פתיחת התפריט הראשי

ביאור:פנחס - קנאות יהודית מתוך אהבת ישראל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד י"ט תמוז התשס"ו

מוקדש לבריאותו של מוזס סולומון בן גרשון

פנחס - קנאות יהודיתעריכה

פרשת פנחס נקראת על שמו של "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". התורה כותבת את הסיבה שבגינה זכה פנחס לכבוד ולתמורה לו ולדורותיו. משום שפנחס (במדבר כה, יא): "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". כלומר, בגין מעשה חד פעמי של פנחס שהרג את זמרי וכזבי בעוון בעילה אסורה, זכה פנחס למעלה עליונה. הסיבה לכך היא משום שמעשה הקנאות לה' הינו הדרגה העליונה של האמונה. כי מעשה הקנאה איננו נובע מדרגת הרגש הנמוכה, ולא ממדרגת השכל העליונה, אלא ממדרגת האמונה הנמצאת מעל הרגש והשכל.

אין להבין מכך שהתורה מעודדת קנאות לה' בכל מקרה, לפיכך המשנה מגדירה רק שלשה מקרים בהם מתאפשרת לאדם מישראל לקנא לה': "הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית...כהן ששמש בטומאה" (סנהדרין, פ"ט, משנה ו'). מהותם של עבירות אלה הם פגיעה בכבודו של ה', המצריכה תגובה טבעית-מיידית מאדם בעל אמונה עמוקה, אשר אין לו נגיעה אישית. בכל יתר העבירות כולל: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות, יש צורך להעמיד את הנאשם למשפט בפני בית דין בן כ"ג דיינים, ולשופטו לפי סדר הדין, הכולל עדים, התראה, חקירות ודרישות וכו.

פנחס היה הראשון בהסטוריה היהודית אשר קנא לה' מתוך עומק האמונה, ובזכות זה זכו ישראל להנצל מן המגפה, וזכה פנחס לכהונת עולם.

בימינו התבטלה מאליה הלכת הקנאות לה' הגורמת לשפיכות דמים, בהעדר בית מקדש וגילוי שכינה. כמבואר להלן מתוך האמור בפרשת פנחס, ע"פ הנושאים הבאים:

א. המניע הנפשי למעשהו של פנחס - השבטים סברו שמקורו באכזריות, ה' קבע שמקורו באהבת ישראל.

ב. הקנאות לה' - מוגבלת לארבעה מקרים בלבד, ולפעולת אדם בעל אמונה שהיא מעל הרגש וההגיון.

ג. דין רודף - הרודף שלא לצורך קיום מצוות "לא תעמוד על דם רעך", מסתכן במיתת עצמו.

ד. היחוס המשפחתי - מעשיו של האדם קשורים למורשת משפחתו.

ה. שכרו של פנחס - קיבל שכר כפול, חיי נצח וכהונת עולם לזרעו.

ו. מעשה ר' אדא בר אהבה - המתינות היא הדרך הנכונה להלחם בפריצות.

א. המניע הנפשי למעשהו של פנחסעריכה

התורה כתבה בכפילות את יחוסו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. דהיינו, הדבר נכתב גם בסוף פרשת בלק, נאמר: וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ונכפל שוב בסמוך, בתחילת פרשת פנחס שנאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן . את ההסבר לכפילות מתרץ הרש"י בשם הגמ': "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, (סנהדרין פב א סוטה מב א) לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א, והרג נשיא שבט מישראל?! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י-במדבר, כ"ה, י"א). לכאורה תמוה הדבר האם השבטים לא ראו שבזכות מעשהו של פנחס נעצרה המגפה מעל ישראל, א"כ מדוע מצאו לנכון לבזותו לאחר מעשה? ועוד, אם רצו השבטים לבזות את פנחס בגין מעשיו של סבו יתרו, מדוע הסתפקו "רק" בזה שיתרו "פיטם עגלים לעבודת אלילים", הלא היו יכולים לומר על יתרו השמצה יותר גרועה: "שלא הניח עבודת אלילים שבעולם שלא עבדה" (רש"י-שמות, י"ח,י"א), שזה הרבה יותר חמור מפיטום עגלים לע"ז? יתרה מזאת, האם לצורך סתירת טענה טפשית כביכול של השבטים, מצאה התורה לנכון לכתוב את ייחוסו פעמיים?

