ביאור:נדרים יב א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- הא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא!
- אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן: בנותר של עולה.
- אמר ליה: אם כן, ליתני "בבשר (הב"ח מגיה: כבשר) עולה"?
- לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא בשר עולה דאסור, דהא בקרבן קא מתפיס; נותר ופיגול דעולה איצטריכא. סלקא דעתך אמינא כאיסור נותר, כאיסור פיגול, והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא מיתסר, קא משמע לן.
- מיתיבי:
- איזהו איסר האמור בתורה?
- אמר: "הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו", "כיום שמת בו רבו", "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם", "כיום שראיתי ירושלים בחורבנה".
- ואמר שמואל: והוא שנדור באותו היום.
- היכי דמי? לאו כגון דקאי בחד בשבא דמית ביה אבוה, ואף על גב דאיכא טובא חד בשבא דהיתרא, וקתני אסור? שמע מינה בעיקר הוא מתפיס!
- דשמואל הכי איתמר: אמר שמואל, והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך.
- אמר רבינא, תא שמע: "כחלת אהרן וכתרומתו מותר"; הא כתרומת לחמי תודה אסור.
ר"ן
עריכה(הר"ן השייך לעמוד הקודם ראה במקומו)
- והא נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא – אית דלא גרסי פיגול, שהרי מכיוון שנתפגל, אין זריקתו מתירתו. אלא מנותר קפריך, דאיסור נדריה פקע ליה בזריקת דם, ואפילו הכי תנן דאסור, אלמא בעיקרו קמתפיס.
- בנותר של עולה – דאפילו תמצא לומר דבדהשתא קמתפיס, אכתי נדריה לא פקע, דהא עולה אסורה אפילו לאחר זריקה.
- אם כן ליתני בבשר עולה – אי אמרת בשלמא דלאו בעולה מיירי, נקט נותר, לאשמועינן דבעיקרו קמתפיס. אלא אי אמרת דבעולה מיירי, מאי רבותיה דנותר? אכתי נדריה לא פקע. ואי הכי, ליתני בשר עולה.
- ולפי מה שפירשתי במשנתינו דבנותר ופיגול לא בעי רבי יהודה כ"ף הדמיון, בדין הוא דלישני ליה דלהכי תנא נותר ופיגול ולא תנא "בבשר עולה", לאשמועינן דבהני, אפילו בלא כ"ף הדמיון מתסר; אלא דעדיפא מיניה שני ליה.
- והוא שנדר באותו היום – קא סלקא דעתין שנדר באותו יום שמת אביו, שלא יאכל בשר, וכן נדר פעם אחת שלא יאכל בשר ביום שמת בו גדליה. ועכשיו מתפיס יום אחר כאותו יום, דכיוון דנדר במעיקרא, הוה ליה השתא מתפיס בדבר הנדור.
- דקאי בחד בשבת דמית ביה אבוה – נראה בעיני דהכי פירושא: שאומר ביום אחד בשבת, שהוא ביום שמת בו אביו למניין חדשים, כגון אחד בשבת ראשון של ניסן, "יהא יום זה עלי כיום אחד בשבת ראשון של ניסן". ואף על גב דאיכא טובא חד בשבת דהיתרא, וקתני אסור, ושמע מינה בעיקרו קמתפיס. ומשמע ליה לתלמודא דבהכי עסקינן; דאי באומר בפירוש, "יום זה כיום שמת בו אביו", פשיטא דמתסר. אלא ודאי באומר: "יום זה עלי כאחד בשבת ראשון של ניסן", וקא משמע לן דאף על גב דאיכא למימר בהיתרא קמתפיס, כיוון שהוא עומד באותו יום שהוא למניין חדשים כיום שמת בו אביו, ומתפיס ואמר: "יהא יום זה כאחד בשבת", בעיקרו מתפיס ואסור.
- ומשני, דשמואל הכי אתמר, אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך – כלומר שכל ימי אחד בשבת שעברו עליו, שהן כיום שמת בו אביו, נאסרו עליו בנדר. וכיוון שכן, לא מצית למגמר מהכא האי דינא, ולומר דהך רבותא אשמועינן; דהא הכא ליכא יומי דהיתרא כלל.
- והך סוגיא קטיע היא, דלא פירש הש"ס אם כן מאי אתא לאשמועינן. אלא סמיך ליה אסוגיין דריש פרק "שבועות שתים" בתרא (שבועות כ א), דאמרינן התם האי לישנא ממש, דאמר שמואל "והוא שנדור ובא מאותו היום", ובתר הכי מקשה: "כיון (צ"ל כיום) שמת בו אביו, פשיטא?" ומתרץ, "יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה". ומקשינן: "הא נמי פשיטא?" "מהו דתימא, כיוון דאפילו לא נדר – אסור מדרבנן, כי נדר נמי לא חייל נדרא ולאו מתפיס בנדר הוא? קא משמע לן". כך נראה בעיני.
- אי נמי סברה הך סוגיא, דאף על גב דלא דמי לקרבן שאסור לכל, דהא לא אסור אלא לדידיה, אפילו הכי מתפיס בדבר הנדור מיקרי.
- וממסקנא דסוגיין דשבועות שמעינן לנודר מגבינה של נכרים וסתם יינן ושמנו של גיד, והתפיס בהן, דמתפיס בנדר הוי ואסור.
- כחלת אהרן וכתרומתו מותר – דאף על גב דבקריאת שם מתסרי, כיוון שאינו אסור לכל – דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור.
- הא כתרומת לחמי תודה – חלה אחת שהיה נוטל מכל עשר חלות של כל מין שבה.
- אסור – דהוה ליה מתפיס בדבר הנדור.