ביאור:פשטו ידיכם בגדוד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
[פורסם לראשונה ב 2002-07-25]
חכמי התלמוד מתארים איך היו בני ישראל יוצאים ל"מלחמת הרשות" בימי דוד המלך: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו 'אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר להם 'לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו 'אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו! אמר להם 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד!' מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים..." ( סנהדרין טז א , וכן ברכות ג ב ) .
ישנם אנשים שהסיקו מאגדה זו, שמותר לעם ישראל לצאת למלחמה רק לצורך שיפור המצב הכלכלי. וזה תמוה מאד, שכן לפי זה עם ישראל הוא עם של שודדי-דרכים, הגוזלים ורוצחים רק כדי להעשיר את עצמם. וזה מנוגד לשבע מצוות בני נוח, שהן המצוות היסודיות בברית שבין ה' לבין האנושות.
הרב ראובן מרגליות (בספרו "מרגליות הים על סנהדרין שם) כתב, שיש להבין את המושגים המופיעים בגמרא בהתאם למשמעותם בתנ"ך. והמושג גדוד מתייחס ברוב הפסוקים לגדודי-שודדים שאינם מישראל , ובפרט בימי דוד המלך שנלחם בגדודי עמלקים, (שמואל א ל ח): "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בה' לֵאמֹר 'אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה, הַאַשִּׂגֶנּוּ?' וַיֹּאמֶר לוֹ 'רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל'!". מכאן "פשטו ידיכם בגדוד" הכוונה, שבני-ישראל צריכים להילחם בגדודי השודדים שהציקו ליישובי הספר, פגעו בדרכי המסחר וכנראה גבו "פרוטקשן", וכך ישתפר המצב הכלכלי. אולם אין כאן היתר לצאת למלחמה על עם שלא עשה לנו כל רע, רק כדי להתעשר. וכן כתב הרב יעקב אריאל: "וכי תעלה על דעתך שסנהדרין ואורים ותומים יורו לדוד המלך לנהוג כלסטים הפושטים בגדוד רק בגלל צורך בפרנסה?! הגאון רבי ראובן מרגליות בספרו 'מרגליות הים' שם מסביר שמדובר בגדודי מסתננים ששיבשו את חיי הכלכלה בארץ ולא אפשרו לציבור להתפרנס כראוי. עצת דוד הייתה שחייליו יפשטו ידיהם באותם גדודים ויבריחו אותם. זו מלחמת רשות." ( הרב יעקב אריאל, "אין מלחמת רשות בימינו", אמונת עתיך 140 תשפ"ג ) . (מדוע זו נחשבה למלחמת רשות ולא למלחמת מצוה? - אולי כי היה אפשר לפייס את השודדים בתשלום כופר-נפש ללא שפיכות דמים. או הכוונה לגדודי-שודדים שהיו פוגעים בדרכי-המסחר מחוץ לארץ ישראל).
ואמנם, הרמב"ם כתב "מלחמת הרשות היא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" ( רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ה א ) , אולם עוד לפני כן כתב הנחיה עקרונית למלך, "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'" ( רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ד י ) , ובהמשך הסביר מהי מטרה ראויה למלחמה, "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג; והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום" ( רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ח י ) . מכאן, שמותר לצאת למלחמה בעמים שאינם מקבלים את מצוות בני נוח כדי לכפות עליהם לקבלן, אבל זו לא חובה - ולכן זו נקראת "מלחמת רשות". וכתב חת"ם סופר בפירושו למעשה שמעון ולוי בשכם, שזו היתה מלחמת רשות: "כי הי' דמם כמים בעיני השבטים, כי עשו כל התועבות, אלא שלא הי' החוב מוטל על בני יעקב להרגם אז, אבל דמם חשוב כמים. וכן הוא במלחמת רשות, הלא המה שונאי ה' ודמם כמים יחשב, ורק אין החוב מוטל על מלך ישראל להורגם, אך אם ירצה להרחיב גבול ארצו ויצא למלחמה, הואיל והם אויביך בענין הדת אז ונתנו ה' אלקיך בידך." (חת"ם סופר בתחילת פרשת כי תצא) .
דוד וחכמי ישראל לא יצאו למלחמה על דעת עצמם, אלא רק לאחר שקיבלו אישור מה' - דרך האורים והתומים. ה' בוודאי ידע מתי המלחמה מוצדקת ומתי לא. לכן אי אפשר להסיק מכאן, שמותר לנו לצאת למלחמה על דעת עצמנו, כשאין לנו אורים ותומים.
מותר למלך לצאת למלחמה (שאינה 'מלחמת מצוה') רק בתנאים הבאים:
1. נגד עמים שאינם מקיימים את 7 מצוות בני נוח
2. לשם שמיים - במטרה "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים"
3. לאחר אישור מפורש מה' (דרך האורים והתומים).
