ביאור:נדרים י א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא עריכה
- אפילו תימא רבי יהודה. כי אמר רבי יהודה – בנדבה; בנדר לא אמר.
- והקתני: "טוב מזה ומזה נודר ומקיים"?
- תני "נודב ומקיים".
- מאי שנא נודר דלא? דילמא אתי בה לידי תקלה?! נדבה נמי, דילמא אתי לידי תקלה!
- רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אדם מביא כבשתו לעזרה, ומקדישה, וסומך עליה ושוחטה.
- תינח נדבה דקרבנות; נדבה דנזירות מאי איכא למימר?
- רבי יהודה לטעמיה, דתניא:
- רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם. מה היו עושין? עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום.
- רבי שמעון אומר: לא נדרו בנזיר; אלא הרוצה להביא עולה, מתנדב ומביא; שלמים, מתנדב ומביא; תודה וארבעה מיני לחמה, מתנדב ומביא. אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש".
- אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן, דנזיר חוטא הוי.
- שמעון הצדיק ורבי שמעון, הא דאמרן.
- ורבי אלעזר הקפר ברבי, דתניא:
- רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין.
- והלא דברים קל וחומר! ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא; המצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה!
- מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא.
- והדין קרא בנזיר טמא כתיב!
- משום דשנה בחטא הוא:
משנה עריכה
- האומר (לחבירו): "קונם", "קונח", "קונס", הרי אלו כינויין לקרבן.
- "חרק", "חרך", "חרף", הרי אלו כינויין לחרם.
- "נזיק", "נזיח", "פזיח", הרי אלו כינויין לנזירות.
- "שבותה", "שקוקה", נודר במוהי, הרי אלו כינויין לשבועה:
גמרא עריכה
- איתמר, כינויין. רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן.
- רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו, וכן הוא אומר: "בחדש אשר בדא מלבו".
- וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין? דלא לימא "קרבן". ולימא "קרבן"? דילמא אמר "קרבן לה'". ולימא "קרבן לה'"? דילמא אמר "לה'" ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה, ותניא: רבי שמעון אומר,
ר"ן עריכה
- תני נודב ומקיים – ורבי יהודה דריש להו לקראי כרבי מאיר, דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. מיהו בהא פליג עליה דרבי מאיר; דלרבי מאיר, קרא דנקט נודר, הוא הדין לנודב; ולדידיה, דווקא נודר, אבל נודב – טוב מזה ומזה.
- רבי יהודה לטעמיה – דאמר דכשרין מתאווין להביא קרבנות של חובה, ומתוך כך הם נודרין בנזיר; וכיוון שלכוונה זו הם עושים, מיקרי נדבה.
- ארבעה מיני לחמה – חמץ, ושלושה מינים של מצה: חלות, רקיקין, רבוכין.
- כולן בשיטה אחת הן – מיהו לא אמרו ממש דבר אחד. דלשמעון הצדיק, דווקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא, ולאו משום דמצער עצמו, אלא משום דמתחרט; ואילו לרבי שמעון ולרבי אלעזר הקפר, אפילו נזיר טהור נקרא חוטא. מיהו כולן שווין דאיכא חטא בנזירות.
- והדין קרא בנזיר טמא כתיב – לרבי שמעון ולרבי אלעזר הקפר פריך; דאילו לשמעון הצדיק, לא קשיא מידי, דאיהו קאמר דווקא נזיר טמא נקרא חוטא.
- משום דשנה בחטא – שציער עצמו, ונטמא. ויתורא ד"על הנפש" קא דריש. דאי מחטא טומאה בלחוד קאמר, הוה ליה למיכתב "מאשר חטא" ותו לא; "על הנפש" למה לי?
- מתניתין: הרי אלו כנויין לחרם – ובגליל, אפילו בסתם אסור, דמשמע חרמי גבוה, לפי שאין מכירין בחרמי כהנים. וביהודה, דווקא במפרש חרם של בדק הבית, וכדאיתא לקמן בפרק "ואלו מותרין" (דף יח).
- נדר במוהי הרי אלו כנויין לשבועה – במוהי, כינוי למשה. בשבועת משה, כדכתיב (שמות ב): "ויואל משה". והכי איתא בירושלמי.
- והאי דקאמר "נדר במוהי" ולא קאמר "שבותה", "שקוקה במוהי", אפרש בגמרא בסייעתא דשמייא.
- גמרא: לשון אומות הם – דקרו קרבן בהני לישני.
- שבדו להם חכמים – שחידשו מליבם.
- דילמא אמר "לה'" ולא אמר "קרבן" – ומשום הכי תיקנו "קונם", כי היכי דלימא "קונם" בלחוד. דאילו אמר "קרבן", אמר "לשם", כלישנא דקרא.
- ובחרמים נמי, אף על גב דביהודה לא סגי ליה ב"חרם" בלחוד, שסתם חרמים ביהודה אינם לבדק הבית, מיהו אם אמר "חרם", הוא אמר "לשם", כדכתיב. אבל כי אמר "חרך", כיוון דלאו לישנא דקרא הוא, לא הוה אמר "לשם", אלא "לבדק הבית".