ביאור:פשטו ידיכם בגדוד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



[פורסם לראשונה ב 2002-07-25]

בתלמוד, ברכות ג:, נאמר על דוד המלך: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו 'אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר להם 'לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו 'אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו! אמר להם 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד!' מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים..."

האם מותר לצאת למלחמת כיבוש, לגזול את רכושם של גויים תמימים וחפים מפשע, רק כדי לפתור בעיות כלכליות?

נראה לי שלא:

1. דוד לא אמר להם להילחם בגויים תמימים ושלוים ולקחת את ארצם; הוא אמר להם לפשוט את ידיהם בגדוד. הגדוד, בסיפורי דוד, הוא גדוד של שודדים, כמו הגדוד העמלקי ששדד את צקלג:

(שמואל א ל ח): "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בה' לֵאמֹר 'אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה, הַאַשִּׂגֶנּוּ?' וַיֹּאמֶר לוֹ 'רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל'."

בעבר היו הרבה גדודים של שודדים, שהסתובבו מארץ לארץ והתפרנסו משוד. הם גרמו נזק רב לכלכלה ולמסחר. דוד אומר לחכמי ישראל, שהפתרון לבעיות הכלכליות הוא להילחם באותם שודדים.

2. דוד וחכמי ישראל לא יצאו למלחמה על דעת עצמם, אלא רק לאחר שקיבלו אישור מה' - דרך האורים והתומים. ה' בוודאי ידע מתי המלחמה מוצדקת ומתי לא. לכן אי אפשר להסיק מכאן, שמותר לנו לצאת למלחמה על דעת עצמנו, כשאין לנו אורים ותומים.

מותר למלך לצאת למלחמה (שאינה 'מלחמת מצוה') רק בתנאים הבאים:

1. נגד עמים שאינם מקיימים את 7 מצוות בני נוח

2. לשם שמיים - במטרה "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים"

3. לאחר אישור מפורש מה' (דרך האורים והתומים).

כל מלחמה אחרת היא גזל ורצח.

הלל: נראה לי ש-2 כולל את 1 ו-3. כלומר, כל מעשיו של המלך צריכים להיות לשם שמיים. זה מין עקרון על; כמו שלסנהדרין מותר לענוש שלא כדין לצורך השעה, אך כל מעשיהם צריכים להיות לשם שמיים.

בכל אופן, פשיטת הידיים בגדוד בזמן דוד לא תואמת לגמרי את הקריטריונים שלך, כיון שמטרתה המוצהרת לא היתה שבירת זרוע הרשעים (אחרת מדוע לא עשו זאת לפני כן?), אלא שיפור המצב הכלכלי.

אני מודה שנראה שהיום לא שייך לצאת למלחמה בגלל מצב כלכלי.

אראל: פשיטת הידיים בגדוד, בימי דוד, לא נועדה להרוויח כסף, אלא לסלק את הגורם העיקרי למצב הכלכלי הקשה - גדודי השודדים.

הלל: כלל לא נראה כך. "עמך ישראל צריכים פרנסה", "צאו והתפרנסו זה מזה", "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו" - אין זו בעיה של גוים הצרים על עיירות בספר, שזו ממש מלחמת מצוה. יש כאן בעיה כלכלית. אסור להתנתק מההקשר ההיסטורי. בעבר זה היה די מקובל, אני חושב.

אראל: לא מדובר כאן על גויים שצרים על עיירות בספר במטרה לכבוש אותן (שזו מלחמת מצוה, כי הם עלולים לכבוש את כל ישראל) אלא על גדודים קטנים, שפושטים ובורחים.

ייתכן גם שהגדודים האלה לא פושטים על עיירות ישראל אלא על הדרכים שמובילות לישראל או מחוצה לה, ובכך פוגעים במסחר.

בכל אופן, הגדודים האלה הם בוודאי לא עמים מסודרים ומכובדים, שיושבים בשלוה בארץ שנתן להם ה'. ולכן אין שום בעיה לתקוף אותם.

הלל: דוד המלך כבש הרבה ארצות של הרבה עמים מסודרים ומכובדים שישבו על ארצם לבטח. מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי. סוריה גם היא דוגמה מצוינת (והסיבה שהיא לא הפכה להיות חלק מא"י ונקראת כיבוש יחיד, היא בגלל שהוא לא גמר לכבוש בתוך א"י המקורית. בכל אופן, ודאי שכיבושיו היו חוקיים).

בכל אופן, לא נראה לי שמשמע מהגמרא ש"פשטו ידיכם בגדוד" היא שזו הסיבה לכך שעמך ישראל צריכים פרנסה. זה לא מתאים למשלים שנאמרו שם בכלל, בנוסף לכול.

אראל: מה שכתבתי לגבי עמון ומואב נכון לגבי כל שאר המלחמות של דוד: כל העמים שדוד נלחם בהם היו עמים שצררו ושעבדו את ישראל במשך תקופת השופטים, ודוד בצדק רצה לנקום בהם וגם להרתיע אותם כדי שלא יעזו לעשות זאת שוב. כדברי רמב"ם: "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים".

" בכל אופן, לא נראה לי שמשמע מהגמרא ש"פשטו ידיכם בגדוד" היא שזו הסיבה לכך שעמך ישראל צריכים פרנסה. זה לא מתאים למשלים שנאמרו שם בכלל, בנוסף לכול ": בסדר, נניח שהגדוד הוא באמת לא הסיבה לבעיות הכלכליות. עדיין, הגדוד גורם רק נזק לכל העמים שיושבים על ארצם. גם אילו לא היו בעיות כלכליות, עדיין היה מוצדק להילחם בגדוד הזה כדי להביא שלום ושלוה לאזור.