כל מלחמה אחרת היא גזל ורצח.
הלל: נראה לי ש-2 כולל את 1 ו-3. כלומר, כל מעשיו של המלך צריכים להיות לשם שמיים. זה מין עקרון על; כמו שלסנהדרין מותר לענוש שלא כדין לצורך השעה, אך כל מעשיהם צריכים להיות לשם שמיים.
בכל אופן, פשיטת הידיים בגדוד בזמן דוד לא תואמת לגמרי את הקריטריונים שלך, כיון שמטרתה המוצהרת לא היתה שבירת זרוע הרשעים (אחרת מדוע לא עשו זאת לפני כן?), אלא שיפור המצב הכלכלי.
אני מודה שנראה שהיום לא שייך לצאת למלחמה בגלל מצב כלכלי.
אראל: פשיטת הידיים בגדוד, בימי דוד, לא נועדה להרוויח כסף, אלא לסלק את הגורם העיקרי למצב הכלכלי הקשה - גדודי השודדים.
הלל: כלל לא נראה כך. "עמך ישראל צריכים פרנסה", "צאו והתפרנסו זה מזה", "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו" - אין זו בעיה של גוים הצרים על עיירות בספר, שזו ממש מלחמת מצוה. יש כאן בעיה כלכלית. אסור להתנתק מההקשר ההיסטורי. בעבר זה היה די מקובל, אני חושב.
אראל: לא מדובר כאן על גויים שצרים על עיירות בספר במטרה לכבוש אותן (שזו מלחמת מצוה, כי הם עלולים לכבוש את כל ישראל) אלא על גדודים קטנים, שפושטים ובורחים.
ייתכן גם שהגדודים האלה לא פושטים על עיירות ישראל אלא על הדרכים שמובילות לישראל או מחוצה לה, ובכך פוגעים במסחר.
בכל אופן, הגדודים האלה הם בוודאי לא עמים מסודרים ומכובדים, שיושבים בשלוה בארץ שנתן להם ה'. ולכן אין שום בעיה לתקוף אותם.
הלל: דוד המלך כבש הרבה ארצות של הרבה עמים מסודרים ומכובדים שישבו על ארצם לבטח. מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי. סוריה גם היא דוגמה מצוינת (והסיבה שהיא לא הפכה להיות חלק מא"י ונקראת כיבוש יחיד, היא בגלל שהוא לא גמר לכבוש בתוך א"י המקורית. בכל אופן, ודאי שכיבושיו היו חוקיים).
בכל אופן, לא נראה לי שמשמע מהגמרא ש"פשטו ידיכם בגדוד" היא שזו הסיבה לכך שעמך ישראל צריכים פרנסה. זה לא מתאים למשלים שנאמרו שם בכלל, בנוסף לכול.
אראל: מה שכתבתי לגבי עמון ומואב נכון לגבי כל שאר המלחמות של דוד: כל העמים שדוד נלחם בהם היו עמים שצררו ושעבדו את ישראל במשך תקופת השופטים, ודוד בצדק רצה לנקום בהם וגם להרתיע אותם כדי שלא יעזו לעשות זאת שוב. כדברי רמב"ם: "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים".
" בכל אופן, לא נראה לי שמשמע מהגמרא ש"פשטו ידיכם בגדוד" היא שזו הסיבה לכך שעמך ישראל צריכים פרנסה. זה לא מתאים למשלים שנאמרו שם בכלל, בנוסף לכול ": בסדר, נניח שהגדוד הוא באמת לא הסיבה לבעיות הכלכליות. עדיין, הגדוד גורם רק נזק לכל העמים שיושבים על ארצם. גם אילו לא היו בעיות כלכליות, עדיין היה מוצדק להילחם בגדוד הזה כדי להביא שלום ושלוה לאזור.
כאשר דוד נרדף ע"י שאול, הצטרפו אליו אנשים עניים מכל ישראל. במקום להתמרמר ולהתבכיין על כך שהמצב הכלכלי קשה, הם מצאו לעצמם עבודה שגם מביאה תועלת לסביבה - להילחם בגדודי-שודדים שהציקו לערי ישראל, ולבזוז את רכושם. דוד בעצם אומר לחכמי ישראל "אם יש לכם בעיות כלכליות - עשו מה שאני עשיתי כשהיו לי בעיות כלכליות: פשטו ידיכם בגדוד, כך גם תתפרנסו בכבוד וגם תעזרו לסביבה".
הלל: ועדיין לא הוכחת שקיים מושג "גזל הגוי" גם לגבי אומות.
אראל: למה צריך להוכיח שגזל הגוי קיים באומות?
- אם ה' נתן ארץ לעם מסויים, אסור לקחת את הארץ הזו ממנו בלי רשות. "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" -היית מעלה בדעתך שדייר-משנה בבית יחליט לגרש דייר-משנה אחר, בלי רשותו של בעל הבית?!
