ביאור:נדרים י ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- מניין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים"? תלמוד לומר: "קרבן לה'". וקל וחומר: ומה זה, שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן, אמרה תורה: "קרבן לה'"; לבטלה – על אחת כמה וכמה!
- לימא כתנאי: בית שמאי אומרים: כינויי כינויין אסורין; ובית הלל אומרים: כינויי כינויין מותרין? מאי לאו, מאן דאמר כינויי כינויין אסורין, קסבר (כינויי) כינויין לשון אומות הן, ולמאן דאמר מותרים, קסבר לשון שבדו להן חכמים?
- לא, דכולי עלמא כינויין לשון אומות הן. ובית שמאי סברי, בהני נמי משתעי אומות; ובית הלל סברי, בהני לא משתעי אומות. ואיבעית אימא, בית שמאי סברי, גזרינן כינויי כינויין משום כינויין; ובית הלל סברי, לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין.
- היכי דמי כינויי כינויין דנדרים? תני רב יוסף: "מקנמנא", "מקנחנא", "מקנסנא". היכי דמי כינויי כינויין דחרם? תני מפשאה: "חרקים", "חרכים", "חרפים". כינויי כינויין דנזירות, תני רב יוסף: "מחזקנא", "מנזחנא", "מפיחנא".
- איבעיא להו: "מיפחזנא" מאי? "מיתחזנא" מאי? "מיתעזנא" מאי?
- אמר ליה רבינא לרב אשי: "קינמא" (קינמא) מאי? קונם קאמר, או דילמא קינמן בשם קאמר?
- אמר ליה רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי: "קינה" מאי? קינה של תרנגולין קאמר, או דילמא לשון דקונם?
- תיבעי.
- כינויי כינויין דשבועה היכי דמי? "שבואל", "שבותיאל", "שקוקאל".
- "שבואל"?! שבואל בן גרשום משמע! אלא "שבובאל", "שבותיאל", "שקוקאל". (מהו)
- אמר שמואל: אמר "אשיבתא", לא אמר כלום. "אשקיקא", לא אמר כלום. "קרינשא", לא אמר כלום:
- נדר במוהי הרי אלו כינויין:
- תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי", לא אמר כלום. "במומתא דאמר מוהי", הרי אלו כינויין לשבועה:
משנה
עריכה- האומר "לחולין שאוכל לך", "לא כשר" ו"לא דכי", "טהור" ו"טמא", "נותר" ו"פיגול", אסור.
- "כאימרא", "כדירים", "כעצים", "כאשים", "כמזבח", "כהיכל", "כירושלים", נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה נדר בקרבן.
- רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים", לא אמר כלום:
ר"ן
עריכה- ובית הלל סברי הכי לא משתעי אומות – כלומר, דאפילו משתעי הכי, ליתיה מעיקר לשון, אלא דמינייהו משתבשי בהכי, ולאו לישנא הוא.
- וקיימא לן כרבי יוחנן, דאמר לשון אומות הם. וקיימא לן נמי דכינויי כינויין מותרין.
- תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר נדר במוהי לא אמר כלום, במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין לשבועה – והכי פירושו, דרבן שמעון בן גמליאל לפרושי מתניתין אתא, דכי קתני "נדר במוהי", לא דאמר "במוהי" בלחוד, אלא דאמר: "במומתא דאמר מוהי", כלומר: בשבועה שנשבע משה, כדכתיב (שמות ב): "ויואל משה לשבת את האיש".
- ומשום הכי תנן "נדר במוהי"; דאילו אמר: "שבועה, שקוקה, במוהי", היה משמע דאמר "במוהי" בלחוד. ומשום הכי תנן "נדר", לאשמועינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה, דהיינו שבועה.
- והיינו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל, "במומתא [דאמר] מוהי".
- ואית דגרסי: "במומי", "במומתא", לא אמר כלום. "מומי", "מומתא", הרי אלו כינויין לשבועה. והכי פירושו, דרבן שמעון בן גמליאל אתא למימר, דאילו אמר בבי"ת – לא הוי כינוי לשבועה. וכי תנן "במומי", לא שיאמר כן עם בי"ת, אלא בלא בי"ת.
- ולהך גירסא, הא דלא תנן: "שבותה, שקוקה, מומי", ותנן: "נדר במומי", משום ד"שבותה", "שקוקה" נגזרים מ"שבועה", מה שאין כן ב"מומי"; ולפי שהן כינויים חלוקים, [הפסיק] ביניהן ב"נדר".
- מתניתין: לַחולין שאוכל לך, לַכשר, לַדכי – כולהו בפתחות הלמ"ד קרינן להו, ומשום הכי אסור, דמשתמעי "לא חולין", אלא קרבן; "לא כשר", אלא אסור; "לא דכי", אלא אסור, דאשכחן הכי גבי היתר, כדאמרינן (עדיות פרק ח משנה ד): העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא שהוא דכן. וקרא נמי כתיב: "כל צפור טהורה", כלומר מותרת. הלכך כי אמר "לא כשר" ו"לא דכי", אלא אסור קאמר.
