ביאור:תוספתא/נזיר/ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת נזיר פרק ששי
עריכההתניות לסילוק ספקות
עריכהספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, אבל נזיר - ודאי היה
ראו משנה ח, ב. |
ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודאי היה
אוכל בקדשים אחר שלשים יום, שותה יין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום
כיצד? אמרו לו: נזיר טמא אתה, ואין נזיר טמא מגלח אלא עד שבעה
צא ומנֵה שבעה, הזֶה ושנֵה, גלַח והבֵיא קרבן!
מנה שבעה ובקש לגלח, ואמרו לו: נזיר טהור אתה, ואין נזיר טהור מגלח אלא עד שלשים
צא ומנֵה עשרים ושלשה להשלים שלשים!
גילח והביא קרבן, מנה שלשים ובקש לגלח
אמרו לו: נזיר טהור אתה, ואין נזיר טהור מגלח אלא על הדמים!
כיצד הוא עושה? מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר
אם טהור אני - ה"ז חובה, ואם לאו - ה"ז נדבה
כיצד תעשה לו להחמיר עליו? שהרי הוא גם ספק מצורע מביא פילי של חרס חדשה, ונותן לתוכה רביעית מים חיים
ומביא שתי צפרים ושחט את אחת מהן (ויקרא יד ה) אל כלי חרס על מים חיים
חפר וקברה בפניו ואסורה בהנאה
ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר: אם טמא אני - חטאת מחובתי, ועולה נדבה
אם טהור אני - עולה מחובתי וחטאת ספק
ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שמצורעים מגלחין
ומונה שלשים ומביא עולת בהמה אחרת, ומתנה עליה ואומר
אם טהור הייתי - עולה הראשונה חובה וזו נדבה, והחטאת העוף ספק מחובתי
ואם טהור אני -עולה הראשונה נדבה וזו חובה, וחטאת עוף ספק
ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעין מגלחין
ר"ש אומר: למחרת מביא אשמו ולוגו בידו, ומעמידן על שערי נקנור
ומתנה עליהן ואומר: אם מצורע אני - ה"ז אשמי
ואם לאו - ה"ז שלמי נדבה
אשם זה נשחט בצפון וטעון מתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופה חזה ושוק
ונאכל לזכרי כהונה
ולא הודו לו חכמים לרבי שמעון, שמביא קדשים לבית הפסול
להביא חטאת בהמה אין יכול, שאין חטאת בהמה באה על הספק
להביא חטאת העוף אין יכול, שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא
כיצד עושה? יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני; נמצא עני מביא חטאת העוף
ומתנה עליהם ואומר: אם מצורע אני ה"ז חטאת, אם לאו ה"ז ספקו
ואוכל בקדשים מיד, אבל לשתות יין ולטמא אין יכול
שאין ימי נזרו עולין לו בתוך ימי צרעתו ועדיין הוא ספק נזיר
כיצד תעשה לו כדברי בן זומא? בניגוד לדברי רשב"י
סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח, ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר
אם טמא אני - חטאת מחובתי ועולה נדבה
ואם טהור אני - עולה מחובתי וחטאת ספק
וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלֵמים את שאר קרבנות הנזיר
ומביא עולה ומתנה עליה ואומר: אם טמא אני - עולה הראשונה נדבה וזו חובה
והחטאת העוף מחובתי
אם טהור אני - עולה הראשונה חובה וזו נדבה, והחטאת העוף ספק
ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום, ושותה יין ומטמא למתים מיד
במה דברים אמורים? בזמן שנזר שלשים
אבל נזר שנים עשר חודש - אוכל בקדשים לאחר שתי שנים
ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעה שנים.
טמא בספק ספק נזיר טמא ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים
לעניין טמא בודאי ומוחלט בספק, הרי מגלח אחת על שתיהן כמו שסיכמו לעיל ה, ד, לאחר 37 יום: שבעה לספק החלט – ספק ימי טיהורו מטומאה, ושלושים לנזירותו כדי שיוכל לגלח. |
ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושבעה יום שמונה ימים של צרעת ושלושים ועוד שלושים של ספק נזירות. היום השמיני נספר פעמיים.
טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום שבעה של ספק צרעת ושלושים של נזיר לאחר שנטהר
שותה יין ומטמא למתים לאחר ע"ד יום שלושים ושבעה שמנה, ועוד שבעה שמא היה מצורע ולפיכך לא עלו הימים שמנה קודם, וצריך שבעה שוב לטהרתו, ושלושים כנזיר טהור
טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים
ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעה וארבעים יום. שבעה לצרעת, שבעה לטומאה ושלושים לנזירות
נזיר טמא והציץ
עריכהכל קרבנות הצבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם של הקרבן ועל טומאת הגוף של המקריב
חוץ מנזיר ועושה פסח, שמרצה לטומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף
ואם נטמא טומאת התהום - ה"ז מרצה
כיצד? היה הולך לשחוט את פסחו, ואמרו לו: מת היה עמך בבית שנכנסת לו
תחת אבן שישבת עליה ונודע לו - בין בשעשה פסחו, ובין עד שלא עשה פסחו
צריך לעשות פסח שני
אבל אמרו לו: קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה
ונודע לו עד שלא עשה פסחו - צריך לעשות פסח שני
משעשה פסחו - אין צריך לעשות פסח שני
וכן נזיר שהלך להביא קרבנותיו, ואמרו לו: מת היה עמך בבית שנכנסת לו
או תחת אבן שישבת עליה, ונודע בין משהביא קרבנותיו ובין עד שלא הביא קרבנותיו
צריך להביא קרבן טומאה
אבל אמרו לו: קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת לו, תחת האבן שישבת עליה
ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו - צריך להביא קרבן טומאה
משהביא קרבנותיו - אין צריך להביא קרבן טומאה.
עבד ונזירותו
עריכהחומר באשתו ובתו שאין בעבדו ובשפחתו, בעבדו ובשפחתו שאין באשתו ובתו
שאשתו ובתו - מפר את נדרן ואין כופן לשתות יין ולטמא למתים
אבל עבדו ושפחתו - אין מפר את נדרן, אבל כופן לשתות יין ולטמא למתים
ואין שותין אלא בפניו, ואין מטמאין למתים אלא בפניו
ר' יוסי אומר: עבד שאמר לו רבו 'הוי שותה יין שתי שנים ומטמא למתים שתי שנים'
שותה יין בפניו ושלא בפניו, ומטמא למתים בפניו ושלא בפניו
למה? רבו כופו לנזירות, לחלל את הנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות.
עבד שנזר וגלח ויצא לחירות - יצא
אפילו אם רבו חייב אותו לשתות, והוא לא שמע בקולו ושמר על הנזירות עד סופה ויצא לחירות – יצא ידי נזירותו. אבל אם שוחרר לפני שגילח – לא מאמינים לו ששמר על הנזירות. |
נזר ולא גלח ויצא לחירות - לא יצא
נטמא ויצא לחירות - מונה משעה שנטמא.