פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תרגום מגילת רות בעברית - פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

א. ויהי בימי שפוט השופטים והיה רעב חזק בארץ ישראל. עשרה שנות רעב חזקים נגזרו מהשמים להיות בעולם מיום שנברא העולם עד שיבוא מלך המשיח, להוכיח בהם את דיירי הארץ. הרעב הראשון בימי אדם הראשון. הרעב השני בימי למך. הרעב השלישי בימי אברהם. הרעב הרביעי בימי יצחק. הרעב החמישי בימי יעקב. הרעב השישי בימי בועז שנקרא אבצן הצדיק מבית לחם יהודה. הרעב השביעי בימי דוד מלך ישראל. הרעב השמיני בימי אליהו הנביא. הרעב התשיעי בימי אלישע בשומרון. הרעב העשירי עתיד להיות לא רעב לאכול לחם ולא צמא לשתות מים אלא לשמוע דבר נבואה מלפני ה'. וכשהיה הרעב התקיף הזה בארץ ישראל יצא אדם גדול מבית לחם יהודה והלך לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני ילדיו.

ב. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים חשובים מבית לחם יהודה. ויבאו עד שדי מואב ויהיו שם שרים.

ג. ומת אלימלך בעלה של נעמי, והיא נשארה אלמנה ושני בניה יתומים.

ד. ומחלון וכליון עברו על גזירת דברי ה', ולקחו להם נשים נוכריות מבנות מואב. שם אחת ערפה, ושם השנייה רות בת עגלון מלך מואב . וישבו שם עשר שנים.

ה. וכיון שעברו על גזירת דברי ה' והתחתנו בעמים נוכרים, נקטעו ימיהם ומתו גם שניהם מחלון וכליון בארץ טמאה. ונשארה האשה שכולה משני בניה, ואלמנה מבעלה.

ו. וקמה היא וכלותיה ותחזור מארץ מואב, כיון שהתבשרה בשדה מואב על ידי שליח, שה' זכר את עמו בית ישראל לתת להם לחם, בגלל זכותו של אבצן השופט, ובתפילתו שהתפלל לפני ה'. אבצן הוא בועז החסיד.

ז. ותצא מן המקום שהיתה שם, ושתי כלותיה אתה.

ח. ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה, יעשה ה' אתכם טובה כמו שעשיתם עם בעליכם המתים, שסרבתם להתחתן אחרי מיתתם. וכמו שעשיתם אתי שפרנסתם וכלכתם אותי.

ט. יתן ה' לכם שכר שלם על הטובה שעשיתם אתי, ובשכר זה תמצאו מנוחה כל אחת ואחת בבית בעלה. ותשק להם ותשאנה קולם בבכי.

י. ותאמרנה לה: לא נשוב לעמינו ולאלהינו אלא אתך נשוב לעמך להתגייר.

יא. ותאמר נעמי שובו בנתי למה תלכו אתי, האם יש לי עוד ולדות במעי ויהיו לכם לאנשים.

יב. שבנה בנותי מאחרי, לכנה לעמכם כי זקנתי מלהיות לאיש. אפילו אמרתי אם אני נערה יש לי תקוה, גם אם הייתי מתחתנת הלילה לאיש, וגם אם הייתי יולדת ילדים.

יג. האם להם אתם ממתינות עד שיגדלו, כמו אשה שמחכה ליבם קטן לקחתו לאיש. הבגללם אתם תשבו עגומות, כדי לא להיות מתחתנות לאיש. בבקשה בנותי לא תמררו נפשי, כיון שמר לי יותר מכם, כיון שיצאה בי יד ה'.

יד. ותשאנה קולם ותבכינה עוד הפעם. ותשק ערפה לחמותה ותחזור לעמה ורות דבקה בה. (בנעמי).

טו. ותאמר נעמי לרות הנה שבה יבמתך (=גיסתך) אל עמה ואל אלהיה, שובי גם את אחרי יבמתך (=גיסתך) לעמך ולאלהיך.