- וכי תימא, אלא אסור משום איסור קאמר, ולא משום נדר, והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא (המשך מעמוד הבא) מיתסר? אפילו הכי, כיוון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, אזלינן לחומרא, דקיימא לן סתם נדרים להחמיר.
- טהור טמא פגול נותר, אסור – כך היא הגרסא בנוסחאות. וקשה בעיני, מאי איכא בין "טהור" ל"דכי"? דכיוון דתנא "לַדכי" בלמ"ד, מכלל דבלא למ"ד לא מיתסר; וכיוון שכן, כי אמר "טהור" בלא למ"ד, למה ייאסר? והלא "דכי" תרגומו של "טהור" הוא!
- ומצאתי להרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות נדרים שכתב "[ל]טהור" בלמ"ד, ו"טמא", "פגול", "נותר" – בלא למ"ד, וכן נראה לי עיקר.
- ואי גרסינן הכי במתניתין, "לַטהור" בלמ"ד, ניחא. ואי לא גרסינן ליה, נראה לי, משום דתנא למ"ד ב"דכי" – לא חש למתנייה ב"טהור", דמילתא פשיטא היא, ד"דכי" ו"טהור" שוו להדדי, דחד עניינא הוא.
- ותנא במתניתין תלת דיני.
- תני דכל היכא שהוא מזכיר שֵם שמשמעותו להיתר, צריך שיזכיר בתחילתו למ"ד בפתח, ומתסר, דמכלל לאו אתה שומע הן. והיינו "חולין", "כשר", "דכי", "טהור".
- וכל היכא שמזכיר שֵם שהוא מורה איסור, ושייך בקדשים, כגון "טמא", "פיגול", "נותר". ובהני לא שייכא למ"ד פתוחה בתחילתן, דאדרבה, אי אמר להו בלמ"ד – איכא למימר דלהיתרא קמכוין. ובהני נמי, אף על גב דלא אמר בהו כ"ף הדמיון, מתסרי אפילו לרבי יהודה. דהא בגמרא מוקמי למתניתין כרבי יהודה כולה, ואפילו הכי בהני אסור בלא כ"ף, שכיוון ששמו מורה איסור, בלא כ"ף נמי מתסר לכולי עלמא.
- אף על גב דמצינן למימר דכי אמר טמא – אתרומה קמכוין, דשייך בה נמי טומאה וטהרה, דתרומה נמי הויא לה דבר האסור, וכי מתפיס בה לא אתסר, כדאמרינן בגמרא. אפילו הכי, כיוון דאיכא למימר נמי לקדשים קמכוין, הוה ליה כסתם נדרים להחמיר.
- והדר תני "כאימרא", "כדירים", "כעצים" וכו', דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור; ומשום הכי אמר רבי יהודה דבעי דלימרינהו בכ"ף, דאי לא – לא משמע דאמר אסור. מה שאין כן בפיגול ונותר, דכיוון ששמן על שם איסור, הרי הוא כאומר "כפיגול", "כנותר".
- ואם תקשה עלי: והתנן באידך מתניתין, "האומר 'קרבן', 'עולה', 'מנחה'" וכו', ואפילו הכי תנן בה "רבי יהודה מתיר"; וטעמא דכולהו, דלא אמרינהו בכ"ף. ואמאי? והא הני שמן מורה איסור, ומאי שנא מפיגול ונותר?
- לאו קושיא היא. שאֵלו, אף על פי ששמן מורה איסורן, מכל מקום אין שמן על שם איסורן; שהאומר: "בהמה זו עולה" או "חטאת", אינו מתכוין בשם זה לאיסורא, אלא שצריך לעשות ממנה דיני עולה או חטאת או תודה או שלמים. מה שאין כן בפיגול ונותר, ששמן עליהם משום איסור בלבד; ולפיכך, כל שאמר "פיגול" או "נותר עלי ככר זה", דבריו מוכיחין שלאסור הוא מתכוין, ו"כפיגול" ו"כנותר" קאמר, ומשום הכי מתסר בלא כ"ף אפילו לרבי יהודה.
- אי נמי, טעמיה דרבי יהודה דבעי כ"ף, משום דבלא כ"ף – סבירא ליה ד"חי אימרא" קאמר, וכן בשארא. ומשום הכי בטמא, פיגול, נותר, דלא שייך "חי טמא", לא בעיא כ"ף.
- והכי מוכח האי פירושא בגמרא, דתניא: מודים חכמים לרבי יהודה באומר "הא קרבן" וכו', כלומר: אף על גב דפליגי עליה באומר "קרבן" גרידא, דלא "חי קרבן" קאמר, באומר "הא קרבן" מודו ליה. כך נראה בעיני פירוש משנתינו.
- וראיתי לראשונים ז"ל שעמעמו בה הרבה, ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי.
- כָּאימרא – כשה של קרבן, דסתם נדרים להחמיר. ועוד, דמשמע דכשה הידוע קאמר.
- כדירים – כקרבנות שבדירים.
- כעצים – כשני גזירי עצים שהיה עורך על גבי מערכה, כדכתיב: "ובער עליה הכהן עצים".
- כאשים – כשלהבות של אש שעל המזבח.
- כירושלים – כקרבנות שבירושלים.
- האומר ירושלים לא אמר כלום – משום דלא אמר "כירושלים".