ביאור:שמות יט י

שמות יט י: "יֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יט י.

וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר

וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם

אלוהים הודיע למשה "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (ביאור:שמות יט יא).
במשמעות: תתארגנו והתקדשו ליום הנורא הזה.

בזמנו אלוהים אמר ליעקב: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם; וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ" (ביאור:בראשית לה א), ויעקב תרגם את זה: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (ביאור:בראשית לה ב). יעקב הוסיף לדברי אלוהים ופרש, שחייבים להתרחץ, להחליף לבגדים נקיים, ולסלק את אלוהי הנכר שמשפחתו ועבדיו המשיכו לשמור ולכבד.

משה נזהר ולא החמיר בדרישה. משה לא דרש להסיר את אלוהי הנכר כיעקב, למרות שהוא ידע את תולדות יעקב. משה חזר על דברי אלוהים בדיוק וייתכן שזאת היתה שגיאה. אם אלוהים ניסה את משה, אז משה נכשל והכשיל.

בזמנו אלוהים אמר לבני ישראל: "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה" (ביאור:שמות יב יב), וזאת "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה" (ביאור:שמות י ב). הינו מצפים שבני ישראל יסירו את כל אלי הנכר מקרבם ויאמינו באלוהים בלבד. משה לא פקד עליהם להסיר את אלהי הנכר, כי אלוהים לא אמר לו לעשות זאת, והוא לא הבין את זה מעצמו.

כדי להסיר את אלי הנכר ולהשכיח אותם, אלוהים החזיק את משה על ההר עד שהעם ביקש מאהרון "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים [שליט] אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (ביאור:שמות לב א). אהרון הורה לעם: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי" (ביאור:שמות לב ב), והעם עשה כדבריו, וייתכן שהם תרמו גם את פסלוני אלוהי הנכר שבידם, כדי להקים סמל גדול ומכובד. וכך העם התטהר מהפסלונים, שהותכו למסכה, ומשה טחן לאבק וזרה על המים (ביאור:שמות לב כ). בהמשך משה מבקש עוד זהב מהעם, כדי להכין את כלי אוהל מועד, ככתוב: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב, וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת" (ביאור:שמות לה ה).

הַיּוֹם וּמָחָר

לרחיצה דרוש יום אחד, אבל לכיבוס צריך: יום לרחוץ ויום ליבש.
צריך להבין שהיו אלפי אנשים שעמדו בתור לכבס את בגדיהם. כך אלוהים העניק להם מספיק זמן לגמור את העבודה ולהיות מוכנים לאירוע הגדול.