ביאור:נדרים יא ב - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא עריכה
- תניא:
- "חולין", "החולין", "כחולין", בין "שאוכל לך" ובין "שלא אוכל לך", מותר.
- "לחולין שאוכל לך", אסור.
- "לחולין לא אוכל לך", מותר.
- רישא מני?
- רבי מאיר היא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין.
- אימא סיפא: "לחולין לא אוכל לך – מותר". והתנן: "לקרבן לא אוכל לך, רבי מאיר אוסר". וקשיא לן, הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הין? ואמר רבי אבא: נעשה כאומר: "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך". הכא נמי, הכי קאמר ליה: "לא חולין ליהוי, לפיכך לא אוכל לך"!
- האי תנא סבר לה כרבי מאיר בחדא, ופליג עליה בחדא. סבר לה כוותיה בחדא, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הין; ופליג עליה בחדא, בקרבן.
- רב אשי אמר: הא דאמר "לחולין", והא דאמר "לא (ל)חולין", דמשמע לא ליהוי חולין אלא כקרבן:
- טהור וטמא נותר ופיגול אסור:
- בעי רמי בר חמא: הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים, מהו?
- אי דקאמר בהדין לישנא, בהיתרא קא מתפיס!
- אלא כגון דמחית בשר זבחי שלמים, ומחית דהיתרא גביה, ואמר "זה כזה". מאי? בעיקרו קא מתפיס, או בהיתרא קא מתפיס?
- אמר רבא, תא שמע: "נותר ופיגול".
ר"ן עריכה
- תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר – ב"שאוכל לך" פשיטא דשרי.
- וב"שלא אוכל לך" נמי, נהי דאיכא למימר: הא מה שאוכל לך לא יהא חולין, הא אוקמינן לה כרבי מאיר, דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן.
- לחולין שאוכל לך אסור – כך היא הגרסא ברוב הנוסחאות.
- וקשיא טובא, למה אסור? והא משום "מכלל לאו אתה שומע הן" צריכינן למייתי בה, ולרבי מאיר לית ליה!
- וכי תימא, לא צריכין בהא ל"מכלל לאו", דכיוון דאמר "לא חולין" – על כרחיך קרבן הוי?
- ליתא, דהא משום הכי אוקימנא לעיל מתניתין דלא כרבי מאיר; אלמא אפילו בכי הא צריכינן ל"מכלל לאו אתה שומע הן".
- לפיכך יש מי שאומר דלא גרסינן ליה הכא כלל.
- ואחרים אמרו לקיים הגרסא בשם הראב"ד ז"ל, ד"לחלין" גרסינן בלא וי"ו. ומשום הכי מתסר, דבחלות תודה קאמר.
- לחולין לא אוכל לך מותר – בין בוי"ו בין בלא וי"ו אתי שפיר, כמו שנפרש בסמוך.
- וקשיא לן והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן – דקא סלקא דעתין, דמשום הכי רבי מאיר אוסר, משום דמשמע ליה "לַקרבן" – לא קרבן, והכי קאמר: "לא יהא קרבן מה שלא אוכל משלך", הא מה שאוכל יהא קרבן.
- ואמר רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא – דכיוון ד"לַקרבן" משמע "לקרבן" ומשמע "לא קרבן", בכל דוכתא ודוכתא מפרשינן לישנא בגוונא דמצי חייל נדריה. והכא מפרשינן דהכי קאמר: "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך". הכא נמי לימא: "לא חולין להוי", כלומר: אלא קרבן, "לפיכך לא אוכל לך"; דאית לן לפרושי למ"ד ד"לַחולין" הכא ד"לא חולין" קאמר, כי היכי דליחול נדריה.
- וכי תימא, אפילו הכי היכי מצי חייל? והא צריכינן בהני לומר "מכלל לאו אתה שומע הן", דמשום הכי אוקימנא לעיל בסמוך מתניתין דלא כרבי מאיר!
- לאו קושיא הוא. דהני מילי במתניתין, דמסיים בה "שאוכל לך"; אבל האי דמסיים "לא אוכל לך", אסור משמע, ואפילו לרבי מאיר. הכי פירושא דשמעתא למאן דגריס "לחולין" בוי"ו.
- ולמאן דגריס ליה בלא וי"ו אתי שפיר טפי, דהכי פריך: דכי היכי דאמרינן "לקרבן יהא", הכי נמי נימא "לחלין יהא", דהיינו חלות תודה. והכי גרסינן: "הכא נמי נימא לחלין יהא, לפיכך" וכו'.
