ביאור:נדרים לא א - מעומד

עמוד קודם – תלמוד בבלי – מסכת נדרים – עמוד הבא

גמרא

מתניתין

• הנודר משובתי שַבָּת, אסור בישראל ואסור בכותים.

"מאוכלי שום", אסור בישראל ואסור בכותים.

"מעולי ירושלים", אסור בישראל ומותר בכותים.

גמרא

• מאי שובתי שבת? אילימא ממקיימי שבת, מאי איריא בכותים? אפילו נוכרים נמי.

אלא ממצווים על השבת.

אי הכי, אימא סיפא: מעולי ירושלים, אסור בישראל ומותר בכותים. אמאי? והא מצווים נינהו!

אמר אביי: מצווה ועושה קתני.

בתרתי בבי קמייתא, ישראל וכותים – מצווין ועושין; נוכרים, ההוא דעבדי – עושין ואינם מצווין.

בעולי ירושלים, ישראל – מצווין ועושין; כותים, מצווין ואינם עושין.

מתניתין

• "קונם שאיני נהנה לבני נוח", מותר בישראל, ואסור בנוכרים.

גמרא

• וישראל, מי נפיק מכלל בני נח?

כיוון דאיקדש אברהם, איתקרו על שמיה.

מתניתין

• "שאיני נהנה לזרע אברהם", אסור בישראל, ומותר בנוכרים.

גמרא

• והאיכא ישמעאל?

"כי ביצחק יקרא לך זרע" כתיב.

והאיכא עשו?

"ביצחק", ולא כל יצחק.

מתניתין

• "שאיני נהנה מישראל", לוקח ביותר ומוכר בפחות.

"שישראל נהנין לי", לוקח בפחות ומוכר ביותר; ואין^[1] שומעין לו.

"שאיני נהנה להן והן לי", יהנה לנוכרים.

גמרא

• אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו, חייב.

אלמא קסבר, הנאת לוקח היא.

תנן: שאיני נהנה מישראל, מוכר בפחות, אבל שווה בשווה לא; ואי הנאת לוקח היא, אפילו שוה בשוה?

מתניתין בזבינא דרמי על אפיה^[2].

אם כן, אימא רישא: לוקח ביותר?

ועוד, אימא סיפא: שישראל נהנין לי, [לוקח בפחות] ומוכר ביותר; ואי בזבינא דרמי על אפיה, אפילו שוה בשוה?

סיפא בזבינא חריפא.

אי הכי, לוקח בפחות, אפילו שווה בשווה?

• אלא

ר"ן

מתניתין

^[3]

• אסור בישראל ואסור בכותים – שישראל וכותים מצווין על השבת ומקיימין אותו, הלכך שפיר מיקרו שובתי שבתות.
• מאוכלי השום – מתקנות עזרא הוא לאכול שום בלילי שבת, לפי שהשום מרבה את הזרע, ועונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת.
• ואסור בכותים – דאינהו נמי אוכלי שום בערבי שבתות.
• מעולי ירושלים אסור בישראל – דמצווין לעלות, ועולין.
• ומותר בכותים – דנהי דמצווין, אינם עולים.

גמרא

• אפילו נוכרים נמי – כלומר, הוה ליה למתני: "אסור במקיימי השבת", כדי שיהו בכלל כל הנוכרים השובתים.
• אמר אביי מצווה ועושה קתני – כלומר, שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין.
• בתרתי קמייתא – דהיינו שביתת שַבָּת ואכילת שום, ישראל וכותים מצווין ועושין.

מתניתין

• קונם שאיני נהנה לבני נוח מותר בישראל – ואף על גב דישראל נמי בני נוח נינהו, כיון דאיתקדש אברהם אבינו – איקרו על שמיה, ולא על שם נוח.

• שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר בנוכרים – דאפילו בני ישמעאל ועשו לא מיקרו זרע אברהם, כדמפרש בגמרא.

• שאיני נהנה לישראל, לוקח ביתר – כדי שלא ייהנה מהם במה שהוא לוקח.
• ומוכר בפחות – כדי שלא ייהנה מהם במה שהוא מוכר, דמתניתין מוקמינן לה בגמרא בזבינא מציעתא, דאיכא הנאת לוקח ומוכר, כל שהוא נמכר שווה בשווה.

וכי אמרינן דבפחות וביתר שרי, דווקא כשאסר על עצמו שלא ייהנה מישראל, דבכי האי גוונא לא מתהני מינייהו. אבל אי אסר על עצמו נכסיהם, אפילו לקח שווה מנה במאתים, אסור להנות ממקחו, שנדרו כבר חל על נכסיהם.

