ביאור:נדרים ז א - מעומד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
גמרא
עריכה- "מעמך", זה לקט שכחה ופאה.
- יש יד לצדקה או אין יד לצדקה?
- היכי דמי? אילימא דאמר: "הדין זוזא לצדקה והדין נמי", ההוא צדקה עצמה היא!
- אלא כגון דאמר "הדין", ולא אמר "נמי". מאי? "הדין נמי צדקה" קאמר, או דלמא [מאי] "והדין" (נמי), לנפקותא בעלמא קאמר, ודבורא הוא דלא אסקיה?
- מי אמרינן, כיוון דאיתקש לקרבנות, דכתיב: "בפיך" – זו צדקה, מה קרבנות יש להן יד, אף צדקה יש לה יד? או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש?
- יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר?
- היינו צדקה!
- אם תמצא לומר קאמר: אם תמצא לומר יש יד לצדקה, דאין היקש למחצה; הפקר, מי אמרינן: היינו צדקה? או דלמא שאני צדקה, דצדקה לא חזיא אלא לעניים; אבל הפקר, בין לעניים בין לעשירים.
- בעי רבינא: יש יד לבית הכסא או לא?
- היכי דמי? אילימא דאמר: "הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי", ההוא בית הכסא נמי הוה!
- אלא כגון דאמר "והדין" ולא אמר "נמי". מאי? "הדין" דאמר, "והדין נמי בית הכסא"? או דלמא מאי "והדין", לתשמישא בעלמא קאמר?
- מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא? והא מיבעיא ליה לרבינא: "הזמינו לבית הכסא" מהו? "הזמינו לבית המרחץ" מהו? זימון מועיל או אין זימון מועיל?
- רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה: זימון מועיל או אין זימון מועיל? אם תמצא לומר יש זימון, יש יד או אין יד?
- תיבעי ליה:
מנודה אני לך וכו':
- אמר אביי: מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה, דאם כן, ניתני "רבי עקיבא מחמיר".
- אמר רב פפא: ב"נדינא מינך", דכולי עלמא לא פליגי דאסור; "משמיתנא מינך", לכולי עלמא שרי. במאי פליגי?
ר"ן
עריכה(מעמוד קודם)
- יש יד לצדקה או אין יד לצדקה – פירוש, אם תמצא לומר דיש יד לפאה, כיוון דחמירא, דבעל כרחיה חייביה רחמנא בעיקר פאה, לצדקה מאי? כך פירשו רבותי.
- ולא נראה לי, דהא בעיקר צדקה נמי בעל כרחיה מחייב. וכי תימא לא מחייב בכולה, פאה נמי לא מחייב אלא בשיעורא ולא שדה כולה. לכך נראה דהני תרתי בעיי לאו בהדדי איתמר, ולא שייכי באם תמצי לומר.
- או דלמא מאי והדין לנפקותא בעלמא קאמר – דאף על גב דיד מוכיח הוי, וכי קאמר "והדין" – לצדקה קאמר, (או) דלמא אין יד כלל, ואפילו מוכיח.
- או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש – ולא אמרינן אין היקש למחצה, דצדקה נמי לא כתיבא בהדיא, ומדרשא אתיא.
(עד כאן מעמוד קודם)
- אם תמצי לומר יש יד לצדקה – משום דכיוון דאתקש, אף על גב דלא כתיבא בהדיא, אין היקש למחצה.
- הפקר מאי, מי אמרינן היינו צדקה או לא – והאי דלא מספקא לן אי יש יד לשבועה או לא, משום דבהדיא איתקוש: "כי ידור נדר או השבע שבועה". והיינו דתנן (לקמן ט): "כנדרי רשעים, נדר בנזיר, בקרבן ובשבועה", אלמא יש יד לשבועה.
- יש יד לבית הכסא – שיהא אסור לקרות בו קריאת שמע.
- חדא מגו חדא קמיבעיא ליה – כלומר, אם תמצי לומר יש זימון, יש יד או אין יד?
- ולעניין הלכה, בקידושין נקיטינן לחומרא דיש יד, דכיוון דבעיין לא אפשיטא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
- ובפאה וצדקה, כתב הרשב"א ז"ל נמי דאזלינן לחומרא, כיוון דסלקו בתיקו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו, דבעיין דצדקה לא אפשיטא בהדיא, וסוגיין – דיש יד לצדקה, וקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא.
