ביאור:זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר", (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", "'ימי חייך' - הימים; 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה; 'כל' - להביא לימות המשיח",
מדוע רבי אלעזר בן עזריה (ראב"ע) כל כך מתלהב מכך ש"זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות"? מה הזכות הגדולה שעבורה היה שווה לחכות כשבעים שנה?
ועוד, קשה להבין מדוע ראב"ע זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות, הרי שאר החכמים לא קיבלו את דעתו של בן זומא? ואם נאמר שהשאלה נשארה ללא הכרעה, והם החליטו להחמיר לפי שתי הדעות ולהזכיר את יציאת מצרים גם בלילות וגם לימות המשיח - לא ברור מה השמחה של ראב"ע, והרי כדי להחמיר מספק אין צורך בדרשה, היה אפשר להחמיר מספק גם לפני כן, על-פי דעתו !
1. בהגדה של פסח, דבריו של ראב"ע נאמרו בהקשר של המצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח: " "אֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח."
"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."
"אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ - הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ" " (הגדה של פסח, "מגיד") .
בקריאה פשוטה של ההגדה, נראה שראב"ע התווכח עם חבריו, האם צריך לספר ביציאת מצרים רק ביום פסח, כמו שנאמר ב (שמות יג ח): "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"( פירוט ), או גם בליל פסח. הדרשה של בן זומא הכריעה את הכף לטובת דעתו של ראב"ע, ולכן בחג הפסח הבא ישבו החכמים בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. כנראה שבאותו הלילה זכו ראב"ע וחבריו להבין חידושים גדולים בסיפור יציאת מצרים, ובסוף הלילה, כשאמרו להם תלמידיהם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", אמר ראב"ע "אני כל כך שמח שבן זומא דרש את הדרשה שלו - בזכותו זכינו לעסוק ביציאת מצרים לילה שלם, ולהבין דברים שמעולם לא היינו זוכים להבין בזמן אחר" (אראל, ה'תשס"ח) .
2. אולם דבריו של ראב"ע נמצאים לא רק בהגדה של פסח אלא גם במשנה - ובאופן מפתיע, הם לא נמצאים במסכת פסחים אלא במסכת ברכות, סוף פרק ראשון: " "משנה: מזכירין יציאת מצרים בלילות;"
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא,: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך": 'ימי חייך' - הימים; 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה; 'כל' - להביא לימות המשיח."
"גמרא: תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג ז) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו..." " ( תלמוד בבלי, ברכות יב: ) .
כאן הנושא הוא אמירת פרשת "ציצית" בתפילת ערבית שבכל לילה ולילה. בסוף פרשת ציצית נאמר, (במדבר טו מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". בקריאה פשוטה של המשנה, נראה שראב"ע התווכח עם חבריו, האם צריך להגיד את פרשת ציצית רק בקריאת שמע של שחרית (כשלובשים ציצית), או גם בקריאת שמע של ערבית (שבה לא לובשים ציצית). הדרשה של בן זומא הכריעה את הכף לטובת דעתו של ראב"ע, ולכן בימינו בכל סידורי התפילה מופיעה פרשת ציצית גם בקריאת שמע של ערבית.
על-פי הגמרא במסכת ברכות, הדרשה של בן זומא מסתמכת לא רק על המילים "כל ימי חייך" אלא גם ובעיקר על הפסוקים מספר ירמיהו:
- (ירמיהו טז יד): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כי אם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צפון ומכל הארצות אֲשֶׁר הדיחם שמה, והשבתים על אדמתם אֲשֶׁר נתתי לאבותם".
- (ירמיהו כג ז): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כי אם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה ואֲשֶׁר הביא אֶת זרע בית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צפונה ומכל הארצות אֲשֶׁר הדחתים שם וישבו על אדמתם".
לפי הפסוקים הללו, הניסים בגאולה העתידית יהיו כה גדולים, שהניסים של יציאת מצרים לא ייחשבו לעומתם, וכבר לא יהיה טעם להזכיר אותם; מכאן מסיק בן זומא, שהמצוה להזכיר את יציאת מצרים "כל ימי חייך" לא יכולה להתייחס לימות המשיח, ומכאן שהיא בהכרח מתייחסת לימים שלנו, הכוללים גם את הלילות.