נלענ"ד להשיב, שהתורה שבה לכתוב את ייחוסו של פנחס, לאחר הריגתו את זמרי, משום שהשבטים חשבו שפנחס הרג את זמרי, מתוך יצר האכזריות אשר ירש מיתרו. לפי שיתרו לא הסתפק בכך שעבד עבודת אלילים, אלא דאג לפטם את העגלים בטרם יקריבם לעבודה זרה. דהיינו, התאכזרות יתר אפילו לבהמות. לפיכך מעשהו של פנחס איננו בבחינת קנאה לה', הפוטרת את פנחס מעונש, אלא מעשהו של פנחס נבע מטבע האכזריות שבתוכו. על כן סברו השבטים כי יש להעניש את פנחס כדין, ולא להכתירו כמנהיג. כדי לסתור טענה עובדתית זו, בא הכתוב ויחסו לאהרן. ללמדנו שבפנחס ירש את תכונותיו של סבו אהרן הכהן הגדול שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות, א', י"ב). כלומר, בהריגת זמרי גרם פנחס לשלום בין הקב"ה לישראל. וכן נאמר: ""פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל...לכן אמור לו הנני נתן לו את בריתי שלום"". כלומר, השבטים סברו כי המניע הנפשי לקנאתו של פנחס, בהרג זמרי וכזבי מקורו הוא באכזריות שירש פנחס מסבו יתרו, ה' קבע כי המניע הנפשי לקנאתו של פנחס, בהרג זמרי וכזבי מקורו הוא באהבת ישראל שירש פנחס מאהרן סבו. ה' השיב לטענת השבטים, בקובעו כי קנאותו של פנחס, נבעה מעומק אמונתו ואהבתו את ישראל, ולא מתוך כעס, או אכזריות או מניע אישי כלשהוא, אלא מאהבת השלום. שנאמר: "הנני נותן לו את בריתי שלום".

ודע, שהקב"ה יכל להנקם מזמרי בעצמו, אלא ה' רצה לזכות את "פנחס שיבא ויטול את הראוי לו" (במ"ר כ, כד). ממעשה פנחס למדו ישראל, כיצד צריך מנהיג לנהוג בשעת משבר אמוני. לפיכך ה' נתן לפנחס "ברית שלום" לאחר שקנא לה', ע"מ ללמדנו שמנהיג ישראל זקוק לשתי תכונות סותרות כביכול: גם קנאה לה' וגם שלום. השילוב בין מידת הקנאות לבין מידת השלום צריכה להדון בכל נושא לגופו של הענין.

ב. הקנאות לה'עריכה

מעשה קנאות פנחס לה' היה הדרגה העליונה ביותר של האמונה, וזאת משום שמעשה הקנאה לא נבע מדרגת הרגש הנמוכה, ולא ממדרגת השכל העליונה, אלא ממדרגת האמונה הנמצאת מעל הרגש והשכל גם יחד. לפיכך מי שאינו במדרגה העליונה ביותר של האמונה בה' כפנחס, או שיש לו נגיעה אישית כלשהיא, אסור לו "לקחת את החוק לידיים" ולפרוק את האלימות שבתוכו במסווה של קנאה לה' כביכול. וכן מצאנו שהשו"ע (בניגוד לדעת רמב"ם, והרמ"א) לא כתב בפסקי הלכותיו את ההלכות העוסקות בקנאות, הן משום שתוצאת דינים אלה היא בלתי הפיכה, והן משום שהלכות אלה הן בגדר של "הלכה ואין מורין כן" (שבת יב, ב), כאמור בגמ': ""אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב, א). והן משום שלא ניתן לחז"ל כח לתקן הריגת אדם שלא כדין התורה (הר"ן), והן משום שאי ענישת המקנא תלויה בהליך שיפוט רוחני, או בגילוי שכינה. אף המשנה הגבילה את המקרים שבהם מתאפשרת קנאות לה': "הגונב את הקסוה" (כלי שרת לצרכיו), "והמקלל בקוסם" (את ה' שיכהו קוסם), "והבועל ארמית, קנאים פוגעים בו. כהן ששימש בטומאה, אין אחיו מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין" (משנה סנהדרין ט, ו). כלומר, בזמן שאין בית המקדש קיים נותרו שני מקרים בלבד, המאפשרים לקנאים להרוג ללא דין, ואף גם זה מותנה בכך שתהא אישיותו של המקנא כאישיותו של פנחס הכהן. לפיכך בימינו חל איסור מוחלט להרוג מסיבת הקנאה לה'. כך שהעושה כן הינו רוצח לכל דבר וענין, וכן כתב הר"ן שדין "קנאים פוגעים בו" היתה הוראת שעה ולא לדורות (עיין בחדושי הר"ן-סנהדרין פב.). וכן מצאנו שכבר בתקופת בית שני הפסיקו הסנהדרין את דין המקנא לאשתו, משום ירידת הדורות, למרות שזו מצוה מפורשת בתורה. כמובא במשנה: "משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" (משנה סוטה ט, ט).

