ביאור:נדרים ו ב - מעומד
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
גמרא
עריכה- בעי רב פפא: יש יד לקידושין או לא?
- היכי דמי? אילימא דאמר לה לאשה: "הרי את מקודשת לי", ואמר לחבירתה: "ואת נמי", פשיטא; היינו קידושין עצמן!
- אלא כגון דאמר לה לאשה: "הרי את מקודשת לי", ואמר לה לחבירתה: "ואת". מי אמרינן "ואת נמי" אמר לה לחבירתה ותפסי בה קידושין לחבירתה, או דלמא "ואת חזאי" אמר לה לחבירתה ולא תפסי בה קידושין בחבירתה?
- ומי מיבעי ליה לרב פפא? והא מדאמר ליה רב פפא לאביי: "מי סבר שמואל ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים", מכלל דסבירא ליה לרב פפא דיש יד לקידושין!
- חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל אמר ליה לאביי.
- בעי רב פפא: יש יד לפאה או אין יד לפאה?
- היכי דמי? אילימא דאמר: "הדין אוגיא ליהוי פאה והדין נמי", ההיא פאה מעלייתא היא!
- כי קא מיבעיא ליה, כגון דאמר "והדין" ולא אמר "נמי"; מאי?
- מכלל דכי אמר שדה כולה תיהוי פאה, הויא פאה?
- אין, והתניא: "מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה, עושה? תלמוד לומר: 'פאת שדך'".
- מי אמרינן, כיוון דאיתקש לקרבנות, מה קרבנות יש להם יד, אף פאה יש לה יד? או דלמא כי איתקש, לבל תאחר הוא דאיתקש?
- והיכא איתקש? דתניא:
ר"ן
עריכה- בעי רב פפא יש יד לקדושין וכו' – אפילו ביד מוכיח קמיבעיא ליה: מי אמרינן, נהי דלא אתרבו להו ידות בהדיא, גמרינן במה מצינו מנדרים? או אין יד, ואפילו מוכיח? דנדרים שאני, דחמירי, דאפילו בדיבורא בעלמא חיילי; מה שאין כן בקידושין, שהן צריכין איזה מעשה, כסף או שטר או ביאה.
- דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ונתן לה שתי פרוטות ואמר לחברתה ואת, מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחברתה – וכי אמרה דניחא לה, הויא מקודשת, דחברתה קיבלה בשליחותה, כדקיימא לן בפרק "האיש מקדש" (קידושין נב א), דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה.
- אבל ליכא לפרושי בנותן פרוטה לזו ופרוטה לזו, דוודאי משמע דכהאי גוונא ליכא לספוקי כלל ב"ואת חזאי", ואפילו תמצא לומר אין יד לקידושין – [קידושין] עצמן הן.
- או דלמא ואת חזאי אמר לה לחברתה – דאף על גב דלא משמע הכי, ויד מוכיח הוא ד"ואת נמי" קאמר, כיוון דאין יד – לא מהני הנך קידושין, ואמרינן "ואת חזאי" קאמר.
- והא מדאמר ליה רב פפא לאביי מי סבר שמואל ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים – גבי קידושין בפרק קמא דקידושין (דף ה). מכלל דסבירא ליה לרב פפא דיש יד לקידושין, דמדלא מתמה אלא ביד שאינו מוכיח, מכלל דמוכיח – פשיטא ליה דהוי יד.
- מגו מאי דסבירא ליה אמר ליה לאביי – דנהי דרב פפא מספקא ליה דדלמא אין יד לקידושין כלל, מיהא לא מצי לאקשויי עלה דשמואל, דדלמא איהו סבירא ליה דיש יד; אלא אקשי ליה דידיה אדידיה, דאפילו סבירא ליה דיש יד לקידושין, יד שאינו מוכיח לא הוי יד, דהכי שמעינן ליה לשמואל גבי נזיר.
- ואם תאמר: ומאי קא מספקא ליה בקידושין? מאי שנא מגיטין, דלכולי עלמא יש יד, כדמוכח סוגיין דלעיל, ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח?
- יש לומר, דשאני גט, כיוון דאיכא מעשה, דהיינו נתינת הגט לידה, הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מקרי; מה שאין כן בבעיין, דלחדא הוא דיהב שתי פרוטות, אבל לחברתה לא יהיב מידי.
- בעי רב פפא יש יד לפאה וכו' – כלומר, אם תמצא לומר בקידושין אין יד, דלא איתקש לנדרים כלל, פאה דאיתקש מאי?
- הדין אוגיא – ערוגה. וקרי לה "אוגיא", על שם חריץ שעושין סביבות הערוגה, מלשון "עוגיות לגפנים" במ"ק (מועד קטן ב א).
- מכלל דאי אמר תהוי שדה כולה פאה הויא כולה פאה – דוודאי רב פפא בכהאי גוונא קמיבעיא ליה, דבההיא אוגיא קמייתא איכא שיעורא. דאי לא, אפילו אם תמצי לומר אין יד לפאה – פאה מעלייתא היא; דוודאי, כיוון שהתחיל לעשות פאה, כי אמר "והדין" – לגומרה נתכוון. אלא ודאי כיון דאיכא שיעור פאה בקמייתא מיבעיא ליה.
- תלמוד לומר פאת שדך – מדלא כתוב 'פאה שבשדך'.
- או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש – ואף על גב דקיימא לן (לקמן ז; כריתות כב ב): "אין היקש למחצה", שאני פאה, דלא כתיבא בהדיא ומדרשא אתיא; הלכך איכא למימר דאין לה יד, אפילו מוכיח.