• שישראל נהנים לי – כלומר, שאסר הנאתו על ישראל.
• לוקח בפחות ומוכר ביתר ואין שומעין לו – כלומר, אין לו תקנה ליקח ולמכור לישראל, אלא אם כן יקח בפחות וימכור להם ביותר, כדי שלא ייהנו ממנו. אבל אין שומעין לו בני אדם להפסיד ממונם.

ואית דגרסי אי שומעין לו בחיריק, כלומר, אם שומעים לו.

אבל בלאו הכי לית ליה תקנתא, ואפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו.

דאף על גב דקיימא לן דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, הני מילי כשאוסר בפירוש דבר שלא בא לעולם, כפירות דקל, או פירות שעתיד לקנות; אי נמי באומר: "נכסיי עליך", שאינו אסור אלא באותן נכסים שהיה לו באותה שעה, אי נמי בחילופיהן, משום דכגידולין דמו. והיא גופה איבעיא לן לקמן בפרק השותפים (דף מז).

אבל באוסר הנאתו על חבירו, כיוון דאיסורא בהנאה דידיה תליא, ואיהו הא איתיה בעולם, נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן שווה בשווה, הרי הוא מהנה אותן; הלכך אסור.

• שאיני נהנה להם והם לי, ייהנה לנוכרים – כתב הר"א ז"ל, דהא קא משמע לן, דלא תימא, כיוון דהכי נדר, אי אפשר לו לעמוד בנדרו, והוה ליה כי ההיא דאמר לעיל בפרק ואלו מותרין (דף טו): "שבועה שלא אישן שלושה ימים, מכין אותו וישן לאלתר", והכי נמי נימא דייהנה לאלתר, דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא. קא משמע לן דלא, כיוון דאיכא תקנתא בנוכרים, אף על פי שהיא תקנה רחוקה לו.

גמרא

• אמר שמואל הלוקח כלי מן התגר ונאנס בידו חייב, הנאת לוקח היא – אוקמינן התם בפרק הספינה (בבא בתרא פח א) בדקיצי דמיה, הלכך סמכא דעתיה דלוקח, שאם רצה ללוקחן הרשות בידו; וכיוון שכן, חייב באונסין, דבמקח – כל הנאה ללוקח היא ולא למוכר, והוה ליה כשמואל^[4], דמשום דכל הנאה שלו – חייב באונסין.

ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דווקא בדקיצי ^[5] דמיה, סמך ליה אסוגיין דבפרק הספינה, כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמה דווקא בזבינא חריפא כדמוקי לה בסמוך, משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא.

• ואי הנאת לוקח היא, אפילו שווה בשווה נמי – דהא אמרת דבמקח ליכא הנאת מוכר.
• מתניתין בזבינא דרמי על אפיה – הלכך שווה בשווה – הנאת מוכר היא, שאינו מוצא לוקחין, ולאו הנאת לוקח; דכיוון דלא קפיץ עליה זבינא, מצוי הוא תמיד ללוקח, ואינו נהנה במקחו.

ודשמואל בזבינא חריפא, ומשום הכי הנאת לוקח היא, שהכל קופצין עליו, ואין למוכר שום הנאה במכירתו, דהא כל אימת דבעי מזבין ליה.

• אם כן אימא רישא לוקח ביתר – וכיוון דזבינא דרמי על אפיה הוא, למה ליה ליקח ביתר? אפילו לוקח שווה בשווה – לא מיתהני ביה איהו כלל, אלא מוכר, כיוון דזבינא דרמי על אפיה הוא. ועוד, אימא סיפא, היכא דאסר הנאתו על ישראל, דקתני "מוכר ביתר"; ואי זבינא דרמי על אפיה הוא, אפילו שווה בשווה, דליכא הנאה ללוקח כלל, אלא למוכר.
• סיפא בזבינא חריפא – כלומר, רישא אשמועינן דינא דזבינא דרמי על אפיה, וסיפא אשמועינן דינא דזבינא חריפא. ומיהו אכתי לא מפרקא קושיין, אמאי רישא לוקח ביתר; אלא לפרוקי קושיא דסיפא אתינן.
• אי הכי לוקח בפחות אפילו שווה בשווה נמי – דהאמר שמואל, דבזבינא חריפא – לוקח מתהני ולא מוכר, דמשום הכי חייב באונסין, לפי שכל הנאה שלו.

הערות ושינויי נוסחאות:

1. נ"א: אם.
2. פירוש, עסק רע, דהיינו חפץ שאין עליו קופצים לקנות, ודומה לו כמי שמונחת על פניו. המפרש.
3. הועבר מהר"ן לעיל דף ל עמוד א.
4. צ"ל כשואל. גליון הש"ס לר' עקיבא איגר.
5. המשך מעמוד הבא