כאשר דוד נרדף ע"י שאול, הצטרפו אליו אנשים עניים מכל ישראל. במקום להתמרמר ולהתבכיין על כך שהמצב הכלכלי קשה, הם מצאו לעצמם עבודה שגם מביאה תועלת לסביבה - להילחם בגדודי-שודדים שהציקו לערי ישראל, ולבזוז את רכושם. דוד בעצם אומר לחכמי ישראל "אם יש לכם בעיות כלכליות - עשו מה שאני עשיתי כשהיו לי בעיות כלכליות: פשטו ידיכם בגדוד, כך גם תתפרנסו בכבוד וגם תעזרו לסביבה".

הלל: ועדיין לא הוכחת שקיים מושג "גזל הגוי" גם לגבי אומות.

אראל: למה צריך להוכיח שגזל הגוי קיים באומות?

  • אם ה' נתן ארץ לעם מסויים, אסור לקחת את הארץ הזו ממנו בלי רשות. "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" -היית מעלה בדעתך שדייר-משנה בבית יחליט לגרש דייר-משנה אחר, בלי רשותו של בעל הבית?!
  • חוץ מזה, עוד לא אמרת מה ההגיון להבחין בין גזל קרקע לגזל רכוש. וכל עוד אין הוכחה שיש הבדל - יש להתייחס אליהם באותו אופן.

הלל: ההבחנה אינה בין גזל קרקע לגזל מטלטלין (למרות שבאמת לגבי קרקע נאמר שאין גזל בקרקע - כלומר שא"א לגזול אותה, טכנית).

ההבחנה היא בין יחיד לעם.

הרבה פעמים מה שאסור בקשר ליחידים, מותר לעם לעשות נגד עם (מלחמה אינה רק הרחבה של הדינים הפרטיים של פיקוח נפש וכו'. במלחמה מותר להרוג אדם חף מפשע [ובעצם כל חייל שלא עשה כלום הוא גם כזה], כיוון שהוא חלק של העם בו אתה נלחם כרגע [מכל סיבה שהיא]).

ואם למלך מותר להפקיע שדות של ישראל (בהגבלות מסויימות), לא כ"ש שמותר לו להפקיע קרקע של גויים.

אראל: ההבחנה לא ברורה. "במלחמה מותר להרוג אדם חף מפשע" - אתה מניח שמותר לצאת למלחמה מתי שרוצים, ומכאן אתה מסיק שהדינים לגבי עם שונים מהדינים לגבי אדם פרטי.

ואני טוען להפך - לא הגיוני שהדינים לגבי עם שונים מהדינים לגבי אדם פרטי, אין שום סיבה שיהיה הבדל, ומכאן אני מסיק שאין היתר כללי לצאת למלחמה, אלא מותר לצאת למלחמה רק במקרים מיוחדים (וכמו שדנו לעיל).

אחרת, כל אחד שרוצה לרצוח את חברו (מעם אחר) יכריז עליו מלחמה, ואין שום משמעות למצוות "לא תרצח" עבור בני נוח.

"ואם למלך מותר להפקיע שדות של ישראל (בהגבלות מסויימות), לא כ"ש שמותר לו להפקיע קרקע של גויים": מה פתאום?! למלך ישראל מותר להפקיע קרקעות של ישראל כי הוא המלך שלהם, והם קיבלו על עצמם את "משפט המלך", שאומר (בין השאר) "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים ייקח ונתן לעבדיו". אבל הגויים לא קיבלו את זה עליהם, ולכן אין שום סיבה שלמלך יהיה מותר להפקיע את קרקעותיהם. גם הדין שלפיו מותר למלך להוציא להורג את המורדים בו נובע מקבלתם של בני ישראל, שנאמרה ליהושע "כל איש אשר ימרה את פיך... יומת". ולכן היא חלה רק על ישראל ולא על עמים אחרים.

הלל: במחשבה שניה, אתה צודק. רציתי לטעון שבמלחמה אין כללים פורמליים, כי מותר להרוג אדם שלא עשה דבר, ללא עדים וללא התראה, רק כי יש סיכון לאומה. אבל זה בהחלט נכנס לגדרים של פיקוח נפש; וגם אם אסור להציל עצמו בממון חבירו, ואין דוחין נפש מפני נפש, הרי שכלל נקוט בידנו שדוחים נפש של גוי מפני נפש של יהודי. וגם "לא תרצח" מדאורייתא חל רק על יהודים, לרוב רובן של הדעות (חוץ מדעה יחידאית של הראב"ן, כמדומני).

אז נראה לי שאתה צודק, בעיקרון.

אבל נראה לי שבכל זאת יש הבדל, כי מותר למלך ישראל לסכן נפשות (עד שישית, לפי מקור אחד, במלחמת רשות), בשביל מטרות שאינן יהרג ואל יעבור - כמו כפיית האומות לשבע מצוות, או רווחה כלכלית.

אראל: אולי "לא תרצח" שנאמר בעשרת הדברות חל רק על יהודים כי הוא נאמר רק לעם ישראל, אבל "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" חל על כל בני נוח כי הוא נאמר לבני נוח. כלומר, צריך להוציא להורג רוצחים, ולא משנה אם הם רצחו יהודים או גויים.

מקורות עריכה

על-פי מאמר של אראל, הלל ג' שפורסם לראשונה בפורום נח"ת אב ה'תשס"ב וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-07-26.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/gdud