כשעוסקים ביציאת מצרים בימים, אפשר לחשוב שההסטוריה היהודית מתמקדת בעבר - אנחנו מזכירים שוב ושוב את הניסים שנעשו לאבותינו לפני אלפי שנים; אבל כשעוסקים ביציאת מצרים בלילות, המבט ממוקד בעתיד - יציאת מצרים היא רק הכנה, רק "קדימון" לניסים הגדולים שיקרו בגאולה העתידה. לכן ראב"ע שמח כל כך שזכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות (אראל, ה'תשס"ח) .
3. ביציאת מצרים התערבבו היום והלילה . עירוב זה נרמז בפרשות התורה המספרות על יציאת מצרים, ויש לו משמעות עמוקה המקשרת את המציאות בראשית בריאת העולם, לפני הפרדת היום והלילה, אל המציאות באחרית הימים, ביום אשר הוא "לא יום ולא לילה". הרמז שמצא בן זומא איפשר להכניס את העירוב הזה אל תוך ההלכה היומיומית שלנו, ועל כך שמח ראב"ע (ע"פ גליה, ה'תשע"ד) .
דברי ראב"ע נאמרו במקור בדיון על קריאת שמע במסכת ברכות. אם כך, מדוע נותקו מהקשרם והובאו דווקא במקום זה בהגדה של פסח?
1. לפי רוב המפרשים, המטרה היא להסביר את החשיבות של סיפור יציאת מצרים: "הביא המגיד דברי ראב"ע פה, לבאר מכל צד מעלת מצוה זו מסיפור יציאת מצרים בליל פסח, בין לדברי בן זומא שהשתדל שיזכרוה אף בכל לילות השנה, כל שכן שראוי להאריך בה בליל פסח; בין לדברי חכמים, שאפילו לימות המשיח לא תתבטל, ונתחייב לספר בה" ( צלי אש ע"פ אברבנאל ) , "אחרי התשובה הקצרה של עבדים היינו, בה סיפקנו את הצורך של הילדים הקטנים שלא יכולים להחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אנו עומדים להאריך ולהעמיק בסיפור יציאת מצרים "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים... וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי משובח". וכאן מובאים מספר קטעים על חשיבות הסיפור וההארכה וההעמקה בו לכל אדם ובכל עת. א. "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע... והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" - הנה אנו רואים דוגמה חיה לכך ש"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים... מצווה עלינו לספר... וכל המרבה...". ב. המשנה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו'", גם פה מודגשת חשיבות זכירת יציאת מצרים בכל זמן "כל ימי חייך" וכדרשתם של חז"ל במשנה, בימים ובלילות, בעוה"ז ואף בעוה"ב ("להביא לימות המשיח"). ג. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" - הסיפור הזה חשוב ומתאים לכל אחד (וחשוב להתאים אותו לכל אחד). ד. מקורה של מצות סיפור יציאת מצרים המיוחדת ללילה זה "והגדת לבנך - יכול מראש חודש... לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך"" (הרב מאיר בזק, "הסדר שבהגדה" , התפרסם באתר ישיבת מעלות לפני ה'תשס"ח) .
- אולם לפי זה, קשה להבין, מדוע הוזכר המשפט הראשון "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים..."? לכאורה משפט זה מחליש את הטיעון, שהרי הוא מראה שהחשיבות של סיפור יציאת מצרים אינה מובנת מאליה!
2. ייתכן שהמטרה היא להראות מדוע אפילו חכמים, נבונים וזקנים צריכים לספר ביציאת מצרים שוב ושוב: אפילו ראב"ע, שהיה חכם ונבון וזקן כבן שבעים שנה, ועשה עשרות סדרי-פסח בחייו, עדיין למד דבר חדש כשהסב עם חבריו בבני-ברק. באותו לילה עסקו החכמים בפסוקים הקשורים לפסח, ובפרט (דברים טז ג): "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים; למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"( פירוט ). הם תהו מה משמעות המילה כל, ומתוך כך הגיעו להשוואה בין יציאת מצרים לבין הגאולה העתידה. בסופו של דבר כנראה השתכנעו מדברי בן זומא, שהגאולה העתידה אכן תהיה כה גדולה עד שלא יהיה צורך להזכיר את יציאת מצרים בימות המשיח כלל, ומתוך כך אף נתחדשה הלכה למעשה בימינו, להזכיר את יציאת מצרים בקריאת שמע של ערבית.
לכן, "אֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" - ככל שאדם מרבה לספר ביציאת מצרים, הבנתו משתבחת ומשתפרת, עד שהוא זוכה להבין לא רק את יציאת מצרים אלא גם את הגאולה העתידה, כפי שהבין ראב"ע בגיל 70 (אראל, ה'תשע"ד) .