טז. ותאמר רות אל תפצירי בי לעזבך, לשוב מאחריך, כיון שאני רוצה להתגייר. אמרה לה נעמי הצטווינו לשמור שבת ויום טוב ואסור ללכת בהם יותר מאלפיים אמה מחוץ לתחום, אמרה לה רות לאן שאת תלכי אני אלך, אם את לא תלכי מחוץ לאלפיים אמה גם אני לא אלך מחוץ לאלפיים אמה. אמרה נעמי הצטווינו לא לישון עם בת עובדי כוכבים, אמרה לה רות היכן שאת תשני אני אישן. אמרה לה נעמי הצטווינו לשמור שש מאות ושלש עשרה מצוות, אמרה לה רות את המצוות ששומרים עמך אני אשמור כאילו הם היו עמי תמיד. אמרה לה נעמי הצטווינו לא לעבוד עבודה זרה, אמרה לה רות אלהיך הוא אלהי. את האלהים שאת עובדת אני אעבוד.

יז. אמרה לה נעמי יש ארבע דיני מות לחייבים: א. זריקת אבנים. (=סקילה). ב. שריפת אש. (=שריפה). ג. הריגת סיף. (=הרג). ד. צליבה על העץ . (=חנק). אמרה לה רות איך שתמותי אמות. אמרה לה נעמי יש לנו בית קברות נפרדים, אחד לנסקלים ונשרפים, ואחד לנהרגים ונחנקים. אמרה לה רות שמה אקבר, ואל תוספי לדבר אתי עוד, כה יעשה ה' וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך.

יח. ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותפסיק לדבר עמה.

יט. ותלכנה שתיהם עד בואם לבית לחם, ויהי כבואנה בית לחם, ותרעש כל העיר עליהן, ואמרו הזאת נעמי? כ. ותאמר להם אל תקראו לי נעמי, קראו לי מרת נפש, כיון שה' מרר לי מאד.

כא. אני מלאה הלכתי עם בעלי ובני, וה' החזיר אותי ריקם מהם. למה אתם קוראים לי נעמי, וה' העיד על חובתי, וה' הרע לי.

כב. ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה, השבה משדה מואב. והם באו בית לחם בערב פסח, ובאותו יום התחילו בני ישראל לקצור את עומר התנופה שהיה משעורים.

הערותעריכה

  • (פסוק ד) "ומחלון וכליון עברו על גזירת דברי ה', ולקחו להם נשים נוכריות מבנות מואב".

במדרש רבה: "תני בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא היתה הלכה להתחדש ולא היו נענשין עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית". ביאור המדרש: שמחלון וכליון לא ידעו את ההלכה שהתחדשה מואבי ולא מואבית ולכן הם לא גיירו את רות וערפה כיון שבין כה וכה הם יהיו אסורים עליהם בלאו של לא יבא מואבי בקהל ה'. עיי"ש בנושאי כלים.

  • (פסוק ח) "ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה, יעשה ה' אתכם טובה כמו שעשיתם עם בעליכם המתים, שסרבתם להתחתן אחרי מיתתם. וכמו שעשיתם אתי שפרנסתם וכלכתם אותי".

צ"ע איזה חסד הם עשו עם המתים בזה שלא התחתנו עוד הפעם. ונראה שהם רצו להתייבם ע"י הקרובים של מחלון וכליון כדי לעשות טובה לנפטר. ולכן הם רצו להתגייר כדי שיוכלו להתייבם. ואע"פ שמחלון וכליון אמרו להם שמואבית אסורה בקהל ה'. הם חשבו שאולי קרובי משפחה שלהם ישאו אותם כמו שמחלון וכליון נשאו אותם. או שלצורך יבום אולי יתירו להם. ומדויק מהתרגום פסוק הבא שמתרגם את המילים "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו" האם להם אתם ממתינות עד שיגדלו, ומוסיף כמו אשה שמחכה ליבם קטן לקחתו לאיש. שנעמי ידעה שהם רוצות להתייבם.

