו כתב דאגב שיטפיה מקודם העתיק המחבר בשלחן אחד וכו' ובאמת לא בעינן כלל שלחן אחד או מפה אחת היכא שקבעו מתחלה לאכול יחד או בעה"ב עם בני ביתו אלא כל שיושבין ואוכלין ביחד דהיינו שאינם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה מצטרפים וכמו בסי"ב ודלא כמ"א:.
סעיף יב עריכה
(*) שלא ירדו מהבהמות: צ"ל ולא ירדו מהבהמות [מאמר מרדכי] וכן הוא לקמן בסימן קצ"ג ס"ג:.
סעיף יג עריכה
(*) אם כוון המברך להוציאם וכו': הקשה הט"ז דמאי אשמעינן דוקא הכא הא אפילו בדקבעו נמי צריך המברך להוציא והשומעים לצאת ועיין בא"ר שתירץ דאפשר דבקבעו אף שצריכין כונה לצאת מ"מ א"צ לכוין להדיא להוציאם דמסתמא כונתו כך כיון שקבעו דומיא דש"ץ התוקע בשופר דלקמן סי' תקפ"ט וכזה תירצו ג"כ שארי אחרונים:.