ביאור:תוספתא/בבא מציעא/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק ראשון

זכיה מן ההפקר

(א)

שנים אוחזין בטלית - זה נוטל עד מקום שתפוס, וזה נוטל עד מקום שתפוס

במה דברים אמורים? - בזמן שהיו שניהם תופסין בה

הרחבה למשנה א, א.

אבל אם היתה בידו של אחד מהן - המוציא מחבירו עליו הראיה
זה אומר כולה שלי, וזה אומר שליש שלי
האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מה' חלקים
והאומר שליש שלי ישבע שאין לו בה פחות משתות
כללו של דבר אין נשבע אלא על חצי טוענו בלבד.

(ב)
שנים שהיו מושכין את הגמל ומנהיגין את החמור

ראו משנה א, ב.
ר' יהודה טוען שהמנהיג את החמור הוא בעליו, וכן המושך את הגמל. לדעתו נשבעים וחולקים רק אם שניהם מושכים או שניהם מנהיגים.

או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג – כמדה הזאת נשבעים וחולקים
רבי יהודה אומר: המושך את הגמל והמנהיג את החמור - הרי זה זכה.

(ג)
האומר "יזכה לי ביתי במציאה שתפול לתוכו היום" - לא אמר כלום

ראו משנה א, ד. הדין אינו בגלל לשון העתיד אלא כיוון שהמציאה אינה משתמרת בבית.
אם המציאה נשארת בבית – דבריו קיימים.

יצא לו שם מציאה - דבריו קיימין.

מוצא שטרות

 

(ד)

מצא שטרי חוב שאין בהם אחריות נכסים, בזמן שלוה מודה - יחזיר למלוה

אם לא - לא יחזיר לא לזה ולא לזה, דר"מ

ראו משנה א, ו.

שהיה ר"מ אומר: שטר שיש בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדין
ושאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין
וחכמים אומרים: זה וזה לא יחזיר, מפני שזה וזה גובה מנכסים משועבדין.

(ה)
מצא גט אשה, בזמן שהאיש מודה - יחזיר לאשה; אם לאו - לא יחזיר לא לזה ולא זה

ראו משנה א, ז. הברייתא מוסיפה שאם הבעל/הרב/הלווה מודה – מחזיר את השטרות.
שטרי מו"מ וכו' אינו מחזיר, כי יתכן שמעולם לא הגיעו למימוש, ובינתיים אולי נמכר הרכוש לאדם שלישי והלקוח שלא מימש את קנייתו עלול לטרוף מידו.

גט שחרור, בזמן שהרב מודה - יחזיר לעבד; ואם לאו - לא יחזיר לא לזה ולא לזה
אונקילוסיא, בזמן שהלוה מודה - יחזיר למלוה; ואם לאו - לא יחזיר לא לזה ולא לזה
דיתקאות ופתיקאות ומתנות, בזמן שהנותן מודה - יחזיר למקבל
ואם לאו - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
שטרי מקח וממכר, שטרי אריסות, וקבלנות בהמה - הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

(ו)

גזרי דין ופרוזבלין - הרי זה יחזיר למי שכתובין על שמו

בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו

ראו משנה א, ח.
המשך הברייתא הוא על תוקפו של השטר: הודאת בעל דין ניתנת לחזרה, שהפה שאסר וכו'. אבל שליש המגובה בשטר חזק יותר. אם אין לו שטר הוא כעד אחד.

כללו של דבר, אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות.
הודאת בעל דין כמאה עדים. אימתי? בזמן שטענו והודה
אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהן
זה אומר כך וזה אומר כך, והשליש אומר כך - השליש נאמן
אימתי? - בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו
אין השלישות יוצא מת"י - הרי הוא כאחד מכל אדם
נאמן בעל המקח לומר "לזה מכרתי את מקחי". אימתי? - בזמן שהמקח יוצא מת"י
אין המקח יוצא מת"י - הרי הוא כאחד מכל האדם
נאמן הדיין לומר "לזה זכיתי ולזה חייבתי". אימתי? - בזמן שהדין לפניו שבעלי הדין לפניו
אבל אין הדין לפניו - הרי הוא כאחד מכל האדם.

(ז)

סמפון שיש עליו עדים – מתקיים בחותמיו ישאלו את העדים האם פרע את ההלואה.
ושאין עליו עדים, ויוצא מתחת ידי שליש אחר חיתום שטרות - כשר
איזהו "אחר חיתום שטרות"?
"איך אני, פלוני בן פלוני, מקבל אני עלי כל מה שכתוב בשטר זה", והעדים למטה - כשר.

(ח)
איזו היא "אגוד של שטר"? - ג' קשורין זה בזה

המונחים מופיעים במשנה א, ח.

איזהו "תכריך של שטר"? כל שחוט או משיחה או דבר אחר כרוך עליו מבחוץ
איזו "חפיסה"? זו חמת קטנה.
שנים שהיו תפוסים בשטר, זה אומר שלי הוא ואבד ממני, וזה אומר בידי הוא ופרעתיו לך
יתקיים שטר בחותמיו, דברי רבי. ורשב"ג אומר: יחלוקו.