דין "קנאים פוגעים בו", מקורו בהלכה למשה מסיני (וכן נפסק בחדושי הר"ן-סנהדרין פב., וכן פסק סמ"ע, חו"מ, תכ"ה ס"ק י"ג), כמובא בגמ': וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את כותית קנאין פוגעין בו? אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [שליח-רש"י]" (סנהדרין, פב.). לשיטת הרדב"ז, תקנת חכמים בדין "קנאים פוגעים בו" באה רק כדי לפטור את המקנא שהרג מעונש, ולא בכדי לתת היתר למקנא להרוג, אפילו בשני המקרים הבודדים שנותרו: הבועל ארמית, והמקלל בקוסם. משום שהתורה התחשבה בקנאי האמיתי כפנחס, אשר קנאתו נבעה מתוך אהבת ה', וכשנפשו התמלאה ברגשי חרון ותיעוב כלפי המעשה הרע, לא היה יכול לעצור בעצמו, וקנא לה'. וכן מצאנו שמשה רע"ה לא הורה ישירות לפנחס לקנא, משום החשש ששאלת פנחס "לא כך לימדתני", יש בה כדי להעיד שאין קנאתו באה מעומק האמונה. לפיכך אמר הקב"ה: "בקנאו את קנאתי בתוכם... לכן אמור לו הנני נתן לו את בריתי שלום". כלומר, ה' הבוחן כליות ולב, הודיע שקנאתו של פנחס נעשתה כדין, ועל כן פטר ה' את פנחס מעונש, ואף נתן לו שכר כפול.

ודע, שאדם אשר נמצא בדרגה העליונה המתירה לו לקנא לה', אין בו אלימות כלל, וכ"ש שאין בו גאוה לחשוב שהוא בדרגה עליונה ביותר כפנחס. כפי שכתב הרש"י: "בקנאו את קנאתי, בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף" (רש"י-במדבר, כ"ה, י"א). דהיינו, שהמקנא מרגיש שהוא משמש במקום זרועו של הקב"ה כביכול. לפיכך קנאה דתית המובילה להריגת אדם, אינה קיימת כלל אצל מי שדרכו בקודש. וכן מצאנו לגבי פנחס, "שהיו השבטים מבזים אותו", ומשה רע"ה לא עמד כנגדם, ואלמלא התערבותו הישירה וזיכויו של פנחס מפי ה', נחשד מעשהו של פנחס לעבירה במזיד, או לפגם באישיותו. וכן מובא בזוה"ק: "אמר ר' אלעזר: כיון דסלקיה קודשא בריך הוא לפנחס לכהנא רבא, לא בעא לאדכרא ליה לפנחס בקטלנותא דבר נש, דהא לא אתחזי לכהנא רבא" (זוהר במדבר רכא:). וכן נאמר במשנה: סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה... (מכות, פ"א, משנה י'). משום שחייו של כל יהודי הם יקרים מפז, כי אף החוטא יכול לחזור בתשובה ולהתרומם לדרגת צדיקות, מה שאין כן באדם שנהרג.