3. בהגדות בנוסח תימן כתוב "אמר להם אלעזר בן עזריה", ומכאן שדבריו נאמרו כתשובה לתלמידים שאמרו לרבותיהם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". התלמידים דואגים לפרטי ההלכות, אולם ראב"ע מלמדם שהסיפור ביציאת מצרים חשוב יותר, שהרי יציאת מצרים היא היסוד לכל החיוב שלנו במצוות, . כדוגמה לכך, הוא מביא הלכה אחת הקשורה לקריאת שמע - אמירת פרשת ציצית בקריאת שמע של ערבית. אפילו הלכה זו, שלכאורה אינה קשורה כלל לפסח, נקבעה על-סמך דרשה הקשורה ליציאת מצרים, ומכאן שסיפור יציאת מצרים קודם להלכות (גליה ואראל, ה'תשע"ד) .
מקורות נוספים
עריכה- הרב יהושע וייצמן : "המילה "כל" בפסוק "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך" באה לרבות תקופה שבה ניתן לחשוב שאין צורך או ערך בהזכרת יציאת מצרים. באיזו תקופה מדובר? בן זומא סובר שבא לרבות את הלילות. לילה כמשל לתקופות החשוכות והאפלות שעבר עם ישראל. ניתן לחשוב שבתקופות אלה אין ערך להזכרת יציאת מצרים. יושב יהודי בספרד או ברוסיה, רועד מכל עלה נידף וזוכר את יציאת מצרים? מה הועילה יציאת מצרים אם לאחריה הגענו למקומות כאלה? על כן מחדש בן זומא שאף בתקופות אלה יש חיוב בהזכרת יציאת מצרים, הנותנת אמונה ותקוה לכך שאף ממצבים קשים אלה יוציאנו ה'. חכמים סוברים שיש צורך לחדש את חיוב הזכרת יציאת מצרים בימות המשיח. הרי הגענו כבר אל הגאולה, אל התכלית, ומה תועלת תצא לנו מזכירת התהליך כולו, החל ביציאת מצרים? העיקר לדעת לאן הגענו. חכמים מלמדים אותנו, שאף בימות המשיח חובה לזכור את יציאת מצרים. אף בעת שהגענו אל התכלית, יש לזכור את הדרך הארוכה שעברנו עד אליה, שכן הדרך בנתה את התכלית, ובתקופות הקשות קיבלנו כוחות נפש ותכונות שכעת יכולים לצאת אל הפועל בצורה מלאה."
- הרב יאיר קאהן : "זכירה וסיפור הן שתי מצוות שונות לגמרי - לכל אחת מהן פרספקטיבה הפוכה על יציאת מצרים. הסיפור נועד להחיות את העבר ולהקפיצו לתוך ההווה, ואילו מטרת הזכירה היא לזכור את העבר, להשאירו שם, אבל להסיק מסקנות להווה. אף על פי כן, שתי המצוות משלימות זו את זו. אסור רק לספר את הסיפור, להחיות את החוויה הרוחנית האדירה של יציאת מצרים, ובמקביל להתעלם מהמסקנות המחייבות ולא לקבל על עצמינו עול מלכות שמים. מאידך, קבלת עול מלכות שמים שאינה מושרשת בחוויה הרוחנית האדירה של גילוי השכינה סובלת מיובש רוחני, והופכת מהר למצות אנשים מלומדה. רק על ידי שילוב של סיפור וזכירה אפשר להגיע לקבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות שיש בה חיות דתית. רק בדרך זו אפשר לשלב בין אהבת ה' ליראת שמים".
- הרב אוהד זמרן : "כולם מסכימים שחייבים להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה... ר' אלעזר בן עזריה ראה כל ימיו שמזכירים את יציאת מצרים בלילה, אלא שהוא לא ידע מהיכן לומדים זאת עד שדרשה בן זומא.".
- הרב אברהם אבא וינוגורט : "לדעת בן זומא, "כל ימי חייך, הלילות" אינה סתם דרשה הבאה לדרוש את התיבה "כל", אלא הלימוד מבטא לעומק את משמעות היום, בשעה שאני לוקח אותו בשלמותו: יום שלם ("כל ימי חייך") כולל גם את הלילה, את הגלות, את הצרות (וצרות יכולות להיות גם בארץ ישראל...). אף הם חלק מהיום, ומסייעים, בסופו של תהליך, להגיע אל תכליתו, גם אם בשעת מעשה, בעת לילה, אני עדיין לא מודע לתפקידו. הדמע, הדמעה, הם חלק מן התהליך שבסופו יימלא שחוק פינו ולשונינו רינה. ועל כן, על פי החוק העברי, הלילה קודם ליום, ויהי ערב ויהי בוקר".
