ביאור:נדרים יד א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- לאו אתה שומע הן. ואלא רבי יהודה? היינו רישא!
- איידי דקתני "כבשר חזיר", "כעבודת כוכבים", להכי קתני "חולין".
- רבינא אמר: הכי קתני, "ואלו מותרין כחולין: 'כבשר חזיר', 'כעבודת כוכבים'". ואי לא תנא "חולין", הוה אמינא בעי שאלה.
- ומי איכא לאסוקי על דעתא הכי? הא מדקתני סיפא, "האומר לאשתו: 'הרי את עלי כאימא' – פותחין לו פתח ממקום אחר", מכלל דרישא לא בעיא שאלה!
- אלא מחוורתא חולין ממילא נסבה.
- מנא הני מילי? אמר קרא: "איש כי ידור נדר לה'"; עד שידור בדבר הנדור.
- אי הכי, אפילו בדבר האסור נמי, דהא כתיב: "לאסור איסר על נפשו"!
- "לאסור איסר" מיבעי ליה לכדתניא, "איזהו איסר האמור בתורה" וכו':
- האומר לאשתו: הרי את עלי כאימא וכו':
- ורמינהו: "הרי את עלי כבשר אימא", "כבשר אחותי", "כערלה" ו"ככלאי הכרם", לא אמר כלום!
- אמר אביי: "לא אמר כלום" מדאורייתא, וצריך שאלה מדרבנן.
- רבא אמר: הא בתלמידי חכמים, הא בעם הארץ. והתניא: "הנודר בתורה – לא אמר כלום", ואמר רבי יוחנן: וצריך שאלה לחכם, ואמר רב נחמן: ותלמיד חכם אינו צריך שאלה.
ר"ן
עריכה- אלא רבי יהודה היא היינו רישא – מתניתין דפרקא קמא, דתנן: "לחולין שאוכל לך", קרי רישא. ונראה בעיני דהכי פירושו: בשלמא אי כרבי מאיר מתוקמא, לא תקשי לן היינו רישא, משום דההיא דלעיל אוקימנא כרבי יהודה והכי קתני, "שרבי יהודה אומר האומר ירושלים" וכו'; והכא סתם לן תנא דאפילו לרבי מאיר, דלית ליה "מכלל לאו אתה שומע הן", בהא מודה, משום דכיוון דאמר "לא חולין", על כרחין קרבן הוי. אבל קאמר תלמודא דלא אפשר לאוקמא אליביה, דכיוון דלית ליה "מכלל לאו אתה שומע הן", אפילו בכי האי גוונא אית ליה למישרי.
- איידי דקתני כבשר חזיר וכו' – כלומר, הא דקתני "חולין שאוכל לך", לאו לגופיה איצטריך, ולאו לדיוקא, אלא אגב גררא דשארא פתח ביה הכי.
- הכי קתני ואלו מותרין כחולין – כלומר, כאומר "חולין שאוכל לך", שיהא מותר לגמרי ולא בעי שאלה.
- מנא הני מילי – דמתפיס בדבר האסור לא מתסר.
- אמר קרא כי ידור נדר וכו' עד שידור בדבר הנדור – נראה בעיני דהכי פירושו, דסבירא לתלמודא, דלאשמועינן דמתפיס בדבר הנדור מיתסר – לא צריך קרא, דכיוון דאמר "ככר זה עלי אסור" הוי נדר, כי אמר נמי "כקרבן" – אסור קאמר, ולא גרע מידות. אלא ודאי קרא ד"כי ידור נדר" לאו לדבר הנדור אתא, אלא למעוטי דבר האסור.
- ופרכינן, אי הכי, אפילו בדבר האסור נמי, דהא כתיב "לאסור איסר". כלומר, דעל כרחך כל חד לגופיה איצטריך ולאו למעוטא, דכי היכי דלא תיסק אדעתין דמתפיס לא הוי נדר כתב רחמנא הני תרי קראי, לאשמועינן במתפיס בדבר הנדור ומתפיס בדבר האסור הוי נדר, וכל חד מינייהו חייל. דאי לא, "לאסור איסר" למאי מוקמת ליה?
- ומפרקינן, "לאסור איסר" מתבעי לכדתניא, "איזהו איסר" וכו', כלומר: וכיוון דאפשר לאוקומה להך דרשא להכי – מוקמת לה, משום דסברא היא דמתפיס בדבר האסור לא חייל; דבשלמא בדבר הנדור, מצי לאתפוסי ולומר: "ככר זה עלי בנדר וקרבן", שנאסר על ידי נדר. אבל כי מתפיס בדבר האסור, לא כלום קאמר; דהיכי לימא: "ככר זה עלי כבשר חזיר"? לא אפשר, דבשר חזיר אסריה רחמנא, והוא לא אסריה.
