ביאור:תוספתא/נידה/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת נידה פרק חמישיעריכה

האשה, מלידתה עד שבגרהעריכה

(א)
בנות כותים - נדות מעריסתן

והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נדות
שהן יושבות על כל דם; יום שהיא טהורה בו - סופרת בתוך שבעה.
בנות הצדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרכי אבותיהן - הרי הן ככותיות.
פירשו לדרכי ישראל - הרי הן כישראליות.
מעשה בצדוקי אחד שסח עם כהן גדול, ונתזה צינורה מפיו ונפלה על בגדיו
ובאו ושאלו, ואמרו לו: כהן גדול אע"פ שאנו נשי צדוקות, כולן נשאלות לחכמים.
רבי יוסי אומר אנו בקיאין בצדוקות יותר מן הכל, שכולן נשאלות לחכם
חוץ מן אחת שהיתה בהן - ומתה.

(ב)
בנות ישראל שלא הגיעו לפרקן לגיל 11 - הרי זה בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן אם יש להן שתי שערות


ראו לקמן ו, ה: שם מסביר ר' יהודה שגם לאחר גיל 11 אין הנשים נאמנות. להעביר את הנערה מחזקת טהרה לחזקת טומאה. אבל היא עצמה נאמנה לבדוק דימום שלה.



ומשהגיעו לפרקן - הרי הן בחזקת טמאות, והנשים בודקות אותן.
ר' יהודה אומר: אף משהגיעו אין הנשים בודקות אותן, שמא יקלקלו בידיהן
אלא זבות ובמקנחות מבחוץ, והן נבדקות מאליהן.

מחלוקת בית הלל ובית שמאי על היולדת ודמהעריכה

(ג)

דם עובדת כוכבים, ודם טהרה של מצורעת - בש"א: כדם מגפתה  טהור
דם יולדת שלא טבלה - מטמא לח ואין מטמא יבש, דברי ר"מ

ר' יהודה אומר: מטמא לח ויבש


ראו משנה ד, ג. ב"ש טוענים שגם יולדת בזוב, כלומר שראתה דם לאחר ימי הלידה ושבעה נקיים – טהורה גם אם לא טבלה, כי הדם הוא דם טוהר, בניגוד לסוף המשנה הנ"ל.



ר' אליעזר אומר: מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה
ב"ש אומרים מטמא לח ואין מטמא יבש, וב"ה אומרים מטמא לח ויבש.
אמרו ב"ה לב"ש: אי אתם מודים בנדה, שאם הגיעה זמנה לטבול ולא טבלה - שהיא טמאה?
אמרו להן ב"ש לב"ה: לא! אמרתם בנדה, שאם טבלה וראתה טמאה
תאמרו ביולדת, שאם טבלה וראתה שהיא טהורה?
אמרו להן ב"ה: יולדות בזוב תוכיח, שאם טבלה וראתה טהורה, לא טבלה וראתה טמאה!
אמרו להן ב"ש: הוא הדין והוא התשובה. יולדת בזוב - זיבתה עולין לה מתוך ימי לידתה.

המקשה ללדתעריכה

(ד)

המקשה, כמה תשפה ותהא זבה? - ר' אליעזר אומר: מעת לעת, והלכה כדבריו.
ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש: ב"ש אומרים: ג' ימים, וב"ה אומרים: מעת לעת.
המקשה לפני לידתה - הרי זו נדה

בתוך אחד עשר, קישתה שנים ושפתה אחד, קישתה אחד ושפת שנים

קשתה אחד ושפת אחד - ילדה בזוב
שפת שנים וקשת אחד, שיפת אחד וקישת שנים
קישת אחד ושיפת אחד וקישת אחד - לא ילדה בזוב.
זה הכלל: שופי סמוך ללידה - ילדה בזוב. קישת סמוך ללידה - לא ילדה בזוב
קישת שנים ושיפת אחד, אע"פ שחזרה וקישת לאחר מכן - ילדה בזוב.
כמה יהא בן קישוי ויהא תלוי בולד? אפילו מ' יום, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר משום ר' טרפון: דיה חדשה
כיצד? שנים מן השמיני ומן התשיעי יומיים מהחודש התשיעי - לא ילדה בזוב.
ג' מן השמיני ומן התשיעי שלושה ימים מהתשיעי - ילדה בזוב.
ר' יוסי ור"ש אומרים: ארבעה עשר, כיולדת נקבה
לפיכך אם קשתה שבעה עשר - שלשה הראשונים ראויין לזיבה, וילדה בזוב.