- חוץ מזה, עוד לא אמרת מה ההגיון להבחין בין גזל קרקע לגזל רכוש. וכל עוד אין הוכחה שיש הבדל - יש להתייחס אליהם באותו אופן.
הלל: ההבחנה אינה בין גזל קרקע לגזל מטלטלין (למרות שבאמת לגבי קרקע נאמר שאין גזל בקרקע - כלומר שא"א לגזול אותה, טכנית).
ההבחנה היא בין יחיד לעם.
הרבה פעמים מה שאסור בקשר ליחידים, מותר לעם לעשות נגד עם (מלחמה אינה רק הרחבה של הדינים הפרטיים של פיקוח נפש וכו'. במלחמה מותר להרוג אדם חף מפשע [ובעצם כל חייל שלא עשה כלום הוא גם כזה], כיוון שהוא חלק של העם בו אתה נלחם כרגע [מכל סיבה שהיא]).
ואם למלך מותר להפקיע שדות של ישראל (בהגבלות מסויימות), לא כ"ש שמותר לו להפקיע קרקע של גויים.
אראל: ההבחנה לא ברורה. "במלחמה מותר להרוג אדם חף מפשע" - אתה מניח שמותר לצאת למלחמה מתי שרוצים, ומכאן אתה מסיק שהדינים לגבי עם שונים מהדינים לגבי אדם פרטי.
ואני טוען להפך - לא הגיוני שהדינים לגבי עם שונים מהדינים לגבי אדם פרטי, אין שום סיבה שיהיה הבדל, ומכאן אני מסיק שאין היתר כללי לצאת למלחמה, אלא מותר לצאת למלחמה רק במקרים מיוחדים (וכמו שדנו לעיל).
אחרת, כל אחד שרוצה לרצוח את חברו (מעם אחר) יכריז עליו מלחמה, ואין שום משמעות למצוות "לא תרצח" עבור בני נוח.
"ואם למלך מותר להפקיע שדות של ישראל (בהגבלות מסויימות), לא כ"ש שמותר לו להפקיע קרקע של גויים": מה פתאום?! למלך ישראל מותר להפקיע קרקעות של ישראל כי הוא המלך שלהם, והם קיבלו על עצמם את "משפט המלך", שאומר (בין השאר) "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים ייקח ונתן לעבדיו". אבל הגויים לא קיבלו את זה עליהם, ולכן אין שום סיבה שלמלך יהיה מותר להפקיע את קרקעותיהם. גם הדין שלפיו מותר למלך להוציא להורג את המורדים בו נובע מקבלתם של בני ישראל, שנאמרה ליהושע "כל איש אשר ימרה את פיך... יומת". ולכן היא חלה רק על ישראל ולא על עמים אחרים.
הלל: במחשבה שניה, אתה צודק. רציתי לטעון שבמלחמה אין כללים פורמליים, כי מותר להרוג אדם שלא עשה דבר, ללא עדים וללא התראה, רק כי יש סיכון לאומה. אבל זה בהחלט נכנס לגדרים של פיקוח נפש; וגם אם אסור להציל עצמו בממון חבירו, ואין דוחין נפש מפני נפש, הרי שכלל נקוט בידנו שדוחים נפש של גוי מפני נפש של יהודי. וגם "לא תרצח" מדאורייתא חל רק על יהודים, לרוב רובן של הדעות (חוץ מדעה יחידאית של הראב"ן, כמדומני).
אז נראה לי שאתה צודק, בעיקרון.
אבל נראה לי שבכל זאת יש הבדל, כי מותר למלך ישראל לסכן נפשות (עד שישית, לפי מקור אחד, במלחמת רשות), בשביל מטרות שאינן יהרג ואל יעבור - כמו כפיית האומות לשבע מצוות, או רווחה כלכלית.
אראל: אולי "לא תרצח" שנאמר בעשרת הדברות חל רק על יהודים כי הוא נאמר רק לעם ישראל, אבל "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" חל על כל בני נוח כי הוא נאמר לבני נוח. כלומר, צריך להוציא להורג רוצחים, ולא משנה אם הם רצחו יהודים או גויים.
תגובות
עריכהמאת: רמי ניר
לעומת מלחמות ההגנה במשך ימי השופטים, הוציא דוד את גדודיו למלחמות כיבוש והרחבת הממלכה.
משמעות השורה התחתונה הייתה "פרנסה". לפי-כך, מחשבות דוד היו "מחשבות של איש מלחמה". כמתועד:
"הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים".
"וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל."
"וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ".
"וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל, וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו, וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה".
"וּלְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ, וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ יְהוָה" (שמואל ב' ז' 11-7)
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל, הלל ג' שפורסם לראשונה בפורום נח"ת אב ה'תשס"ב וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-07-26.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/gdud