ג. דין רודףעריכה

למרות שהתורה התירה למקנא לה' להרוג בשלושת המקרים: "הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית...כהן ששמש בטומאה" (סנהדרין, פ"ט, משנה ו'). המקנא לוקח על עצמו סיכון שאם יתהפך החוטא ויהרוג את המקנא, החוטא יהיה פטור מעונש. וכן מצאנו בגמ' לגבי פנחס: "שאם פירש זמרי (מכזבי) והרגו פנחס, נהרג עליו (פנחס). נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין (זמרי) נהרג עליו שהרי (פנחס) רודף הוא (סנהדרין פב.). יתרה מזאת, ע"פ ההלכה, כל אדם (ראובן) שרואה אדם (שמעון) שרודף אחר חברו (לוי) להורגו, רשאי הוא (ראובן) להרוג את הרודף (שמעון), ואף מצווה על כך, במצוות "לא תעמוד על דם רעך" (הרמב"ם, הל' רוצח, פ"א, ו-ז, ט"ו, שו"ע, תכ"ה, א'). אולם, במקרה שכזה אם הרודף (שמעון) יסתובב ויהרוג את רודפו (ראובן) הוא יהיה (שמעון) חייב מיתה. משום שהמבקש להרוג (ראובן) את הרודף (שמעון) מקיים מצווה, ולכן אין לרודף (שמעון) היתר להרוג את הרודף (ראובן). נמצאנו למדים מכאן, שכאשר פנחס רדף את זמרי ע"מ להורגו, לא היה זה בגדר של "לא תעמוד על דם רעך". לפיכך היה זמרי רשאי להרוג את פנחס מדין רודף (משנה למלך-הרמב"ם, הל' רוצח, פ"א, ט"ו). וכן הדין לגבי גואל הדם אשר התורה פטרה אותו מעונש בגין הריגתו של הרוצח בשגגה, בהיותו מחוץ לעיר המקלט. אך אם הרוצח בשגגה הורג את גואל הדם בכדי להציל את נפשו, פטור הוא מעונש. משום שאין גואל הדם מצווה להרוג את הרוצח בשגגה, כי עונשו של הרוצח בשגגה הוא גלות, ולא מוות.

ודע, שגם פנחס היה בגדר של "גואל הדם" של כ"ד אלף איש מישראל שנהרגו בעוון זמרי, וגם מעשהו היה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", שכן מצאנו שבעקבות הריגתו את זמרי, נעצרה המגפה מעל ישראל. וכן העיד עליו הקב"ה: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר, כ"ה, י"א).

ד. הייחוס המשפחתיעריכה

עיצוב אישיותו של האדם הוא תוצאה של החינוך הישיר והעקיף, שקיבל האדם מהוריו וממשפחתו. וכן כתב הרש"י: "הרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו. כיוצא בו (שמות ל"א) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו (רש"י-ויקרא, כ"ד, י"א). בהתאם לתפיסה זו, התורה מציינת בפרשת פנחס את ייחוסם המשפחתי של פנחס וזמרי, לחיוב ולשלילה. כאשר פנחס קנא לה', התורה משבחת אותו וכותבת את ייחוסו עד אהרן הכהן, ומזכה את זרעו בכהונת עולם. לעומת זאת, כשהתורה כותבת על האיש המוכה, התורה מגנה אותו וכותבת את ייחוסו "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני". ללמדנו שמעשיו ומחדליו של האדם קשורים לעברו האישי, לחינוך הוריו, ולמורשת שבטו. דהיינו, מעשיו של האדם הם הוצאה לפועל של אישיותו, כפי שנטעה בו משפחתו אשר נבנתה במשך דורות. לפיכך כשאדם עושה מעשה מקולקל, המעשה מורה על פגם בכל משפחתו לדורותיה. לעומת זאת כשאדם עושה מעשה טוב, המעשה מורה על חוסן משפחתו לדורותיה. כלומר, מעשה רע של אדם משפיע לרעה על דורותיו מלפנים ומאחור, לעומת זאת מעשה טוב של אדם משפיע לטובה על דורותיו מלפנים ומאחור. כפי שמצאנו אצל פנחס. שנאמר: " פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן...והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם".

ה. שכרו של פנחסעריכה

קנאתו של פנחס לה', אשר היתה כרוכה בסיכון לו ולזרעו אחריו, על כן גמל הקב"ה לפנחס והקנה לו "ברית כהנת עולם, שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן. אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי (רש"י- במדבר, כ"ה, י"ג). פנחס זכה לשכר בעולם הזה למרות שהגמ' אומרת: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קדושין לט:), משום שהאדם בעוה"ז הוא כשכיר, אשר שכרו משולם לו רק לאחר גמר עבודתו. אולם פנחס זכה לחיי נצח, כאמור במדרש: "פנחס הוא אליהו זכור לטובה ולברכה" (שוחר טוב, פרק ס"ג, זוה"ק, שמות, קצ.), אשר עלה בסערה השמימה. דהיינו, משום שחייו של פנחס הם אינסופיים, קיבל פנחס את שכרו מיד ולדורותיו.