- ומאי דאמר ז"ל דסוגיין דיש יד לצדקה, היינו משום דקאמרינן: אם תמצא לומר יש יד לצדקה, וזה אפשר הוא על דרך הרמב"ם ז"ל, שפוסק בכל מקום כ"אם תמצא לומר".
- אבל במאי דקאמר דקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא, ונראה שהסכים גם כן לזה הרשב"א ז"ל.
- ותמהני עליהן, שהרי סוגיא מפורשת היא בסוף פרק הזרוע והלחיים (חולין קלד א), שספק ממון עניים – הרי הוא ספק ממון, דאזלינן ביה לקולא לנתבע. מדמקשינן התם אמתניתין דגר שנתגייר והיה לו פרה נשחטת וכו', תנן: ספק ממון פטור, אלמא ספיקא לקולא.
- ורמינהו, "חורי נמלים שבתוך הקמה" וכו'. ואיצטריך לשנויי: "הכא פרה בחזקת פטורא קיימא, קמה בחזקת חיוב קיימא".
- אלמא טעמא דבחזקת חיוב קיימא; הא לאו הכי, ספק פטור.
- ואם איתא דספק ממון עניים הוה ליה ספיקא דאיסורא, למה לי לשנויי הכי?
- ועוד, דהתם נמי אקשי ליה אביי: "והרי עיסה דבחזקת פטורא, ותנן: גר שנתגייר וכו', ספק – חייב", ואמר ליה: "ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא". ואם איתא דספק עניים מקרי ספק איסורא, בההוא פירוקא גופה הוה מצי לשנויי ליה הא דאקשי מחורי נמלים אמתניתין.
- ועוד, דאמרינן התם בפרק קמא דיומא (יומא ח ב), תנן התם: "הנחתומין, לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה".
- ואקשינן: "בשלמא תרומה גדולה, דתניא" וכו'; "מעשר ראשון ומעשר שני – המוציא מחבירו עליו הראיה". כלומר, דליכא ספיקא דאיסורא, אלא דממונא, וממונא – המוציא מחבירו עליו הראיה. "אלא מעשר שני, נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים".
- ואם איתא דספק עניים – ספיקא דאיסורא הוא, כי היכי דקשיא ליה מעשר שני, תקשי ליה נמי מעשר עני!
- אלא ודאי, ספיקא דממון עניים לא מקרי ספיקא דאיסורא, אלא ספיקא דממונא ולקולא. ולפיכך איני מתחוור בדבריהם ז"ל בזה.
- וגבי הפקר אין ספק דהוה ליה ספיקא [דממון] ולקולא ואין יד.
- וכן נמי גבי בית הכסא, דאפילו אם תמצא לומר זימון מועיל – לא מהני אלא מדרבנן, והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא.
- מנודה אני לך, רבי עקיבא חוכך בזה להחמיר – חוכך, כאדם שהוא מסופק בדבר, ומתחכך בעצמו מפני שאינו יכול לבררו. אי נמי, מלשון חיך; כלומר, שהיה מטעים לחיכו להחמיר.
- מודה היה רבי עקיבא לעניין מלקות שאינו לוקה – דהא מספיקא הוא שהיה מחמיר, ולא שהיה הדבר ברור לו. ומיהו שמעינן דידות נמי למלקות איתרבו; דאי לא, מאי מודה רבי עקיבא? פשיטא!
- נדינא מינך דכולי עלמא אסור – כלומר, אסור ולוקה.
- ומיהו דווקא בדאמר "שאני אוכל לך", כדאמר שמואל לעיל (דף ד) גבי "מופרשני", "מרוחקני", בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך וכו'. וב"נדינא" נמי דכוותייהו, שהוא לשון הרחקה.
- משמיתנא מינך דכולי עלמא שרי – דאפילו אמר "שאני אוכל לך", איסורא נמי ליכא, שאין זה לשון נדר, אלא לשון שמתא.
- והיינו נמי דבעובדא דההוא גברא דאמר: "משמיתנא מנכסֵי", אמרינן: "ופליגא דרב חסדא", אף על גב ד"מנכסי" הוי מוכיח [כאילו אמר] "שאני אוכל לך".
- במאי פליגי במנודה [אני לך] – כלומר, ואמר נמי "שאני אוכל לך". דהאי לישנא ד"מנודה", משמע הכי ומשמע הכי.
- רבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא, כלומר, שאף הוא לשון ריחוק והבדל, כ"מופרשני", "מרוחקני", כדמתרגמינן "והדוה בנדתה" – "וסאובתה בריחוקה", הלכך אסור.
- ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא, שלשון בני אדם לאומרו על נידוי בלבד.