ביאור:תוספתא/טהרות/י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת טהרות פרק עשיריעריכה

הכנת הזיתים לטומאה ע"י המוהל שלהםעריכה

(א)
רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן, והלכה כדבריו.


ראו משנה ט, א. רבן גמליאל התכוון להקל, ולכן אם גמר את זיתיו בו ביום חזרנו לב"ש וב"ה.
לעניין המוהל ראו משנה ט, ג.



הגומר את זיתיו בן יומן - חזרנו לדברי ב"ש ולדברי ב"ה
ר' יעקב אומר: מוחל - משקה הוא.
ומפני מה טיהרו מוחל היוצא מן הזיתים עד שלא תגמר מלאכתו?
מפני שאינו אדם רוצה בקיומו.
ור"ש אומר: מוחל מי פירות הוא. ומפני מה אמרו מוחל היוצא מעוקל בית הבד טמא?
לפי שא"א לו לצאת ידי צחצוחי שמן.
המוחל היוצא מן השמן – טמא. מן המעטן – טהור. כנסו ועשאו עיקל ערבב אותו במהל מעוקל בית הבד - טמא.

(ב)

העוטן זיתיו בין שני הבדין, כיון שנגמר אחד מהן - הוכשרו לקבל טומאה.

המוסק זיתיו בגליל העליון ועתיד לזרוק לגליל התחתון


גם אם הוא מתכונן להעביר את הזיתים שוב בבית הבד, הם נחשבים שנגמרה מלאכתם בהעברה הראשונה ומקבלים טומאה. אבל אם תהליך עצירת השמן כולל שני שלבים – גליל עליון וגליל תחתון – הזיתים מקבלים טומאה רק כשיורדים לגליל התחתון.
ההבדל הוא מתי תכנן לעצור אותם בשלב השני. אם תכנן כך מראש, לפני המסיק – הזיתים טהורים עד שירדו לגליל התחתון. אם החליט כך רק אחרי המסיק – הזיתים טמאים כבר בגליל העליון.



אין מקבלין טומאה עד שיורידם לגליל התחתון
אם עד שלא מסקן חשב עליהן - טהורין. משמסקן חשב עליהן - הוכשרו לקבל טומאה

המוכר והקונה זיתים לשמןעריכה

 


אם המגדל אינו עוצר בעצמו את השמן אלא מוכר את הזיתים – הם טהורים. אם ערבב בהם עלי זית כדי למכרם לאכילה – גילה בכך שאינו מתכוון לעצור מהם שמן והם טמאים, וראו גם עוקצין ב, א.




עודהו הגומר את זיתיו ועתיד למוכרן – טהורין. ליפותן בעלין - טמאים.

(ג)

הלוקח מעטן של זיתים מן העובד כוכבים, אם יש מסיק על פני האדמה - יעשו בטהרה

אין העובד כוכבים נאמן לומר לא גמרתיו.


המעטן של הגוי נחשב גמור ומקבל טומאה, ואין הגוי נאמן לומר שבדעתו להוסיף זיתים, כלומר שלא גמר את הכנתו. אבל אם יש זיתים מפוזרים על האדמה המעטן נחשב לא גמור ויכול לעשותו בטהרה.
האום שבדעתו להוסיף לו אפילו מעט זיתים – טהור, כי לא נמרה מלאכתו. אבל אם הערים והניח בכוונה קב זיתים בצד כדי להוסיף אותם בהמשך – כל האום טמא.



היתה לו אום של זיתים, ומבקש לעשותם בטהרה
אע"פ שהוא עתיד להוסיף קב אחד או שני קבין - הרי אלו טהורין
ובלבד שלא יערים. ואם הערים - הרי אלו טמאין.

