ביאור:תוספתא/פסחים/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק העריכה

פסח ומילה דוחים שבתעריכה

(א)
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: כַּשֵּׁם שֶׁהַשְּׁחִיטָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת,


מחלוקת דומה בעניין מילה בשבת מופיעה בשבת יט, א. גם שם מתיר ר' אליעזר את הכנת כלי המילה ולא רק את המילה עצמה.
גם ר' עקיבא מסכים שמותר להקטיר בשבת את חלבי הפסח (ראו משנה ו, א), למרות שניתן להמתין גם לערב. הוא מסביר זאת בכך שכבר נשחטו הפסחים, ואין חשש לביטול השחיטה.



כָּךְ מַכְשִׁירֵי שְׁחִיטָה יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת.
כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה:
כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת,
וְשֶׁאֵי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
אָמַר לוֹ רַבִּי לִיעֶזֶר: אֵמוּרֵי צִבּוּר הקטרת חלבי הפסח יוֹכִיחוּ,
שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בִּזְמַנָּן.
מַה לִי מַכְשִׁירֵי שְׁחִיטָה אַחַר שְׁחִיטָה, וּמָה לִי מַכְשִׁירֵי שְׁחִיטָה לִפְנֵי שְׁחִיטָה?
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: מַה לְּמַכְשִׁירֵי שְׁחִיטָה אַחַר שְׁחִיטָה,
שֶׁכֵּן דָּחָת כבר דחתה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת,
יִדְחוּ מַכְשִׁירֵי שְׁחִיטָה לִפְנֵי שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁכֵּן לֹא דָּחָת שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת?
וְעוֹד, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְּסוּל, וְנִמְצָא חִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא עָשָׂה פֶּסַח!

(ב)
פֶּסַח בָּא מִן הַצֹּאן, וְאֵינוֹ בָא מִן הַבָּקָר. בָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים,


ראו שמות יב ה, וזבחים ה, ח.
הדין מובא בניגוד להלכה ג, אבל אינו במשנה.



בָּא מִן הַזְּכָרִים וְאֵינוֹ בָא מִן הַנְּקֵבוֹת, בָּא בֶן שָׁנָה וְלֹא בָא בֶן שְׁתַּיִם,
וְאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, וְאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו, וְאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא צְלִי,
וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

(ג)
חֲגִיגָה הַבָּאָה עִמּוֹ בָּאָה מִן הַצֹּאן, וּמִן הַבָּקָר, מִן הַכְּשָׂבִים וּמִן הָעִזִּים,


השוו משנה ו, ד. שבירת העצם אינה נזכרת שם.



מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת, וּבָאָה בֶּן שְׁנָתָהּ וּבָאָה בַּת שְׁתַּיִם,
וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד,
וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשֵּׁם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.
חֲגִיגָה הַבָּאָה עִמּוֹ - הִיא נֶאֱכֶלֶת תְּחִלָּה,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא פֶסַח נֶאֱכָל עַל הַשֹּׂבַע.
חֲגִיגָה הַבָּאָה עִמּוֹ, יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִשֵּׁם שִׂמְחָה,
וְאֵין יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִשֵּׁם חֲגִיגָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר:
חֲגִיגָה הָעוֹלָה עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וְתַבְשִׁילִין הָעוֹלִין עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן,
הֲרֵי אֵלּוּ מִתְבַּעֲרִין עִמּוֹ.

(ד)
אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,


ראו משנה ו, ה. דברים הראוים להביא פסח – אילים ותיישים בני שנה, המיועדים לשלמים. ר' מאיר פוטר, והוא פוטר אפילו על שחיטת פסח שלא לשמו, ועל שחיטת עגל כקרבן פסח.
ר' שמעון הוא בעל משנתנו הנ"ל. וראו זבחים א, ב, ששמעון אחי עזריה מכשיר קרבן הראוי להיות פסח ששחטו לשם פסח, אלא אם היה שלמים - שהם קודש קדשים.



אֶחָד דְּבָרִים שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבִיא פֶסַח,
וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין רְאוּיִין לָבִיא פֶסַח, וּשְׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח.
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטַּאת צִבּוּר, לְשֵׁם עוֹלַת צִבּוּר, וּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בַּשַּׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,
פָּטוּר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי לִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
עַל דְּבָרִים שֶׁאֵין רְאוּיִין לָבִיא פֶסַח וּשְׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח,
וְהַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטַּאת צִבּוּר, לְשֵׁם עוֹלַת צִבּוּר,
שֶׁהוּא חַיָּב.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ?
עַל דְּבָרִים שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבֹא פֶּסַח, וּשְׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח,
שֶׁרַבִּי לִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

(ה)
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד בַּשַּׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ - חַיָּב.


הלל השווה בין תמיד לפסח, ולכן הברייתא עוסקת בהקרבת תמיד בשבת. אם התמיד אינו כשר – שחיטתו מחייבת חטאת, כי אינו נחשב תמיד.



אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַשּׁוֹחֵט תָּמִיד בַּשַּׁבָּת שֶׁאֵינוֹ מְבֻקָּר,
שֶׁחַיָּב חַטָּאת,
וְיַחְזֹר וְיָבִיא תָּמִיד אַחֵר לְהַכְשִׁירוֹ חוּץ מִן הַנִּשְׁחָט,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כח, לא) "תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם."
כְּשֶׁהֵן מְבֻקָּרִין, תְּמִימִין, כְּשֶׁאֵינָן מְבֻקָּרִין, אֵין תְּמִימִים.