(ט)
שנים שנתעצמו זה בזה, ואמר אחד מהן לחבירו

אם הזמין ראובן את שמעון למשפט, ושמעון רצה לדחות את המשפט כי יצא מהעיר, והבטיח שמעון לראובן שיחזור בזמן, אחרת ישלם לו סכום מסוים, ולא עמד בזמן – ר' יוסי אומר: ישלם לו מה שהבטיח, ור' יהודה אומר: יתבע אותו ראובן גם על האיחור בדין.
במקרה השני נתן ראובן לשמעון בית או שדה כמשכון על הלוואה שאמור שמעון לתת לו, ושמעון עיכב את ההלוואה ואמר שאם לא יתן לו עד תאריך מסויים – יקח ראובן בחזרה את המשכון. המחלוקת זהה.
במקרה השלישי הויכוח הוא על הבעלות על הבית או השדה, ושמעון מוותר על דרישותיו אם לא יגיע עד תאריך מסויים. כאן מסכים גם ר' יהודה שאם לא בא – הבית או השדה שייכים לראובן.
במקרה הרביעי קנה שמעון את ביתו של ראובן אבל עוד לא שילם לו אלא נתן לו עירבון, ולא השלים את הקניה במועד. ר' יוסי אומר שאיבד את העירבון ור' יהודה מבטל את העיסקה ומחזיר לשמעון את העירבון. רשב"ג סובר כר' יהודה, אלא אם היה הערבון דמי קדימה לתשלום, ואז הופך הסכום החסר לחוב גרידא. כך גם אם נתן לו דמי קדימה, אפילו מעטים יחסית.
גם במקח וממכר, כל המשנה ידו על התחתונה, וראו משנה ו, ב.

"אם לא באתי מכן ועד יום פלוני - יהא לך בידי כך וכך"
הגיע זמן ולא בא - יתקיים התנאי, דברי ר' יוסי
א"ר יהודה: היאך זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו? אלא ינתחנו יתבע אותו
משכן לו בית, משכן לו שדה, ואמר לו "אם לא נתתי לך מכן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום"
הגיע הזמן ולא נתן - יתקיים התנאי, דברי ר' יוסי
אמר רבי יהודה: היאך זכה זה בדבר שאינו שלו? אלא ינתחנו
מודה רבי יהודה בשנים שהיו עוררין על הבית ועל השדה
ואמר אחד מהן "אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום"
הגיע זמן ולא בא, באמת אמרו שאבד את זכותו
הנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה
ואמר לו "אם לא נתתי לך מכן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום"
והלה כותב לו "אם אחזור בך הריני כופל לך עירבונך"
והגיע זמן ולא נתן - יתקיים התנאי, דברי ר' יוסי
א"ר יהודה: היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו? אלא נותן לו ערבון שלו
אמר רשב"ג: במה דברים אמורים? - בזמן שאמר לו ערבוני יקון
אבל לקח הימנו בית או שדה בק' מנה, אפילו לא נתן לו מהן אלא ג' מנה - הרי השדה קנויה לו
ומחזיר לו את השאר, אפילו לאחר ג' שנים
הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה, כל המשנה וכל החוזר בו - ידו על התחתונה
חזר בו המוכר - יד הלוקח על העליונה
רצה ליטול קרקע – נוטל; מעות – נוטל; וגובה מן העידית
חזר בו לוקח - יד מוכר על העליונה
רצה ליתן קרקע – נותן; מעות – נותן. וגובה מן הזיבורית.

(י)
המפקיד שטרות אצל חבירו, אף על פי שאינן כתובין בשמו - הרי זה יחזיר את שלו

ראו לעיל ב"ק יא, א-ב.
לעניין פירעון חלקי ראו ב"ב י, ה-ו. חכמים מתנגדים להחלפת השטר מסבה פסיכולוגית – כדי שישתדל הלווה להשלים את הפרעון – ומסבה משפטית – כדי שיוכל המלוה לטרוף נכסים שנמכרו בין ההלואה לבין הפרעון החלקי.

מת - ינתן ליורשיו; ואם אמר בשעת מיתה "ינתנו לפלוני, שהן שלו" - יעשו מפורש כפירושו.
המלוה את חבירו על המשכון, ואמר לו "אם לא נתתי לך מכן עד יום פלוני אין לי בידך כלום"
הגיע זמן ולא נתן - הגיעו משכון; בין רע בין יפה.
לוה הימנו אלף דינר בשטר, ופרע לו מהן שמנה מאות זוז
הרי זה מקרע לו שטרו הראשון, וכותב לו שטר של מאתים זוז, דברי ר"מ
וחכמים אומרים: השטר במקומו, והלה כותב לו "התקבלתי ממך שמנה מאות זוז"
מפני שמריע כחו בשני דברים: שאינו כופה את לבו לפרען לו, ושאין יכול לגבות מנכסים משועבדין.
שנים שלוו בשטר אחד, ופרע אחד מהן את שלו
השטר במקומו, והלה כותב לו "התקבלתי את שלך".