  • (פסוק ט"ז) "אמרה לה נעמי הצטווינו לשמור שבת ויום טוב ואסור ללכת בהם יותר מאלפיים אמה מחוץ לתחום אמרה לה רות לאן שאת תלכי אני אלך".

לשיטות שאיסור תחומין דאורייתא ניחא שכבר בזמנם היה איסור תחומין. ולשיטות שתחומין דרבנן אם רבנן גזרו כבר בזמן ההוא ג"כ ניחא.

  • (פסוק הנ"ל) "אמרה נעמי הצטווינו לא לישון עם בת עובדי כוכבים, אמרה לה רות היכן שאת תשני אני אישן".

בגמ' יבמות מז ב "באשר תלכי אלך אסיר לן יחוד". כותב רש"י: "להתייחד עם אשת איש". איסור יחוד בעריות הוי דאורייתא, ונלמד (קידושין פ ב) מהפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך" (דברים יג) בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה. ולרש"י ניחא שנעמי אמרה לרות אנו מצווים על יחוד אשת איש מה שאין כן גויים. אבל מה שהתרגום אומר "יחוד עם גויה" צ"ע שהרי כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית. ובזמן רות עדיין לא גזרו על כותית. ונראה שהכוונה לאשת איש גויה שהיא אסורה על ישראל בעשה משום "ודבק באשתו ולא באשת חבירו", וכיון שיש בה עשה הוי בכלל עריות שאסורים מהתורה. (ע"פ מנחת חינוך מצוה קפ"ח). מה שאין כן פנויה ישראלית ופנויה גויה אין בהם לא לאו ולא עשה.

  • (פסוק הנ"ל) "אמרה לה נעמי הצטווינו לא לעבוד עבודה זרה , אמרה לה רות אלהיך הוא אלהי". ואע"פ שגם גויים מצווים בעבודה זרה, יש קולא בגויים מיהודים לעניים שיתוף לכמה דעות. ויש עוד קולא בכמה דברים שבישראל חייב מיתה מה שאין כן בבן נח.
  • (פסוק י"ז) "אמרה לה נעמי יש ארבע דיני מות לחייבים: א. זריקת אבנים. (=סקילה). ב. שריפת אש. (=שריפה). ג. הריגת סיף. (=הרג). ד. צליבה על העץ . (=חנק). (מה שאין כן בגויים כל המתות שלהם או בהרג או בחנק. חוץ מעריות של גוי עם ישראל שיש דעות שנידון כישראל) אמרה לה רות איך שתמותי אמות".

צ"ע שהתרגום קורא לחנק "צליבה על עץ". המצוה צליבה על עץ נאמרה אחרי שהרגו מי שחייב מיתת בית דין. וז"ל הגמרא (סנהדרין מה ב) "כל הנסקלים נתלים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, אינו נתלה, אלא המגדף והעובד עבודה זרה". ושאר מיתות ב"ד לפי כולם לא נתלים. לשון הפסוק (דברים כא כב) "ותלית אותו על העץ" מתרגם התרגום "ותצלב יתיה על צליבא". בתרגום יונתן "יצלבון יתיה על קיסא".

  • (פסוק הנ"ל) "אמרה לה נעמי יש לנו בית קברות נפרדים, אחד לנסקלים ונשרפים, ואחד לנהרגים ונחנקים. אמרה לה רות שמה אקבר".

במדרש רבה: באשר תמותי אמות אלו ד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ושם אקבר אלו שני קברים המתוקנים לב"ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין. וצ"ע שבתרגום העיקר חסר מן הספר שכותב רק "יש לנו בית קברות". ודברי המדרש צריכים ביאור שהרי נראה שנעמי באה לשכנע את רות שלא תתגייר ולומר לה עד כמה חמורה ההלכה היהודית שמי שמתחייב מיתת ב"ד נקבר בקבר בפני עצמו ולא עם מתים רגילים, והיה צריך לומר "אלו שני קברים המתוקנים לבריות, אחד למתים רגילים, ואחד לחייבי מיתות ב"ד". ומה העניין לומר שיש שני קברים המתוקנים לשני סוגי מתות ב"ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין.


ראו גםעריכה