השומר זיתים אצל אחריםעריכה

(ד)

העוטן זיתיו ברשות ע"ה ונעל וחתם - אינו חושש שמא יש שם מפתח אחר וחותם אחר

ואע"פ שבא ומצא מפתח פתוח וחותם מקולקל - טהור


אם נעל את המעטן הטהור במקום סגור – המעטן נחשב טהור, אם אין שם חלונות של 4X4 טפחים שאפשר להכנס דרכם. והשוו לעיל ח, ו.



חותם שאמרו אפי' טיט ואפי' קיסם.
היו שם חורין וסדקין - אינו חושש שמא מושיט את הקנה ומסיטן
היו שם חלונות של ד' טפחים - נדונין כפתחים.

(ה)

העוטן זיתיו בתוך ביתו של ע"ה עושה להן מחיצה מן הארץ ועד הקורות
ובלבד שלא יהו ניסוטין מחמת המחיצה המחיצה צריכה להיות קשיחה ולא רכה כגון מחצלת
רשב"ג אומר: אם היתה גבוה י"ט, אע"פ שאינה מגעת לקורות - טהורה
והעוטן בבית הבד של ע"ה כעוטן בתוך ביתו.

עם הארץ וזיתים טהוריםעריכה

(ו)

הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת - יתננה לעיני הכהן ויוליך את המפתח מיד, דברי ר"מ
ור' יהודה אומר: כל אותו היום, ור"ש אומר: מעת לעת

יתר על כן אמר ר"ש: אפי' גמר את זיתיו ערב שבת שש שעות

יוליך לו את המפתח מיד ולמוצאי שבת בשש שעות
ר"ש בן יהודה אומר משם ר"ש: לא נחלקו ב"ש וב"ה על המניח זיתים בכיפש
שימר ע"ה וטומאות שאין מוכשרים
על מה נחלקו? על שיהו נוחין ליכתש, שב"ש אומר אין מוכשרין וב"ה אומר מוכשרין.

הזית והאוםעריכה

(ז)

הזית שפצעו בידים טמאות – לא הוכשר. לסופתו במלח - הוכשר

לידע אם יש בו שמן – לא הוכשר. ר' יהודה אומר: הוכשר


השוו משנה ט, ה. אם פצע את הזית כדי להחליט אם ניתן למסוק את הזיתים – אין המוהל מכשיר את הזית לקבל טומאה, אבל אם עשה זאת כדי לאכול את הזית במלח – הוכשר.
אם התחיל לפרק את האום, אפילו כשרק תקע בה יתד – היא נחשבת מפורקת והזיתים נדונים כמופרדים.



היתה לו אום של זיתים, ועתיד להופכו
כיון שתקע בה את היתד, אע"פ שיש בה גושין הרבה - הרי אלו אינן חיבור.
משהפכם נעשו אום - רבי אומר אינו חבור, ור' יוסי בר' יהודה אומר חבור.

(ח)

גרגרין שנשרו במים ונעשו אום, רבי אומר אינו חבור, ור' יוסי בר' יהודה אומר חבור.
אם עד שלא נגמרה מלאכתן חישב עליהן

ורצה ליטול מהן בד אחד או ב' בדין


ראו משנה ט, ז. לעניין הגדרת קתבו והבודידה ראו שביעית ח, ו.
לעניין ההערמה השוו לעיל הלכה ג. לעניין העוטן בבית הבד השוו לעיל הלכה ה.



ב"ש אומרים: קוצה בטומאה ומחפה בטהרה ומוליך לבית הבד
וב"ה אומר: מחפה בטומאה, ובלבד שלא יעקור את כל האום
אלא מקום שנהגו להניח כדי בד - מניח כדי בד, בידידה - מניח כדי בידידה
קתבו - מניח כדי קתבו, ובלבד שלא יעקור את האום
ואם עקר את כל האום - הרי אלו טמאין.
ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משם אביו: אע"פ שעקר את כל האום הרי אלו טהורים
ובלבד שלא יערים. ואם הערים - הרי אלו טמאין
והעוטן בבית הבד - כאילו עוטן בתוך ביתו.