- מתבעי לכדתניא איזהו איסר וכו' – לאשמועינן דאף על גב דתלי נדרו בנדר שלא נאסר אלא לו לבדו, דהיינו יום שמת בו אביו, חייל נדרא. דאי לאו האי קרא, הוה אמינא "כי ידור נדר", עד שידור בדבר שהוא הנדור לגמרי, שנאסר מכל מחמת אותו נדר, קא משמע לן קרא ד"לאסור איסר".
- ואם תאמר, אם כן, היכי מקשינן התם בריש פרק שבועות שתים בתרא: "כיום שמת בו אביו פשיטא"? והא טובא קא משמע לן וכדכתיבנא.
- נראה בעיני, דמדלא נקט תנא בנדר על ככר ומתפיס על ככר אחר בו, משמע דאגב אורחיה מילתא אחריתי אתא לאשמועינן, דמתפיס בימים שאפילו בלא נדר לא היה אוכל בהם בשר, כיוון דמכל מקום משום נדר גם כן הם נאסרים עליו, כי מתפיס בהו חייל נדרא. והיינו יום שמת בו אביו ויום שמת בו רבו, דאפילו בלא נדר – משום צעריה לא הוה אכיל בהו בשרא ושתי חמרא. ומשום הכי פריך: "יום שמת בו אביו פשיטא", דהא כל איסוריה ליתיה אלא מחמת נדר, ואף על גב דממילא נמי הוי ממנע, מאי נפקא לן מיניה, מכל מקום מתפיס בנדר הוא, דלא אפשר ליה לאתפוסי באיסורא כלל.
- ומפרקינן, יום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה, דמתסר ממילא, וקא משמע לן, דכיוון דאית ביה נמי נדרא, מתפיס בנדר הוא ואסור.
- ואם תאמר, דהכא משמע דההיא דאיזהו איסר האמור בתורה נפקא לן מקרא ד"לאסור איסר", ואילו התם, בפרק "שבועות שתים" בתרא, מייתי לה מנא הני מילי, אמר קרא: "איש כי ידור נדר לה'", עד שידור בדבר הנדור, דאלמא כולה מילתא מהאי קרא נפקא לן ולא מצטריך לן "לאסור איסר" כלל.
- ויש לומר, דהתם משום דלא קאי בעיקרא דהא דינא, לא דק ונקט קרא ד"כי ידור נדר", משום דההוא קרא נמי משמע דנדר הוי על ידי התפסה; אבל אין הכי נמי דקרא "לאסור איסר" מיבעי לן למתפיס בדבר שלא נאסר אלא לו לבדו, דחייל נדריה.
- הילכך, לענין הלכה נקטינן דמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר, ולא צריך שאלה כלל, ואפילו בעם הארץ, אלא במדיר אשתו בלבד, ומהאי טעמא דכתיבנא במתניתין. אבל מתפיס בדבר הנדור, ואפילו בדבר שאינו נדור אלא לו בלבד, חייל.
- והני מילי מתפיס בנדר; אבל מתפיס בשבועה, לא מהני, דקיימא לן בפרק "שבועות שתים" בתרא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. דהיינו טעמא, משום דנדר חל על החפץ, שאסר את החפץ עליו בנדר, ולפיכך כשהוא מתפיס חפץ בחפץ – ראוי הוא שיחול. אבל שבועה, הוא אוסר עצמו מן החפץ, אבל גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה כלל; הילכך אי אמר "זה כזה", לא אמר כלום.
- וכן נמי אם אמר "שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו", והוא היה מושבע על אותו יום, לא אמר כלום, דהא באותו יום מתפיס, ואותו יום ליכא בגופיה נדרא כלל.
- ואיכא מאן דאמר דנהי דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, הני מילי לעניין קרבן ומלקות, אבל איסורא מיהא איכא. וזה אינו מחוור, וכמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
- הא בתלמיד חכם – דכיוון דתני "לא אמר כלום", משמע שאינו צריך שאלה כלל ואפילו מדרבנן, ומיירי בתלמיד חכם.
- והתניא – בניחותא. כלומר, דאף על גב דצריך שאלה לעם הארץ, תני "לא אמר כלום", כיוון דתלמיד חכם אין צריך שאלה.
- הכי גרסינן: ואמר רבי יוחנן... ואמר רב נחמן.
- (הועבר מעמוד הבא)
- הא דמסקינן הכא, דבנודר בתורה בעם הארץ צריך שאלה, ואילו במתפיס בדבר האסור דייקינן ממתניתין דלא צריך שאלה כלל אלא בנדרי אשתו, כדאיתא לעיל בסמוך. והיינו טעמא, משום דבנודר בתורה – איכא גווני דמתסר, כדאמרינן בסמוך; וההיא פלוגתא לעם הארץ לא משמע ליה, ואתי לאיחלופי; משום הכי אמרינן דאפילו בההוא גוונא דשרי, צריך שאלה לעם הארץ.