(ו)

שְׁחָטוֹ, וְנוֹדַע אחר כך שֶׁמָּשְׁכוּ בְּעָלִים אֶת יָדָן, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ,

הֲרֵי זֶה חַיָּב.


המשנה, ו, ו פוטרת אותו לגמרי במקרה כזה.



רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אִם יֵשׁ לוֹ שָׁהוּת כְּדֵי שֶׁיֵּדַע - הֲרֵי זֶה חַיָּב,
וְאִם לָאו - הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

(ז)

חַטֹּאות צִבּוּר שֶׁשְּׁחָטָן בַּשַּׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

הֲרֵי זֶה חַיָּב.


חטאת שלא לשמה פסולה, ועולה – כשרה, אבל אינה עולה לבעליה לשם חובה (זבחים א, א). לכן ההבדל בין חטאת ציבור לעולת ציבור.
קרבן יחיד אסור בשבת, אבל אם נעשה כהלכתו – הורצו הבעלים.



הִקְטִיר אֵמוּרִין, הֲרֵי זֶה חַיָּב.
עוֹלוֹת צִבּוּר שֶׁשְּׁחָטָן בַּשַּׁבָּת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
הֲרֵי זֶה חַיָּב, וְיַקְטִיר אֵמוּרִין לָעֶרֶב.
חַטַּאת יָחִיד וְעוֹלַת יָחִיד
שֶׁשְּׁחָטָן בַּשַּׁבָּת לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן,
חַיָּב, וְהֻרְצוּ הַבְּעָלִים.
הַשּׁוֹחֵט שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לַצִּבּוּר, וְאֵין צְרִיכִין אֶלָּא אַחַת,
חַיָּב עַל הָאַחֲרוֹנָה;
שְׁתֵּי עוֹלוֹת לַצִּבּוּר, וְאֵין צְרִיכִין אֶלָּא אַחַת,
חַיָּב עַל הָאַחֲרוֹנָה.

ההקפדה על צלייהעריכה

(ח)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּשֵּׁם שֶׁלָּעֵץ אֵין נִשְׂרָף - כָּךְ שֶׁלַּמַּתָּכוֹת אֵין מַרְתִּיחַ.


ראו משנה ז, ב: ההסבר להבחנה בין שיפוד עץ לשיפוד מתכת הוא במוליכות החום הגבוהה של המתכת.



אָמְרוּ לוֹ: אֵין דּוֹמֶה הָעֵץ לַמַּתֶּכֶת:
מַתֶּכֶת, חַם מִקְצָתוֹ - חַם כֻּלּוֹ;
שֶׁלָּעֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁחַם מִקְצָתוֹ - לֹא חַם כֻּלּוֹ.

(ט)
פֶּסַח שֶׁסָּכוֹ יַיִן וְשֶׁמֶן,


מותר לסוך את הפסח בנוזלים, אבל לא לבשל אותו בהם מראש. והשוו משנה ב, ח.



אַף עַל פִּי מְנַטֵּף מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה - אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל.
בִּשְּׁלוֹ וְאַחַר כָּךְ צְלָאוֹ, צְלָאוֹ וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלוֹ,
הֲרֵי זֶה אָסוּר.

(י)

אֵין מוֹלְגִין שופכים מים רותחים להסיר השערות אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַכְּרָעַיִם,

וְאֵין טוֹפְלִין אוֹתָן בַּחַרְסִית  מורחים עליו טין וּבָאֲדָמָה,


החרסית והאדמה, וכמובן גם המים הרותחים – מבשלים את הפסח. אבל האש צולה אותו גם אם היא מיועדת לשריפת השערות בלבד.
המצווה לכתחילה היא לצלות את הפסח שלם בתנור, אבל ניתן גם לצלות אותו על גחלים, ואז אין ברירה אלא לחלק אותו לחתיכות, ורבן גמליאל צלה אותו על האסכלא - ראו משנה ז ב.



אֲבָל מְסַפְסְפִין מהבהבים אוֹתָן בָּאוּר. לשרוף את השערות, לפני הצליה.
הַפֶּסַח - צוֹלִין אוֹתוֹ שָׁלֵם, וְאֵין צוֹלִין אוֹתוֹ חֲתִכּוֹת.
רָצָה, מְנַתְּחוֹ וּמְטִילוֹ אֵבֶר אֵבֶר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים.

(יא)
אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים בְּתַנּוּר אֶחָד, מִפְּנֵי תַּעֲרֹבֶת.


אין לערב פסחים, שהרי הפסח נאכל רק למנוייו, ראו זבחים ה, ח.
לתקנה שאין לערב פסחים יש גם הרחבה מפני הרגל, למרות שאין סכנה שיערבו את הפסחים.



אֲפִלּוּ זֶה גְדִי וְזֶה טָלֶה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל,
אֲבָל צוֹלִין אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְסָחִים
בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה תַּנּוּרִין זֶה אֵצֶל זֶה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

(יב)
חָמֵשׁ חֲבוֹרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, נֶאֱמָן אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוֹרָה לוֹמַר:


כיוון שהתירו בהלכה הקודמת לצלות כמה פסחים זה ליד זה – נוצר הספק בהלכה זו.



"פֶּסַח זֶה, שֶׁלְּאוֹתָהּ חֲבוֹרָה הוּא."

(יג)
פֶּסַח אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, וְאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת,


ראו זבחים ה, ח. החיוב לאכול את הפסח עד חצות הוא לדעת חלק מהחכמים מהתורה (וראו ברכות ט א), אבל גם הם מודים שאין חייבים עליו משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר.
והשוו ספר היובלים מט, יד, שחייב לאכול את הפסח עד שליש הלילה.



וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם נוֹתָר, וְאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בּוֹ מִשֵּׁם פִּגּוּל,
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.