(ה)

יש מקשה עשרים וחמשה - ואינה זבה
כיצד? שנים בלא עת, ושבעה נדה, ושנים לאחר נידה, ארבעה עשר כיולדת הנקבה.

אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה יום


סיכום של האפשרויות בדיני הזוב והקישוי מהלכה ד.
הרישא היא לשיטת ר' יוסי ור' שמעון בסוף הלכה ד.
הספירה של מאה ימים כוללת לידת נקבה אחרי 11 יום.
לדעת ר' מאיר יש להוסיף למאה הימים עוד חמישים של קישוי לפני לידה, אם ילדה כארבעה חודשים אחרי הנקבה.
ר' שמעון מטהר דם היוצא בניתוח קיסרי.



במקום שאינו ולד - ילדה בזוב.
יש רואה מאה זבה - ואינו זבה
שנים בלא עת, ושבעה נדה, ושנים לאחר נדה, ושמונים של נקבה
ושבעה נדה ושנים שלאחר נדה
רמ"א: מאה וחמשים
שנים בלא עת, ושבעה נדה, ושנים שלאחר נדה, ושמונים של נקבה
ושבעה נדה ושנים לאחר נדה וחמשים תלוים בולד
אמרו לו: כדבריך יכולה היא שתקשה כל ימיה, ולא תהא זבה בהן.
קישת ג' ימים זה אחר זה - אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומתה, והרי זו בחזקת מעוברת.
קישת ואח"כ הפילה דבר שאינו ולד - ילדה בזוב
המקשה ויצא דרך דופנה - ילדה בזוב. ר"ש אומר: לא ילדה בזוב
דם היוצא משם – טמא. ר"ש מטהר.

התפתחות האשה מלידתה עד נערותהעריכה

(ו)
הפולטת שכבת זרע מבפנים - טמאה


השוו משנה ה, א, כת"ק כאן. לעניין תינוקת בת יום ראו משנה ה, ג. לעניין בת שלוש – ראו משנה ה, ד. לעניין הבדיקות ראו משנה ה, ו.



ר"ש אומר: דיה כבועלה.
מה בועלה אינו מטמא מבפנים כבחוץ - אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ.
תינוקת בת יום אחד - לנדה
מעשה בעין בול, והטבילוה קודם לאמה
בת שלש שנים, מתקדשת בביאה דברי ר"מ. וחכ"א: בת שלש שנים ויום אחד
בתוך הזמן אחרי הגיל של בדיקות הבן והבת
אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו - נדריהם נדר הקדישן הקדש

תינוקות חכמיםעריכה

מעשה ברבי חנינא בן חנינא, שהדירו אביו בנזיר, והביאו אביו לפני ר"ג
והיה רבן גמליאל בודקו אם בא לכלל הסימנין
ר' יוסי בר' יהודה אומר: שמא בא לעונת נדרים
אמר: רבי, מפני מה אתה מצטער?
אם ברשות אבא אני - הרי רשות אבא עלי, והריני נזיר
אם ברשות עצמי אני - הריני נזיר מעכשיו.
עמד ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בשם השמים
שאין זה נפטר מן העולם עד שיורה הוראות בישראל!
ולא נפטר מן העולם עד שהורה הוראות בישראל.
א"ר אלעזר ברבי צדוק: אני ראיתי שהיה מורה הוראות בישראל.

(ז)

מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדומו לשמים, והביאו אביו לפני רבי עקיבה

והיה רבי עקיבה בודקו. אמר לו: בני, למי הקדשת?


דוגמאות לתינוקות חכמים, בדומה לחנינא בן חנינא מהלכה ו.



שמא לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות שהן יפין?
אמר לו: לא הקדשתי אלא למי שהברזל שלו. א"ר עקיבה בדוק זה ומתוקן.
שוב מעשה בתינוק אחד, שהיו באין בספינה, ועמד עליהן נחשול, והיו זועקין לאלהיהם
כענין שנאמר (יונה א ה) ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו
אמר להן אותו התינוק: עד מתי אתם נשטין? זעקו למי שברא הים
ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: בדוק זה ומתוקן.