ודע, שדייק המדרש לומר "פנחס הוא אליהו", ולא אמר כסדר "אליהו הוא פנחס". ללמדינו שאותם תכונות מפורטות בהרחבה לגבי אליהו הנביא, היו גם תכונותיו של פנחס. וכן מובא במדרש: "אמר לה פנחס: אני כהן, ואיני צריך להטמין. הטמיני לכלב חברי, ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי, וכן עשתה. שנאמר: (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם. אין כתיב כאן אלא ותצפנו, הרי שלא הטמינו לפנחס אלא לכלב" (מד"ר, במדבר, פר' טו).

ו. מעשה רב אדא בר אהבהעריכה

התלמוד ממחיש את ירידת הדורות באמצעות דו שיח בין שני אמוראים: "אמר לו רב פפא לאביי: מדוע לראשונים התרחשו נסים ואילו לנו לא מתרחשים נסים? … אמר לו: הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם (ממידת חסידות), ואנו לא מוסרים את עצמנו על קדושת השם. כפי שעשה רב אדא בר אהבה, שראה אשה כותית שהיתה לובשת כרבלתא (בגד פרוץ או עשוי מכלאים, וכן פסק הרמב"ם הל' כלאים, פ"י הכ"ט – "הרואה כלאים … אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד") בשוק, חשב שהיא בת ישראל, קם וקרע מעליה את הבגד. לאחר מכן התברר שהיא אשה כותית, הענישו את ר' אדא שישלם לה ארבע מאות זוז. אמר לה: מה שמך? אמרה לו מתון. אמר לה: מתון מתון שווה ארבע מאות זוז" (תרגום חופשי-ברכות כ.). העולה מכאן הוא שאף מן הדוגמא שנתן אביי, בכדי להמחיש את ירידת הדורות בזמנו, נמצאנו למדים כי חל פיחות רב גם במושג "מסירות נפש". שכן מצאנו שאף רב אדא בר אהבה, שבצע את קריעת הכרבלתא, הגיע בסופו של דבר למסקנה: מתון מתוון". דהיינו, שאין לקפוץ מיד ולגרום נזק לרכוש הזולת, למרות חטאו בפרהסיה, אלא יש למנוע את הפרצה בדרך של מתינות ושלום.

לסיכוםעריכה

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי פנחס היה הראשון בהסטוריה היהודית אשר קנא לה' מתוך עומק האמונה, ובזכות זה זכו ישראל להנצל מן המגפה, וזכה פנחס לכהונת עולם. העובדה שהתורה הקדישה פרשה שלמה לתיאור נקמת פנחס ושכרו, מעידה כי מעשה הקנאה הוא מעשה חריג שהותר בזמנו רק ליחידי סגולה כפנחס, מטעם זה אין מצוות עשה מפורשת לקנא לה'. בימינו התבטלה מאליה הלכת הקנאות לה' הגורמת לשפיכות דמים, בהעדר בית מקדש וגילוי שכינה. ואין לנו אלא להחזיר בתשובה את החוטאים בדרכי נועם. כדרך שמצאנו בסיפור הגמ' על בריונים שהיו מצערים את רבי מאיר, ובקש ר"מ עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: "יתמו חטאים מן הארץ" (תהילים ק"ד, ל"ה), האם חוטאים כתוב? חטאים כתוב! אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה. ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה (ברכות, י.). העזרה לחוטא לחזור בתשובה, היא כעזרה הניתנת לחולה שאינו מסוגל לעזור לעצמו. אך באם למרות הוכחתו לא שב החוטא מחטאו, נאמר בגמ': הרואה בחברו דבר ערוה "רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו" (פסחים קי"ג:). משום שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף ה' בעולם (סנהדרין, פ"י, משנה ו').

ודע, שיתר הדתות אשר העתיקו את תורתם מתורת ישראל, לא השכילו להבין שהדת נועדה להטיב עם האדם ואפילו אם חוטא הוא. לפיכך קנאתם הדתית קיצונית גרמה להרג מליוני אנשים חפים מכל פשע, הן מבני דתם והן מבני דתות אחרות. חוסר הסובלנות של הדתות המשוכפלות, בסופו תפגע בהם ותחסלם כליל בידי אל קנא. משום שה' לא יסבול לאורך זמן את השימוש לרעה הנעשה בשמו הטוב והמטיב לכל.

יה"ר שנזכה לראות בקרוב בנקמה שעתיד ה' לעשות בגוים, כאמור: ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו (מיכה, ה', י"ד), לכן חכו לי נאם ה' יום קומי לעד כי משפטי לאסף גוים לקבצי ממלכות לשפך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תאכל כל הארץ (צפניה, ג', ח').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

=

מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_21