ביאור:נדרים ט ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- כי קאמר רבי מאיר – בנדר; בנדבה לא קאמר.
- והא קתני: "כנדבותם, נדר בנזיר ובקרבן"?
- תני "נדב בנזיר ובקרבן".
- מאי שנא נודר דלא, דלמא אתי בה לידי תקלה? נדבה נמי לא, דלמא אתי בה לידי תקלה?
- כהלל הזקן, דתניא: אמרו על הלל הזקן, שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו. מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדישה, וסומך עליה ושוחטה.
- הניחא נדבה דקרבנות; נדבה דנזירות מאי איכא למימר?
- סבר לה כשמעון הצדיק, דתניא:
- אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד.
- פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
- אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?
- אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים!
- מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו גוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".
- מתקיף לה רבי מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, דאתי על חטא? כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו!
- אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא, כשהן תוהין – נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות – מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה.
- אי הכי אפילו נזיר טהור נמי?
- נזיר טהור לא, דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור.
- ואיבעית אימא,
ר"ן
עריכה- כי קאמר רבי מאיר בנדר, בנדבה לא קאמר – דקרא לא איירי אלא בנדרים, ולא בנדבה.
- והקתני כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן – דאלמא שהכשרים נודרים, והיכי מצית לאוקמי כרבי מאיר?
- ומתרצינן, תני נדב.
- ופירשו רבותי, דהך קושיא בדין הוא דהוה מצי לאקשויי לה אגופא דמתניתין, דהא מתניתין משמע שאין הכשרים נודרין, מדקתני: "כנדרי כשרים לא אמר כלום", ובתר הכי קתני "נָדַר". אלא דמעיקרא דייק מתניתין גופא, דמפליג בין נדר לנדבה, מני; ובתר דאוקי לה כרבי מאיר, דייקינן היכי קתני "נָדַר".
- ואינו נראה לי, אלא הכי קאמר: בשלמא אי לא מוקמינן לה כרבי מאיר, מצינן לפרושי דנדר של כשרים, מתוך שהוא ברצון גמור וכשר הדבר לעשות כן, נדבה מקרי.
- ואף על גב דאי אמרינן הכי, לא שמעינן ליה לתנא דמפליג בין נדר לנדבה, ולעיל אמרינן בפשיטות: "מאן תנא דשני ליה בין נדר לנדבה"? לעיל אמרינן הכי, משום דקושטא דמילתא היא. אבל התלמוד גופיה דחי לה לאידך גיסא, ולומר דלאו רבי מאיר היא, ולא שני לן בין נדר לנדבה ומתרצא מתניתין שפיר. אלא אי אמרת רבי מאיר היא, היכי מיקרי נדר דקרבן נדבה? והרי כיוון שאין הנדר ראוי לכשרים, אי אפשר שייקרא נדבה!
- נדבה נמי דלמא אתי בה לידי תקלה – דאף על גב דאמר "הרי זו", דלמא פשע ומאחר להביא יותר משלש רגלים.
- כהלל הזקן – אם אמר על בהמה המונחת בעזרה: "כנדבת כשרים", נדר בקרבן, שהרי כשרים מביאין בהמתן לעזרה ומקדישין אותה, כדרך שהיה נוהג הלל הזקן.
- מביאה חולין לעזרה – לאו בעזרה ממש, שאסור להביא חולין לעזרה; אלא בפתח העזרה.
- נדבה דנזירות מאי איכא למימר – כלומר, היאך כשרים מתנדבין נזירות? והא אית להו למיחש דלמא אתו לידי תקלה!
- הכי גרסינן, כשמעון הצדיק – ולא גרסינן "סבר לה".
- והכי פירושא, דכל שנדר מתוך עניין זה, כל כך כוונתו רצויה, דליכא למיחש לבוא לידי תקלה.
- אשם נזיר טמא – שהתחיל למנות, ונטמא במת, שסותר מניינו ומביא קרבן ומונה כתחילה.
- ופחז יצרי עלי – מיהר, מלשון פחז כמים. ובקש לטרדני מן העולם, לילך אחרי מראה עיניי.
- נזיר להזיר לה' – שנזירתו לשם שמים.
- משום דאתי על חטא – שנטמא.
- כשהן תוהין נוזרין – כשהן מתחרטין על מעשיהן הרעים.
- ורבין עליהם ימי נזירות – שמתחילה לא נתכוונו אלא לשלושים יום.
- מביאין חולין לעזרה – לאו דווקא, שכל זמן שלא התירן חכם, נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן. אלא כעין חולין קאמר, שמתוך שאין כוונתן רצויה, אף קרבנותיהן אינן רצויין.
- אבל בהך גברא שבא מן הדרום – ליכא למיחש להכי, שכיוון שהייתה כוונתו כל כך רצויה בתחילה, אנן סהדי שלא נתחרט.