- רב אשי אמר הא דאמר לחולין הא דאמר לא לחולין וכו' – כלומר, כולה ברייתא רבי מאיר. והא דקתני סיפא: "לחולין לא אוכל לך – מותר", מיירי דאמר "לְחולין" בשב"א תחת הלמ"ד; הילכך ליכא למימר "לא חולין" קאמר. מאי אמרת? חולין יהא מה שלא אוכל, הא מה שאוכל יהא קרבן?! לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.
- הא דאמר לַחולין, כלומר, בפתח הלמ"ד.
- ומאי דאמר רב אשי "הא דאמר", לאו דווקא; דהא לאו ברייתא היא. אלא הכי קאמר: הא דבעית למתסר, ומדמית לה להך ד"לקרבן לא אוכל לך", קושטא קאמרת, כל שאמר "לַחולין" בלמ"ד פתוחה.
- הכי פירושה למאן דגריס "לחולין" בוי"ו.
- ולמאן דגריס בלא וי"ו, רב אשי הכי מתרץ: דכי אמר "לְחלין" בשב"א, מתסר, דהכי קאמר: "לחלות תודה יהא, לפיכך לא אוכל לך", דומיא ד"לקרבן לא אוכל לך" דאסר רבי מאיר; דההיא נמי בלמ"ד שבאית דווקא היא. אבל כי קאמר בלמ"ד פתוחה, "לא חלין" קאמר, שכך משמעות לשונו ואי אפשר לפרשו בעניין אחר.
- הילכך שריא, דמאי מצית למימר? "לא יהא חלות תודה מה שלא אוכל", הא מה שאוכל יהא חלות תודה?! הא לית ליה לרבי מאיר "מכלל לאו אתה שומע הן"!
- ואי קשיא לך: אי "לַחלין" בלמ"ד פתוחה תני ברייתא, ומשמע לן דלא [חלין] קאמר, היכי קתני במציעתא "לחלין שאוכל לך אסור"? אדרבה, הוה ליה למיתני "מותר", ד"לא חלין" קאמר!
- נראה בעיני דמציעתא בלמ"ד ושב"א, וסיפא בלמ"ד ופת"ח. וכל חדא רבותא קא משמע לן. מציעתא קא משמע לן, דכל היכא דאמר למ"ד בשב"א, אף על גב דמסיים בה לישנא דהיתירא, דהיינו "שאוכל לך", אסור. וסיפא רבותא קא משמע לן, דכל היכא דאמר "לחלין" בפת"ח, אף על גב דמסיים בלישנא דאיסורא [ספרים אחרים: דהיינו "שלא אוכל לך", שרי].
- ולענין הלכה, נקטינן כרבי יהודה דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וכסתם מתניתין דהכא.
- אף על גב דאמרינן ב"מי שאחזו" (גיטין עה ב) דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע: "אם מתי ואם לא מתי", בתנאי כפול, לאו משום דסבירא ליה כרבי מאיר, אלא דחש ליה לרווחא דמילתא, גזירה משום בית דין טועין דסבירא להו כרבי מאיר, ואי לא כפליה לתנאיה, אתי למשרייה לעלמא. וכן דעת הרב אלפס ז"ל, וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכותיו.
- בהיתירא קא מתפיס – דכתיב (דברים יב): "ודם זבחיך ישפך", והדר "והבשר תאכל".
- דמחית בשר זבח שלמים קמיה – אחר זריקת דמים, ומחית דהיתרא גביה, ככר של היתר.
- בעיקרו קא מתפיס – באיסורו שהיה קודם זריקת דמים.
- ואיכא דקשיא ליה: אפילו תמצא לומר דבהיתירא קמתפיס, כלומר, שיהא כזה ממש דמחית קמיה, אכתי ליתסר, דהא אסור לטמאים מחמת נדרו.
- תו אקשי, והא איכא נמי חזה ושוק, שאסור לזרים מחמת נדרו.
- ולדידי לא קשיא. דאי מחמת נדרו, ראוי היה שיהא אסור לכל, דהוא הא אקדשיה ואסריה אכולי עלמא. אלא דלבתר זריקת דמים פקע ליה נדרא. ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים, לאו משום נדרא הוא, דאי הכי – היה אסור לכל; אלא איסורא (המשך מעמוד הבא) הוא דרמי רחמנא עליה.
- והיינו טעמא נמי דמתפיס בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים ומתפיס בבכור לאחר זריקת דמים לא מתסר, כדמוכח סוגיין בסמוך, אף על גב דאסירי לזרים. משום דכיוון דשרי לכהנים, איסוריה לאו מחמת נדריה הוא, שאילו כן – היה אסור לכל; אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עליה, וכי מתפיס ביה – בדבר אסור קמתפיס.
- והיינו טעמא נמי דמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו מותר, דאיסורא לאו משום נדריה הוא, אלא משום גזירת הכתוב הוא. כך נראה בעיני.