- הרב דוד לבנון: מצות זכירת יציאת מצרים בליל הסדר ובכל ימות השנה : "לדעת שניהם מצות זכירת יציאת מצרים היא מצווה תמידית, שאין להסיח את הדעת ממנה, וע"י שמזכיר יציאת מצרים בליל הפסח בדרך סיפור והגדה יועיל לו לזכור זאת כל השנה, אבל מזה שהתורה הדגישה "כל ימי חייך" משמע שהדבר מועד לשכחה, ויש להזכירו הזכרה כל שהיא בימי חייך - אלו הימים. וסובר בן זומא שהלילה הוא גם כך סיבה שמשכחת את זכרון הגאולה בגלל שבה לא היתה גאולה שלימה... והיא מסמלת מצב של גלות והסתר פנים, לכן בא הרבוי "כל ימי חייך"- שמרבה את הלילות לזכרון יציאת מצרים. אבל חכמים סוברים שהלילה טפל ליום ודי בהזכרת היום להועיל לזכרון גם בלילה. ולעומת זאת לימות המשיח עלולה להשכח גאולת מצרים מחמת היותה טפילה לגאולה שתהיה לעת"ל, ולכן דרשו חכמים את הרבוי "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח"... לפי בן זומא העיקר הוא להזכיר את הגאולה העכשווית, ולפי זה מובן מדוע בלילה שאז קשה להרגיש את הגאולה יש צורך להזכיר את יציאת מצרים. אבל לפי חכמים העיקר לזכור את יציאת מצרים שהייתה בעבר כשורש לכל הגאולות, ולא תעקר ממקומה גם לעת"ל, לכן אין בעיה לזכור את העבר של יציאת מצרים גם בלילה, שבמציאות העכשווית הגאולה אינה מורגשת, וכיון שהזכיר ביום את גאולת מצרים הלילה נטפל ליום ונכלל באותה זכירה." חג האמונה : "[לדעת ראב"ע] העיקר באכילת הפסח הוא לשם הגאולה הרוחנית שנעשתה במכת בכורות שהיתה בלילה, ולכן בקש להזכיר יציאת מצרים בלילה".
- הרב זלמן מלמד : "מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא לזכור את העובדה שד' בחר בנו לו לעם. ודי בזכירה ולא צריך להאריך בזה. ומצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח לספר על הניסים ובאריכות עד כמה שאפשר".
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך לפני פסח ה'תשס"ח. עודכן בחוה"מ פסח ה'תשע"ד.
תגובות
עריכה- איזו סקירה רצינית! כל הכבוד! הנה לנו עוד דוגמא לכך שכקושי השאלה כך רבות התשובות. ואולי טוב שקשה להבין את הפשט של המעשה בבני ברק - אם הפשט היה ברור לא היינו זוכים לכל כך הרבה רעיונות יפים...
- -- אוֹרי, ט בניסן ה'תשס"ח.
- בימים אלה אני מצטרפת למועדון חשוב של בני 70 + שזה לא הפלוס היחידי שלהם. לקראת המאורע חיפשתי דברי חכמה הקשורים לגיל 70 והגעתי למאמר זה. קטונתי מלהתייחס לדיון עצמו אבל עלתה בי מחשבה שמא ניתן להרחיב את היריעה ולראות את חיינו אנו כאילו הם הם סיפור יציאת מצרים ולכן:
- א - אפילו כלנו חכמים כולנו נבונים ולא די שעשינו אי אילו דברים בעלי חשיבות ותרומה לחברה, עלינו לספר אותם לבנינו ובני בנינו, לכתוב עליהם ומצווה עלינו לספרם. במיוחד אנו, שנולדנו טרם היתה מדינה "והגדנו לבנינו ולבני בנינו גם את תולדות המדינה שבדרך, הן הלאומי והן האישי- הפרטי, למען ידעו כי לא קל הדבר וכי יש למשרו ולזכרו למען לא תאבד לנו.
- ב - ואולי באמת צריך לראות בסיפורי העבר, כמו שמציע מאמר זה - "כאשר עוסקים ביציאת מצרים בלילות, המבט ממוקד בעתיד" כלומר, עתידנו הן האישי והן הלאומי טמון במצוות "והגדת". ואנו, בני השבעים חייבים להמשיך לעשות בימים - בעבר ובהווה אבל לא להרפות גם מהעתיד. לא תמה מלאתכנו כל ימינו וכל לילותינו.
- -- lilik, 2010-11-18
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/zkiti